גּוּרָא

אין ספק שהתבונה הממארת המנחה את מעשי זרועה פה ושם אבק–סדקים, אבל כשלעצמה הרי היא מקודשת וטהורה. יתכן בהחלט שהיא פשוט מַרְאָה. אבל אז עלי להניח שאין היא מראה דווקא את מה שלחלוטין מובן מאליו. לדוגמה: אם הדרך לירושלים שתולה כהרגלה עצי ברוש, ואין כל חידוש במראֶה שלהם מחלון האוטובוס העולה לירושלים – את זאת יכולתי לדעת רק בזכותה. אחרת, בכל פעם שהייתי עולה באוטובוס לירושלים הייתי סוברת שזאת הפעם הראשונה. אבל מהפעם הראשונה זכורים לי עצי הברוש על צלע ההר בעודם גורי עצים, וכך כנראה כיניתי אותם בלבי, כי גורים רבים ראיתי אותה עת סביבי, אחרי שבִּתִּי מתה.

זמן רב לא ידעתי מה שם המקום שלשָׁמָה אני נוסעת. ולא נסעתי. אני דווקא דימיתי לי שזהו מקום עם אבנים, בנוי באבנים, צבען היה חום בהיר והקצעתן מעוגלת, לא חלוקי מים, אבל גם לא שברי סלע חדים, כאבנים המצפות את בתי ירושלים, שעיצובן אמנם מן הקור והרוחות, אך יש בהן רוך שנוצר כנראה מליטוף מתמיד של אור אחר הצהריים שנספג בהן במשך השנים, ופתאום נודע לי השם: ארץ קִירְעֵץ. וסדקיה מעלים אבק מן התולעים הכוססות בהם ולא משחיקת האבן.

האישה שפגשתי שם נבדלה מהקיר ותולעיו בפרטים רבים כל כך, שאין טעם ואף אי אפשר למנות אותם. עדיף אם כן לבחון את הצד השווה: הריח. האם אצליח למנות את הריח אחת לאחת. עשן מדורות בדבש כבד, מתוק מדי, עד בחילה, אפשר לומר אפור בזהב, כמו כרטיס הזמנה, וכבר סטיתי מהריח. אולי היה שם גם משהו מהגויאבה ופריחת התפוז, מתוק מדי אבל בעל חריפות מסוימת. בעיקר עשן מדורות.

כשהגיעה למרחק מה ממני עמדה שניות ארוכות ללא תנועה, ואחר החלה חגה לאט לאט סביב עצמה. כשהייתה בגבה אלי עצרה, מניחה לי להתבונן בצרור שהיה חגור בין שכמותיה, עטוף בפיסת לבד רקומה, ואחר המשיכה עד שפניה היו שוב מול פני. עמדתי כבושה ומבוהלת. היא נגשה אלי ונגעה בכתפי השמאלית באצבע קצרה, והתרחקה, ועמדה מולי. לא היה לי מה להפסיד. חגתי לאט, וכשהייתי בגבי אליה שהיתי שניות ארוכות, מתפללת שלא תבחין בגל הפחד שעבר בי כאשר לא יכולתי לראותה.

כשחזרתי אל עמידת המוצא הייתה גורא קרובה אלי, עיניה הקטנות כעין הדבש מהבהבות ומאירות. כאשר כרכה סביבי את זרועותיה הארוכות, מחבקת אותי, נלכדתי בנהר החום שזרם ממנה עד קצות גופי. בתדהמה ובאימה חשתי את לשונה נוגעת במצחי.

גורא לקחה אותי אל ביתה שהיה כוך אפלולי חצוב בעץ. תולעי הדבש חסרות המנוחה עסקו כל העת בהגדלת הבית, ולימים למדתי להבחין ברגע בו חייבים לעקור לבית אחר לפני שיגברו הסדקים על הקירות, ואבק העץ ידבק בעור ויתקרש לקליפה שרק התולעים יכולות לכרסם. למדתי גם את הסכנה שבהתמכרות לתולעי הדבש, ואת ההתמכרות.

גורא לקחת אותי אל ביתה, ושם התירה בזהירות את רתמתה והניחה את הצרור המעוטף בלבד רקום בפינת החדר. היא חזרה אלי, שנשארתי עומדת בפתח, הניחה זרועה על כתפי והובילה אותי לשם. גורא כרעה, פרמה את קישורי הלבד הסגולים ויישרה אותו, וראיתי את תנועת כתפיה הגרומות רכה ומעוגלת כשהוציאה מתוכו את התינוקת והחלה ללקק אותה בעדינות רבה. זאת הייתה בִּתִּי. היא הושיטה לי את התינוקת וישבה לידי.

הזרות שחשתי הייתה תרכובת של זהירות מסוגים שונים: שאולי אפיל אותה. שאסור להאמין. שהחי במת לא נועד להתערבב. שמנוחת המת תיפגע ומנוחת החי. שאולי אפיל אותה והיא שוב תמות כמו אז, באוהל החמצן הקר והשקוף, וטיפת דם חומה על הסדין ליד פניה הלבנים. ושוב תהיה קדחתנות מסביב וגשם ירד, ולא יהיה לה עוד סיכוי לחיים.

התינוקת הפנתה אלי את פניה והתחייכה. יש דברים בלתי נמנעים כשאת אם ובִתֵּךְ כבר מתה. חלצתי שד והנקתי את בִּתִּי. ריח העשן והדבש היה כבד מהרגיל, דומה שתולעי הדבש עמדו ממלאכתן והן עומדות ומתבוננות. וכל אותו הזמן היא יונקת דמעות מכל הבלוטות, שד אחד ואחריו השני. ידעתי שאצטרך להישאר כאן יותר משחשבתי, כי מלאכתי לא תושלם עד שלא אעביר אליה את כל מנת הדמעות שבת מתה חייבת לקבל מאמה.

כשגורא החלה מתרוצצת ואוספת את מעט המיטלטלים במהירות, הייתי כמתעוררת מתרדמה עמוקה. עד שתפסה בידי בכוח ומשכה אותי אחריה לא שמתי לב, וכשנגררתי אחריה דבקה בי ערנותה בבת אחת, והתחלתי לרוץ עד שהייתה היא נגררת אחרי, ולבסוף צנחנו שתינו על השביל ובאה חשכה פתאומית. גורא אחזה בזרועותי בכוח באצבעותיה הקצרות עד שכמעט צרחתי מכאב, צובטת אותי שוב ושוב. שחררתי את עצמי מאצבעותיה, חיבקתי אותה ועירסלתי וזמזמתי שיר–ערש, עד שחשתי את פעימות לבה אחת שם שלי וידעתי שנרגעה.

כשהתעוררתי, ראיתי שהתינוקת איננה עמנו. גורא הייתה מוטלת בזרועותי, בוהה בי בטמטום, ועיני הדבש הקטנות אפלות וקטנות יותר. בכלל, דומה שהצטמקה. ניערתי אותה ממני והתחלתי הולכת בשביל, נחושה בדעתי למצוא את בִּתִּי שעכשיו היא ודאי מגששת אחרי ובוכה. לא יכולתי לסלוח לעצמי שלילה שלם הפקרתי אותה, לא יכולתי לסלוח לגורא שהתערסלה בחיקי, שככה הסיחה את דעתי מהתינוקת שלי.

וכך הייתי מדברת אלי, הולכת ומדברת אלי, עד שחדרה לאוזני שירת המקוננות ועצרתי. הפכתי פני וראיתי שגורא עדיין מוטלת במקום בו הנחתי אותה, פניה אלי, והשיר בוקע ממנה – ללא ספק ממנה, ניגר על השביל הלבן. הקשיתי את לבי. קונני לך, אמרתי לה, קונני לך.

כשבאתי אל כוך העץ כבר קרשה הקליפה על בִּתִּי ולא נותר לי אלא לקחת את גופתה הקטנה בזרועותי. עיני התכלת שלה הביטו בי וחייכו מבעד לקליפה. ישבתי ואבק הסדקים מצפה אותי לאיטו, ותולעי הדבש מערסלות אותי ואת בִּתִּי, והקינה מפכה מגורא ללא הרף ללא רחם חדלה לכרסם הופכת שיר–ערש ערב, דבק–דבש לאבק הסדקים. קליפתי הייתה אחת עם קליפת בִּתִּי המתה, והמוני תולעי דבש שעיניים להן תכלת, מחייכות הביטו בי, הביטו סובבות אותנו לאיטן. הן מתכוננות, חשבתי, ועצלות אברי כמרפא. התולעים חדלו מתנועה לרגע ואז החלו אחת אחת ניגשת וכוססת בי. דגדוג רך ורטט עובר בגופי ועיני נעצמות. ברוכות תהיו תולעי שכחה, כאב הופך שיקוי דבש וריח מדורות.

מבעד לסדקים חודר פתאום אור ובאור גורא גוהרת עלי ואז ננעצות שיניה בחריצי הקליפה וקורעות אותה ממני עורי נתלש וזב, אני ניתקת ממשכבי והתינוקת מונחת שוממת על הרצפה מעוטפת בשרידי עורי, וצעקה גדולה עולה תולעי הדבש מתרוצצות בקדחתנות, אבק סדקים נשפך גשם חרב וגורא גוררת אותי החוצה למה החוצה אל האור הנורא.

לא יודעת כמה זמן עמדתי כך בפתח הכוך פני אל השביל, ומתי התחלתי ללכת מובסת ופצועה. הרוח נשבה על קרעי עורי שיבשו עם אבק הסדקים. עד שראיתי את גורא מוטלת צמח לי עור חדש, וגורא, שירת המקוננות זורמת מפיה ללא מעצור, זרזיף דק על השביל הלבן. חזרתי הביתה.

חזרתי הביתה ומול המראה בדקתי ואין בי מתום. קִירְעֵץ מפלט אחרון, אילמת ואבנים בה אין, האהובה במסעותי, לא מצאתי בה שוב את גורא, ורק תולעי הדבש הברוכות מקדמות את פני בבואי לשם, ובִּתִּי התינוקת בכוך העץ, קליפתה מחורצת על עיניה המחייכות, ושוב לא תיאות לקבל את מתת דמעותי. מה שנשאר לי מגורא ניבט בי כשמול המראה אני מנסה להבדיל בין עור לאבק הסדקים, וקולה של שכנתי הנזעקת משהו נשרף לך, שוב את אופה עוגת דבש?

©שושי שמיר, 1979; רישום: שושי שמיר

"פונאר" מאת שמרקה קצ'רגינסקי. הלחן של אלכסנדר תמיר, והבימוי והביצוע של הבובנאית אילקה שונביין מהתיאטר משיגֶע (ידיש וצרפתית – התיאטרון המשוגע).

תודה למרית בן ישראל על "עיר האושר" – הבלוג המופלא שלה http://maritbenisrael.wordpress.com/2010/06/01/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%AA/