שיר קוויר

מחשבות: ©שושי שמיר

קֶרֶן אוֹר שַׁבְרִירִית חָלְפָה דֶּרֶךְ שִׁכְבוֹת עֲנָנִים בְּעֵינַי,
זוֹ הָיְתָה דֶּרֶךְ הַלְּבָנָה אֵלַי, לֹא עָמַדְתִּי בְּפִתּוּיָהּ –
יָצָאתִי בְּשַׁאֲגוֹת אוֹר.

ענבל אשל-כהנסקי

קֶרֶן אוֹר – קרן – אלמנט פאלי-זכרי – שבעברית הוא משום-מה בלשון נקבה. שַׁבְרִירִית – השבריריות מחזירה לנשי, שלכאורה מתחזק בהמשך: חָלְפָה דֶּרֶךְ שִׁכְבוֹת עֲנָנִים בְּעֵינַי, – קרן האור עברה לה משם והלאה בתוך המצע הרך.

השורה הבאה – זוֹ הָיְתָה דֶּרֶךְ הַלְּבָנָה אֵלַי, – מבהירה: קרן האור שייכת ללבנה, הנשית במהותה בכל התרבויות, הן בשל ההקשר המחזורי, והן מאחר שאורה מוחזר למעשה מהשמש. אבל מתברר שהלבנה לא עברה לה משם, אלא חדרה אל הדובר/ת דרך העיניים, כלומר אולי ניתן להבין את המילה חָלְפָה כפעולת החַלָּף שמשמעותו סכין – עוד אלמנט פאלי-זכרי שבעברית הוא בלשון נקבה. המשך השורה הזאת – לֹא עָמַדְתִּי בְּפִתּוּיָהּ, מחזיר את הלבנה לנשיות ה'מקובלת'.

ובשורה השלישית: יָצָאתִי בְּשַׁאֲגוֹת אוֹר. בתגובה לפיתוי של אותו אור חוזר פסיבי-אקטיבי של הלבנה, הדובר/ת יוצא/ת (אקטיבי-גברי) ומחזיר/ה (פסיבי-נשי) אור מסוג אחר. לא שברירי-נשי, אלא שַׁאֲגוֹת.

נזילות מגדרית רבת פנים מהדהדת כמעט מכל מילה, לרבות קול הדובר/ת. והרי לך שירה קווירית למהדרין.

מודעות פרסומת

שיר שמתחיל בשמש ומסתיים בלבנה/ שרית שמיר

©שושי שמיר קוראת ושואלת

וְשֶׁמֶשׁ חֲזָקָה כֹּל כָּךְ
וְאוֹר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף
וְעֵינַיִם נוֹצְצוֹת לְתִפְאֶרֶת
וְאִישׁ אֶחָד מַרְכִּין רֹאשׁוֹ
אֶל שֶׁקַע הַצַּוָּאר שֶׁל הָאִשָּׁה שֶׁאִתּוֹ
וּבַחוֹל פְּסִיעוֹת רַכּוֹת
וְגַלִּים שֶׁל יָם מְסַדְּרִים מְחִיקוֹת
טוֹמְנִים סוֹדוֹת אֶל מְצוּלוֹת
וּמַשַּׁק כְּנָפַיִם קַל נִשְׁמָע
וּמַבַּט אֶל הָאֹפֶק
וְאֵין מִלְחָמָה
וְיָם סוּף אֵינוֹ נִקְרָע
וְאֵין צוֹעֲדִים בְּחָרָבָה
וַיְהִי בֹּקֶר וַיְהִי עֶרֶב
וּדְמָמָה לְבָנָה

שרית שמיר

החוץ בוהק – ושֶׁמֶשׁ חֲזָקָה כֹּל כָּךְ/ וְאוֹר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף, וְעֵינַיִם, הסופגות את האור פנימה, הופכות לבבואת האור: תמונת החוץ הבוהק נוגעת בעיניים ומשתקפת בהן החוצה והן נוֹצְצוֹת לְתִפְאֶרֶת. תפארת – לשון פאר – יופי המכוון אל הצופה בו. אני קוראת את השורש פ.א.ר גם בשיכולו: יש בו פרא, שאולי דומה לשמש, ואפר, שהוא תוצר השריפה, אבל מה שאותי מושך הוא השורש ר.פ.א שממנו נגזרים רפואה וגם רפאים – שחיים יחד באופן פרדוכסלי.
וְאִישׁ אֶחָד מַרְכִּין רֹאשׁוֹ – האם הוא מנסה לחמוק מהאור שאין לו סוף? אֶל שֶׁקַע הֲצַוַּאר שֶׁל הָאִשָּׁה שֶׁאִתּוֹ – רוכן עד הֶסְתֵּר העיניים דרך צואר האישה, שהוא מסדרון בין העיניים לגוף. וּבַחוֹל פְּסִיעוֹת רַכּוֹת – האם זה מה שרואה האיש המרכין ראשו?
ומה אז קורה?
גַלִּים שֶׁל יָם – הים מסמל את עומק הנפש, את הרגש, והגלים שלו הם תנועת הרגש. ומה הם עושים, הגלים? מְסַדְּרִים מְחִיקוֹת. 'מסדרים' – איזו מילה חריגה במישלב הרומנטי לכאורה של השיר. לי היא העלתה אסוציאציה של ועדה מסדרת, של משהו חיצוני שמוחק את סימני הפסיעות הרכות וטומן את העדויות לבל יימצאו – סוֹדוֹת אֶל מְצוּלוֹת.
מַשַּׁק כְּנָפַיִם קַל נִשְׁמָע – משק כנפי ההיסטוריה? אולי נגיעה קלה בכנף, כדברי הרמטכ"ל לשעבר, שתיאר את התנועה הזעירה והלא משמעותית הכרוכה בהטלת פצצה ממטוס? ואולי גם וגם? ופתאום שוב עיניים – וּמַבַּט אֶל הָאֹפֶק. מבט של מי? פניו של האיש טמונים בצואר האישה. אין זאת שזהו מבטה של האישה, הרואה את המשך המחיקה: וְאֵין מִלְחָמָה/ וְיָם סוּף אֵינוֹ נִקְרַע/ וְאֵין צוֹעֲדִים בחָרָבָה/ – המחיקה של ההיסטוריה הפרטית, העקבות בחול, מתרחבת למחיקת ההיסטוריה של העם ושל העולם ומחזירה לימי הבריאה, בהיפוך – וַיְהִי בֹּקֶר וַיְהִי עֶרֶב.
ופתאום השורה האחרונה והמפתיעה כל כך: וּדְמָמָה לְבָנָה. המילה דממה מופיעה פעמיים במקרא, כמקום שממנו בוקע קול האלוהים. והחיבור הזה מחזיר את השיר לתחילתו, אל השמש, אחרי כל התהליך שעברתי בקריאה, ומוביל אותי לנבואת ישעיהו (ל' כ"ו), ומחזק את הקריאה ההיסטורית-אקטואלית:
וְהָיָה אוֹר-הַלְּבָנָה, כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים–בְּיוֹם, חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת-שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ, יִרְפָּא.

הסיפור של סמדר

הסיפור של סמדר

הסיפור של סמדר צמר בוקלה כחול

 בוקר אחד בדרך לעבודה ראיתי אשה עומדת בתחנת אוטובוס. הגרביונים שלה היו בצבע ירוק כהה מצמר עבה, ונראו סרוגים ביד. עליהם לבשה חצאית קצרה בסריגת קרושה, בצבע כחול הפועל. החצאית היתה מצמר בוקלה, ועל הכחול היו עיגולים בולטים בצבע כתוםחום. מעל זה לבשה סוודר מעטפת בצבע לבןשבור. הסוודר, עבה מאוד, ללא כפתורים, קצת קטן ממידותיה, היה קשור בחגורת צמר. ולראשה חבשה מגבעת בצבע אפרסק עז, עם שוליים משתפלים, ומתחת לשולי הכובע נראו משקפיים גדולים מאוד, משקפי שמש. לרגליה היו נעלי ספורט לבנות גבוהות, ועליהן ציורי קומיקס צבעוניים. היא היתה כבת חמישים. כשהבחינה שאני מסתכלת עליה הסתובבה ממני בחדות והפנתה אלי את גבה.

האשה וצבעיה מילאו אותי השתאות ושמחה. המשכתי ללכת והרהרתי: זה לא שיש לה זוג גרביים אחד וחצאית אחת וסוודר אחד וכובע אחד וזוג נעליים אחד. היא בחרה את הבגדים האלה. ונורא התחשק לי לחזור אליה ולשאול אותה איך החליטה על זה.

צבעים

ופתאום נזכרתי איך הלכתי יום אחד ברמת גן, בדרך מהאוטובוס לעבודה במעון ליד גן הקופים, ועליתי במדרגות והגעתי לשכונה הוותיקה והירוקה. הבחנתי באשה במרפסת הקומה השלישית: לראשה היה כובע אמבטיה מפלסטיק בצהובחמניות. היא לבשה שמלה בצבע ירוקרעל, ומעליה סינר בוהק בכחול עז. כשהניחה את המצעים על המעקה והתכופפה להשקות את העציצים שופעי הירק שעל המעקה (ראיתי רק את חלקה העליון), היא נדמתה כתוּכִּי שנחת על צמרת עץ.

נשים שמתלבשות כמו ציפור טרופית יש להן מה להגיד לעולם, וגם יש להן אומץ להגיד את זה, כך חשבתי לי כשהמשכתי בדרכי. אבל השפה שלהן היא שפה זרה, שפה מוצפנת, שצריך לפענח אותה. וכדי לפענח אותה צריך להשקיע מאמץ ממין חדש, זר, שאותו צריך ללמוד מהן. ואז נזכרתי בסמדר, שבדרך למוסד שבו חיה מתחילת חייה, ראיתי את האשהתוּכִּי.

זה היה מעון לילדים עם דאון סינדרום, ילדים שמכנים אותם מונגולואידים בגלל צורת העיניים שלהם. כשהתחלתי לעבוד במעון כרכזת חינוכית, ממש לא היה לי מושג איך להתחיל ליצור קשר עם הילדים. כמו רוב האנשים לא הכרתי שפה אחרת משפת המלים. מי שקל לו לדבר במלים, לא שם לב לשפות הרבות האחרות שהגוף יודע לדבר. הרבה חודשים ניסיתי 'לשכנע' את הילדים לדבר בשפה שלנו, עד שסמדר החליטה ללמד אותי את השפה שלה.

כשהכרתי את סמדר היא היתה בת קצת פחות מחמש, קרובה מאוד לגיל של בתי הקטנה, ורחוקה ממנה שנות אור. המטפלות לא אהבו אותה. כבר כמה שנים היא הייתה בסטטוס ביניים כזה לא מדברת ולא הולכת, אבל גם לא חסרת ישע, לא תינוקת במיטה שבהם קל לטפל. היתה בה מין עיקשות כזאת, כאילו אטימות. אף אחד לא הצליח ליצור איתה קשר, אז אמרו שיש לה קווים אוטיסטיים וההסבר הזה הרגיע את כולם.

סמדר היתה ילדה דקה מאוד, עם פנים עדינים, עור כמעט שקוף בעדינותו, מעדיפה יותר מכל לשבת או לעמוד במיטה ולבהות בחלל בעיניה השחורות, הגדולות והבורקות. אני זוכרת את הניסיונות הנואשים שלי. לקחתי אותה לרצפה, ישבתי מולה, ניסיתי עליה את כל התרגילים הכי מושכים וחינניים שלי. שום דבר. קשר עין, פשוט התחננתי לקשר עין איתה. ממש תקעתי את עצמי מול עיניה. שום דבר. במין חיוך דק על שפתיה היא היתה מסובבת לאיטה את פניה, מדלגת על העיניים שלי, ונועצת בתקרה את עיניה, כאילו היא שומעת משם איזה מוסיקה מופלאה שאף אחד מלבדה לא יכול לשמוע. וכך נמשך הדבר ימים רבים מאוד.

יום אחד עבדתי עם ילדה אחרת בחדר של סמדר והרגשתי שקשה לי מאוד להתרכז. דקות ארוכות עברו, עד שתפסתי שסמדר עומדת במיטה שלה ונועצת בי מבטים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלמדתי על בשרי מה זה מבט חודר. החלטתי לנסות את מזלי. הוצאתי אותה מהמיטה אל הרצפה, התיישבתי מולה והתחלתי לשחק.

אבל לא לזה התכוונה סמדר. היא נגעה בקלות, בעדינות, ביד שלי, ואחר כך זחלה מתחת לאחת המיטות והתיישבה. ברגע הראשון לא הבנתי אבל מיד תפסתי, וככה, כמו שאני גדולה, זחלתי אחריה. היא בחרה מיטה גבוהה במיוחד שאפילו אני יכולתי לשבת תחתיה.

התיישבתי לידה מתחת למיטה. סמדר נגעה בלחי שלי והפנתה בעדינות את פני אליה, עד שהעיניים שלנו נפגשו. ואז היא התחילה לספר לי על עצמה בעיניים. זרם של תחושות עבר מעיניה אלי, בעוצמה, ברגישות. ואני שמעתי. הרגשתי שהיא נותנת בי אמון, שהיא מאמינה שאני יכולה ללמוד ממנה, למרות שהיינו כל כך שונות. הייתי גאה בעצמי. וכל כך נרגשת. אחרי זמן רב מאוד התיקה ממני את מבטה וזחלה אל החדר ואני אחריה.

התיישבתי והיא באה אלי וחיבקה אותי. זה היה כמעט ללא נשוא. הרגשתי שאני עולה על גדותי ונשפכת החוצה. הגוף שלי כמעט איבד את גבולותיו מרוב האהבה והכאב שהיא הערתה לתוכי. מזל גדול שהיא ידעה בדיוק מתי להפסיק. היא התיישבה מולי, לקחה את המשחק שהכנתי לה, ובמיומנות התחילה לשחק בו, מדי פעם מעיפה מבט אל עיני.

כל אותו יום הרגשתי מלאה וגדושה עד מחנק. לא ידעתי איך לפרוק את המטען שהעבירה אלי. חשבתי שככה זה יישאר לתמיד. וזה באמת נשאר, החנק הזה בגרון, הוא נמשך ונמשך. יומיים אחר כך הלכתי לחוג דרמה יצירתית השבועי שלי. המנחה אמר היום נעבוד עם חפצים. כל אחד יבחר לו חפץ, ידמה אותו למשהו מאוד משמעותי בחייו ויעשה איתו משהו. לא לדבר, רק לעשות.

בחרתי מזרן מגולגל שהיה מונח שם ולקחתי אותו אל מרכז החדר. חשבתי על סמדר ולא ראיתי איך אפשר לעשות משהו עם מה שנתנה לי. אני זוכרת שגם לא רציתי. שלקחתי את המזרן ונפנפתי עליו והלכתי. אבל הקבוצה לא הסכימה. הם אמרו לי זייפת.

לקחתי את המזרן הזה והתחלתי לפרוש אותו, סנטימטר אחרי סנטימטר, ולנקות אותו, סנטימטר אחרי סנטימטר, פירור אחרי פירור. זה כאב. זה היה מאמץ שלא הייתי ערוכה לו. והם חיכו בסבלנות עד שסיימתי. ואז גלגלתי בעדינות את המזרן, הנחתי אותו בצד וחזרתי למקומי. הם הביטו בי בהשתאות. הם לא הבינו איך יכולתי להיפרד, אחרי כל העבודה.

©שושי שמיר

כתר הגמדומים

כתר הגמדומים

איור לכתר הגמדומים

כשמתעוררים בלילה ומסתכלים החוצה רואים לפעמים חלון קטן עם אור תלוי באווירזהו השער לארץ הגמדומיםכשיש עדיין אור בבתיםמתחבא השער בין חלונות אחרים ואי אפשר להבדיל בינו ובינםרק כשכבים כל החלונות האחריםהוא מגיח פתאום ומתבלט.

א.

ערב אחד ישב ילד ליד שיח השושנים שבגן ביתו ופחד. פתאום הבחין בנצנוץ וניגש לראות אותו מקרוב. עיגול קטן עשוי נקודות אור, בגודל הטבעת של אמו, היה מונח בתוך שלולית של מים מהממטרה. הוא התקרב עוד לעיגול, והנקודות הצטרפו זו לזו. האור היה כל כך חזק ומסנוור, שהיה קשה להסתכל בו. סביב האור היה חושך, והוא לא יכול לראות את השלולית מרוב חושך. פתאום שמע קול צרוד מאחוריו, משיח השושנים.

"שיח? אתה מדבר?" שאל הילד.

"לא קוראים לי שיח," נרגז הקול הצרוד. "שמי גמדומלך, ואני דורש את הכתר."

הילד הסתובב. השיח נראה כמו גבעה קטנה מכוסה כתמים גדולים של אור. לאט לאט הצטיירו העלים הכהים, נפרדו מן הכתמים, וזה היה כמו לראות שיח בפעם הראשונה, כל עלה ועלה ברור, למרות החושך. על שושנה אחת פתוחה מאוד, שחלק מעלי הכותרת שלה נשר, התגלה לעיני הילד ציור של איש: ראש כדורי וגוף דק, ידיים ורגליים ארוכות ודקות, ובמקום ציפורניים צמחו כנפיים קטנות על האצבעות. בַּפָּנִים היה משהו מוזר.

"סליחה," שאל הילד, "אפשר לגעת לך בַּפָּנִים?"

"אתה די חצוף," ענה הקול הצרוד, ובכל זאת הגיש את פניו.

הילד הושיט את ידו והעביר אותה כמו שהיה נוגע בפרפר לא לקלקל את האבקה על כנפיו. פניו של גמדומלך היו חלקים וקרירים כחרסינה, ושטוחים לגמרי. לא היה לו אף בולט או שפתיים, או עיניים שאפשר לחוש בהם. כאשר שתק נראה כמו ציור, אבל כאשר דיבר נראה פתאום כמו איש. והוא אדום כולו, אמר הילד בלבו, אף פעם לא ראיתי איש כזה.

"ועכשיו הכתר," אמר גמדומלך, והילד הבין שהוא מתכוון לעיגול האור.

"אני מצאתי את הכתר," אמר הילד, "ואולי זה הופך אותי למלך. אני מצווה שתגיד לי מאיפה באת, מי שלח אותך, ומה אתה מחפש."

"נשלחתי על ידי עינגמד זקנת הגמדומים לחפש מראות," אמר גמדומלך. "השב לי את הכתר. בלעדיו אני אבוד. אהיה חייב להישאר כאן לתמיד. אמות תוך יום אחד, אך יהיה זה כאילו דנת אותי לאינסוף שנות סבל."

הילד הבין שאם אינו רוצה שגמדומלך ימות, עליו להחליט במהירות מה לעשות בכתר. גמדומלך המתין בשקט, בפנים חלקים. "אחזיר לך את הכתר אחרי שנגיע לארצך," אמר הילד.

"אתה מציע את הבלתי אפשרי," אמר גמדומלך. "לא תוכל לכוון את הכתר ואני לא אוכל ללמד אותך. עוד מעט יהיה מאוחר, ומעולם לא נכנס איש לארצנו. אם אתה בטוח שברצונך לבוא איתי, תן לי את הכתר עכשיו כדי שנוכל להגיע בזמן."

הילד שם את הכתר על ראשו של גמדומלך. המלך עצם את עיניו והתרכז, ואז פקח אותן, והכנפיים הזעירות שעל אצבעותיו צמחו וצמחו, וגם הוא עצמו, עד שהיה גדול כאיש שצויר על קיר שלם. המלך הניף את הילד על אחת מידיו הענקיות, והילד נאחז באחת מאצבעותיו, ופתאום שם לב שהם נישאים למעלה. כאשר היו באוויר, נעשה גופו של גמדומלך שקוף, ואם לא היה הילד חש את אצבעו החזקה שחיבק בידיו, היה חושב שהוא לבדו בשמים.

בהתחלה היה סביבם חושך כחול כהה, כאילו הם עוברים בתוך ים צלול, עמוק ושקט מאוד. כשהסתכל למטה ראה הילד אורות קטנים וצפופים, שחלקם מנצנץ, וביניהם אורות צבעוניים. לאט לאט החל החושך הכחול להתערבל והאורות התמעטו, והחושך הפך בהדרגה לחושך אפרפר. מפעם לפעם התגלו בו כתמים כחולים, שרידי החושך הקודם. החושך חדל להתערבל ונהיה אפור לגמרי. אורו של הכתר, שהיה עכשיו זוהר במיוחד, נבלע בתוך החושך האפור והילד התחיל להתרגש ואפילו לפחוד.

החושך האפור היה הקצר ביותר, ופתאום, בבת אחת, כבה הכתר, והם נמצאו בתוך החושך השחור. כאשר ריחפו בחושך השחור, האור היה קיים רק כזיכרון. כשהמשיכו הלאה בחושך השחור, הדבר היחיד בעולם היה תנועת גופו של הילד ומגעה הקריר של אצבעו של גמדומלך בזרועותיו. כשהמשיכו הלאה בחושך השחור, כבר היתה רק תנועתם הגלית והקצובה.

הילד עצם את עיניו כדי לנסות לאסוף מראות מן הזיכרון, אבל גם מחשבותיו היו מלאות בחושך שחור. הוא פקח את עיניו ושוב עצם אותן, מקווה שכשיפקח אותן בפעם הבאה משהו ישתנה. דבר לא השתנה. הוא היה בטוח שלא מת, אבל לא היתה לו שום הוכחה שהוא עדיין חי. מאז שהחל במסע לא הוציא הגה מפיו. הדממה סביבו היתה מוחלטת, והוא פחד מאוד שאם ידבר, יגלה שקולו לא נשמע.

הילד התחיל לבכות, והדמעות שזרמו על לחייו החזירו לו את זִכְרוֹן צורת הפנים. הדמעות היו חמימות ורטובות ועד מהרה התקררו על פניו, וכשהגיעו אל השפתיים שלח לשון ולקלק אותן, וטעמן היה מלוח. קול שקט ורך, צרוד במקצת, אמר לו פתאום: "דאגתי לך מאוד. בכלל לא דיברת. ואני, מעולם לא נשאתי איתי איש. לא ידעתי למה לצפות." והמשיך, מדבר אל עצמו: "אולי לכך התכוונה הזקנה כשבחרה בי למלך."

"האם היית בןמלך לפני שהפכת למלך, או שניצחת במלחמה?" שאל הילד.

"כך הדבר אצלכם. אבל אנחנו שונים," קטע אותו גמדומלך.

הוא השתתק, והילד לא ידע אם מה שכאב באוזניו היה הד קולו הצרוד והחד של גמדומלך, או הדממה המוחלטת היא שהכאיבה. החושך השחור החל לחדור אל תוכם, לכבוש אותם לאט לאט. הילד ידע שהוא חייב לנצח במלחמה הזאת. הוא עצם את עיניו, גייס את המראות האהובים עליו ביותר מתוך מוחו, נזכר במגעה המחוספס של לשון החתול בידו, בריח עוגיות הדבש הנאפות בתנור, בקולם של עלי השלכת המרשרשים תחת הרגליים ובמים הקופצים. כשהרגיש שכוחותיו שבים אליו, הפיק את קולו העדין ביותר. "ספר לי איך נבחרת למלך," ביקש הילד.

כשהחל גמדומלך לדבר, ליטף קולו כקטיפה את גופו של הילד: "מדי יום אנחנו נאספים סביב עינגמד החכמה, ואחר שבים גמדום אל ביתו, שבעים ומאושרים. טעמם המתוק של חלומותיה זורם בגופינו, וממנו אנחנו יוצרים את היום הבא. מדי פעם חולמת עינגמד חלום עז ומתוק במיוחד, ובשעת האסיפה, לאחר שהגמדום החדש שנוצר מחלומה אומר את מילתו הראשונה, היא מציגה אותו בשמו." הילד רצה להרגיש שנולד מחלומה של עינגמד. כשהמתיקות החלה לזרום בגופו, המשיך גמדומלך בסיפור: "יום אחד עבר קשר, שהזקנה קוראת לאסיפה שנייה באותו יום. דבר כזה לא קרה מעולם. התקבצנו חרש סביב עינגמד לשמוע את דבריה.

"'החלומות הולכים ואוזלים,' אמרה, 'והגיע הזמן לחדש את המראות.'

"תחושות שלא ידענו חלפו בגופינו עם קולה. טעמו של החלום הזה היה עז ומעורר יותר מטעמם של החלומות שיצרו גמדום חדש מדי פעם. עינגמד אמרה: 'שום גמדום לא יצא עד כה מארצנו. אינכם יודעים, אבל כל אחד מכם הוכשר באמצעות החלומות לחפש מראות במקומות אחרים. רק הגמדום שהכתר בידו, יוכל לחזור אלינו. את כתר האור שהכנתי, אמסור לידיו של הגמדום המתאים.'

"ככל שהוסיפה לדבר, ידענו שהדברים לא ישובו עוד לקדמותם.

"'גש אלי, גמדומלך,' אמרה עינגמד בקול רך. והגמדום שניגש אליה היה למלכנו הראשון."

ב.

עיגול אור שהבליח את החושך קטע את סיפורו של גמדומלך. העיגול לא האיר את סביבתו, כאילו האור נשמר בתוכו ולא התפזר. לפתע הפך העיגול השלם לנקודות מנצנצות. במרחק רב מהם התגלה לעיניו של הילד ריבוע מואר. בחושך השחור, בדממה המוחלטת, הדבר היחיד שנראה היו חוטי אור דקיקים, שכל אחד מהם יצא מנקודת אור שבכתר, ובהגיעו אל האור המרובע נבלע בו, וקצהו נעלם. גלים נעו בגמדומלך, ולפתע נמתח גופו ושולח קדימה בבת אחת ואז דמם, והם נשארו תלויים ללא תנועה בתוך האור המרובע. האור המרובע הוא כמו הפנים של גמדומלך, חשב הילד. רק כשנמצאים בתוכו מרגישים שהוא לא שטוח. הילד שם לב שאיננו רואה את עצמו או את גמדומלך, כאילו הם שקופים והאור עובר דרכם, ופתאום מצא את עצמו עומד ליד גמדומלך. האור המרובע נעלם.

במרחק מה מהם ראה הילד קבוצה של גמדומים, שישבה על משטח ירוק, חלק ומבריק כשיש. "ניגש אליהם," אמר גמדומלך, והילד הבחין שעכשיו הוא והמלך שווים בגובהם. המשטח היה עגול ורך, והילד שקע בתוכו כמו בתוך ערימת צמרגפן או ענן ירוק. בדיוק מולו ישבה נערה גמדומה, שאפילו צבעה האדמדם ודמותה השטוחה לא יכלו להסתיר את יופיה. כאילו צוירה בידי מישהו שאהב אותה מאוד.

הגמדומים ישבו דוממים ומרוכזים ואפילו לא הבחינו בנוכחותו. הוא ישב בשקט, ניסה לא לזוז ולא להסתכל בשום דבר מיוחד כדי לא להפריע, אך למרות רצונו נדדו עיניו אל עבר הנערה. פניה היו מופנים כלפיו, אך מבטה לא פגש את מבטו. כאילו חלף דרכו אל עבר החלל שמאחוריו. רכותו החמימה של המשטח עליו ישב הזכירה לו את שמיכת החורף שלו ואת החיבוק של אימא, והוא שקע בגעגועים והיה נוּגֶה מאוד. הוא עצם את עיניו כי לא רצה שיראו את הדמעות, וכדי לשכוח לרגע כמה הוא שונה במקום הזה. קולו של גמדומלך לחש לו שהזקנה תציג אותו עכשיו בשמו. הוא פקח את עיניו והלך בלי חשק אחרי גמדומלך עד שגמדומלך אמר: "הרי הוא לפניך," והילד מצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול הנערה היפה.

אור עטף את הנערה וגם הילד היה בתוך האור. פרפרים באים אליו אחד אחרי האחר, מלטפים אותו בכנפיהם העדינות ועפים הלאה, אחר כך נפגשים על פרח שעלי כותרתו צהובים וגדולים, ומספרים זה לזה את שלמדו עליו. ונדמה היה לו שהנגיעה הזאת של הפרפרים מספיקה כדי להכיר אותו. על אחד מעלי הכותרת הצהובים של הפרח היה כתם כהה, ופרפר דאה מעליו, ניסה לרדת אליו, אבל לא הצליח ולא יכול להצטרף לפרפרים. קול הציף את הילד כמו גל ענקי של ים והפך להמיה חרישית של גל שחלף ואז ללחש: "אבד לי שמך, השם נעלם ממני, אינני יודעת אותו, ואיך יהיה הילד בלי שמו…"

לרגע עמדה עינגמד מול הגמדומים, ובלי לומר מלה גיששה אחר ידו של הילד ורמזה שיבוא איתה. שותקים ונדהמים הביטו בהם הגמדומים ואחר פנו והלכו משם, מתלחשים. הילד התבונן בעינגמד וראה שעל עינה הימנית תלויה דמעה ורודה, שקופה כגרגר רימון. הוא שלח יד לנגב את הדמעה, והיא נשרה ונשארה בתוך כף ידו, חמימה ורוטטת. זה דבר שאני חייב לשמור ולבדוק, אמר לעצמו, וטמן את הדמעה בכיס. ואז אמרה עינגמד בתקיפות: "אתה חייב לבוא אל ביתי, ילד. כששמך נסתר, אין לך מקלט בארץ הגמדומים. רק חכמתי רבתהשנים תצליח להשגיח עליך שלא תירדם, שלא תיעלם במרחבי החלום האינסופי, חסרהשם."

איור לכתר הגמדומים גרגר רימון

ג.

ביתה של עינגמד היה תמיד מואר. הילד שיחק בכדורי אור וארג מטעמים מחוטי הריח העדינים שמצא בתיבת המשחקים שהכינה לו. לפעמים היה מצייר על השולחן העגול ציורים מרהיבי צבע, ואחר כך היה ישן שינה נטולת חלומות עד שעינגמד החכמה שבה הביתה. בלילות היתה יושבת איתו. כל לילה היתה הנערה שומעת את זכרונותיו, וכשנגמרו הזכרונות התחיל לספר לה ספרים שקרא, ואחר כך התחיל להמציא סיפורים. לפעמים היתה צוחקת כל כך, שתווי פניה היו פתאום מטושטשים, כאילו הוא רואה אותה דרך חלון מלא גשם וְרַדְרַד, ואז היה הילד מאושר מאוד, משום שעיניה המוזרות המשיכו להטריד אותו. הוא היה כבר כמעט בטוח שהיא עיוורת. כאשר שוחחו היתה מניחה לפעמים יד על פניו, והיתה לו הרגשה כמו אז, כשהיו בתוך האור, שהיא יודעת הכל.

לילה אחד ניסה לשאול מה שלום גמדומלך. הוא הרגיש קירות זכוכית כולאים אותו פתאום, ועינגמד ענתה בקול קשה: "גמדומלך בביתו." הוא פחד והיה לו קר, אך הוסיף ושאל למה גמדומלך אינו יוצא עוד למסעות. עינגמד לא השיבה, רק נגעה בידו, ומבטה היה נעוץ מאחורי ראשו. כמה עצב היה בה ברגע ההוא. הילד החליט שלעולם לא ישאל אותה עוד שאלות.

קיר הזכוכית נעלם ובחדר המואר היתה שלווה. המצע החמים עליו ישבו היה ענן לבן בשמש או פרווה רכה של חתול מפונק. הילד הרגיש שהוא שוקע בתוך החדר, עד שהגיע לנקודה שקטה של שמחה ונרדם. בתוך חלומו היתה עינגמד רוקדת, ומראה לה כשל שלהבת נר מהבהבת ברוח, ללא פנים. הוא ידע שהאש הקטנה, האדמדמה, לא תכבה ברוח. שתמיד תמשיך לרקוד כך, ללא פנים, בחלומו. הילד הרגיש שיש בו מנוחה. שאף פעם לא היתה לו מנוחה כזאת. והוא ידע שהצבעים של החלום יישארו בתוכו.

כאשר התעורר לא היתה עינגמד בבית והוא החליט לחפש דרך החוצה. בפינת החדר עמדה אלומה של ריח מתוק, והריח הלך והתרחב, הלך והתפשט, עד שהתפזר בכל החדר. הילד נשם נשימה עמוקה והרגיש את המתיקות חודרת עמוק אל תוכו. הוא הסתובב בתוך הבית, וצעדיו היו קלים מן הרגיל כאילו הרצפה עוזרת לו ללכת. קירות הבית היו ירקרקים ומבריקים וחלקים כשיש. הילד ניסה למשש את הקיר כדי לבדוק אם יש בו פתח סמוי, והקיר התמסר לידיו כמו פוך רך. הוא הרגיש שהקירות ידידותיים אליו, והיה אסיר תודה על כך. חמימות מילאה אותו, כמו בלילות מלאי הנעימות עם עינגמד. בכל מקום בו לחץ מעט על הקיר, יצרה ידו פתח בחומר הרך, והילד אפילו לא שם לב שהוא יכול לצאת החוצה, כי כבר שכח שזה מה שרצה.

הפתחים בקיר היו אור לבן, רווי בצבעים ומסחרר, והרצפה ריחפה אותו כרצונה ולא היה איכפת לו, בכלל לא היה איכפת לו להמשיך כך עד סוף ימיו. הוא כבר ידע מעצמו שכך נוצר יופיה של עינגמד, שזה סוד כוחה ועיוורונה. היא מילאה את כולו במתיקות חלומה חסר הזמן, ואל תוך המתיקות הזאת נמסך לאט לאט פחד איום ונורא ועצב בלתי נסבל. הכל התערבל וזחל בתוך גופו, והוא ידע שהפחד שלו והעצב של עינגמד והמתיקות של שניהם לעולם לא יוכלו להתערבב. הקירות עטפו אותו בעדינות, ליטפו אותו, ניחמו אותו, והרצפה המשיכה לשאת אותו על גבה בסבלנות ובלי שום פראות, כמו הנשימות השקטות של הדממה המוחלטת. מבעד לאחד הפתחים שבקיר שמע את קולו הצרוד של גמדומלך מדבר אליו: "הבאתי אסון לארץ הגמדומים," לחש, והילד ראה שפני החרסינה האדומים של גמדומלך התמלאו קמטים. "אינני כועס," הוסיף ואחר שתק.

"למה אתה לא יוצא למסעות, גמדומלך?" שאל הילד.

"עינגמד מעתירה עלינו שפע של חלומות. ארצנו דשנה וגמדומיה שמנמנים. לפעמים קשה לנו לקום מרבצנו הרך מרוב מתיקות החלום, ואנחנו נשארים על מקומנו שעות ארוכות, עד שכנפינו מתחילות להתמתח בחוסר סבלנות."

הילד זכר כמה השתוקק להיוולד מחלומה של עינגמד. הוא לא הבין מדוע קולו של גמדומלך אפל כל כך עכשיו. הזוהר של פתחי הקיר היה עמום מעט, וחלק מהם כבר החל להיסגר לאט לאט כבועות נעלמות במים. גמדומלך המשיך וסיפר איך השתנה טעמם של החלומות, כאילו נוסף לו תבלין שהפך את יומם של הגמדומים לעצלות ואת לילם לעייפות, ואת חלומם הפך למחשבה. והאהבה שזרמה פעם בטבעיות מעינגמד החכמה באה עתה ביסורים ובעבודת פרך, ובלי כל שליטה. הילד עמד בין הקירות המוארים, שהיו שוב ירקרקים וחלקים כשיש. מבעד לפתח שהלך ונסגר לאיטו בינו לבין גמדומלך, שמע אותו לוחש בחשיכה: "סלח לי, ילד, משהו היה צריך להיעשות. כי אם לא זהו סופם של הגמדומים." את השיחה הזאת סיפר הילד לעינגמד ברגע שהגיעה.

ד.

עינגמד התהלכה בחדרם ולא ידעה מנוחה. גל כבד של דאגה הציף מדי פעם את החדר המואר, וכל גל היכה בילד שניסה להרגיע את הנערה, והפיל אותו. "שב ילד," אמרה עינגמד לבסוף, ועיניה העיוורות נעוצות בעיניו. היא התיישבה לידו וחבקה את כתפיו בעדינות עד שנרגע. הוא ראה פרפרי אור מתרוצצים בחדר, מתנגשים זה בזה, מתפוררים לגרגרי אור ונעלמים. "עינגמד, גונבים לך את הכתר" – לפתע הבין מדוע חדל גמדומלך לצאת למסעותיו.

"לקחתי אלי את הכתר," אמרה עינגמד בשקט. "חשבתי שאינם זקוקים לו עוד. מאגר המראות עלה על גדותיו והחלומות המתוקים זרמו בלי מעצור. לא ידעתי שכתר האור המורה את הדרך הביתה יקר כל כך לגמדומיי. לא ידעתי שהצורך לחפש מראות צורב כל כך. בבוקר יוביל גמדומלך את הגמדומים למרד. הנה הם נאספים על רחבת המפגש, יושבים וממתינים בדממה. גמדומלך הביא ממסעו ילד ששמו נעלם, ואני, זקנת הגמדומים, הזנתי אותם במראות שלו. בבוקר יוביל גמדומלך את הגמדומים למרד. הנה הם נאספים על רחבת המפגש יושבים וממתינים בדממה. את כתר האור, מפתח ארצנו, ישלימו עד בוקר. גרגרי האור בידיהם. ורק דבר אחד אינני רואה: מה החלום שנרקם ביניהם, היושבים ממתינים בדממה. מהו החומר ממנו עשוי המרד."

הילד נגע בפני החרסינה היפים של הנערה השותקת, ורחמים גדולים מילאו אותו. עיניו מלאו דמעות. הוא עזר לה לקום, חיבק אותה בכל אהבתו ולחש: "את צריכה ללכת עינגמד, כבר בוקר."

הוא ניסה להמתין בשקט, ישב ואסף את כל כוחותיו כדי לעזור לה כשתחזור. הוא לא ידע למה לצפות, אבל הדבר יהיה קשה מנשוא.

עינגמד הופיעה בחדר מוקדם מן הרגיל. היא פסעה לאט, מוארת כולה, וחיוך מוזר, חסר שמחה, על שפתיה. הילד קם לקראתה, נחרד כולו, והיא התמוטטה אל זרועותיו, קטנה וחסרת משקל. הוא השכיב אותה על המצע הרך בפינת החדר וישב לידה. היא נראתה כמו כתם אור על ענן, והילד שאל את עצמו אם גמדומים יכולים למות ותחושת אובדן נוראה מילאה אותו. הוא ליטף את פניה הוורדרדים והיא זעה. הילד שמע פתאום את קולו שר לה מנגינה שלא הכיר, מנגינה שהיו בה השלווה והעצב המתוק של כל שירי הערש, והריחות האהובים של הפרחים ותבשילי שבת, הכחול העמוק של שמיים עם שחר וארגמן הקטיפה של השושנים. ואל המנגינה המופלאה נוסף קול ענוג וצלול מאוד, קולה הרפה של עינגמד: "הם סירבו לקחת את חלומותי. הם ישבו מולי קשים ועיקשים, רק געגועיהם הרכים שנמלטו מהם מדי פעם ונקשרו בעיני הזכירו לי את אהבתם."

הנערה המשיכה לדבר אל הילד, וקולה היה לפתע חזק ומרשים: "אני עינגמד זקנת הגמדומים. המראות אשר בי ניזונים מן הזמן. אני עין הזמן החכמה של הגמדומים, רואה את הנעלם והנצחי. לא תוכל להסתיר את שמך ממני." הילד הרגיש את עוצמתה המכשפת של עינגמד והתמלא התרגשות ואימה. הוא אחז בידה, ליטף את כנפיה הקטנות. "אהבתי נשאה אותי אל מראותיו הנפלאים של הרגע, ואני מודה לך על כך," אמרה הנערה. "עכשיו כבר מאוחר ומסוכן מאוד. לפני שניעלם שנינו, אנא, אמור לי את שמך."

הילד נגע בה שוב ולחש: "אני…" מבטה של עינגמד נגע בעיניו ממש, והוא ראה בעיניה את הפרח הצהוב, גדול ויפהפה, ועלי כותרתו מושלמים ללא רבב.

ה.

"ילד שלי, חיפשתי אותך," שמע את קולה של אימו. היא כיבתה את הפנס הקטן והושיטה לו יד. היה קריר בגינה וחשוך והוא שמח ללכת הביתה. הוא התפשט ונכנס למיטתו ועצב בלתי מובן מילא אותו. לפני שהכניסה את מכנסיו לארגז הכביסה, בדקה אימא אם נשאר משהו בכיסים. "מה זה?" שאלה האם, בידה הדמעה הוורודה של עינגמד, חמימה ורוטטת.

©שושי שמיר

איור: http://hubblesite.org/hubble_discoveries/10th/photos/graphics/slide36high.jpg

הכבשה הכעסנית

הכבשה הכעסנית

לפני שנים ארוכות, אולי אפילו יותר מזמן, אולי אפילו השבוע, בין שלשום לאתמול, היה הייתה כבשה. מכוערת, מלוכלכת הייתה הכבשה הזאת. היא לא נתנה לאף אחד לסרק אותה, ובטח לא לגזוז אותה. במשך השנים צברו התלתלים שלה בוץ בחורף וקוצים בסוף הקיץ, ופרחים נבולים בתחילת הקיץ, ואבק.

ובגלל שכל כך הרבה שנים היא לא התרחצה, היא התגרדה כל הזמן, וכשהייתה נשענת על הסלעים להתגרד, גם האבנים הקטנטנות שהידרדרו מהסלעים האלה נתפסו בתלתלים שלה. ותמיד היו עליה קצת עשבים ירוקים שנדבקו לסנטר שלה כשאכלה. וכשהייתה לה נזלת היא הייתה נותנת גם לנזלת לנזול לה על הפנים, עד שלבסוף, אי אפשר היה להסתכל עליה. זה התחיל מזה שהיא הייתה פשוט מגעילה, ואחר כך נפוצה שמועה שמי שמסתכל עליה נהיה מקולל וכועס, וכולם נשמרו לנפשם.

היא לא נולדה כבשה כעסנית. היא הייתה טליה קטנטנה ושמנמנה ורכה, עם תלתלים לבנבנים כשלג, שהסתלסלו כמעט על כפות הרגליים, ועיניים חומות, ענקיות וסקרניות מאוד, ואפון שחור שרחרח כל דבר, ולשון ורדרדה, שמדי פעם הייתה שולחת אותה החוצה ומלקלקת בעדינות את השפתיים שלה, ואם הושיטו לה צרור עשבים, הייתה מלקלקת גם את היד. כי כבר כשהייתה צעירה מאוד היא הייתה מספיק חכמה כדי להבין שהיד היא חלק מהטעם הטוב של האוכל.

יום אחד, כשהייתה כמעט בת שנה, אימא וסבתא והדודות והאחיות הגדולות הכינו אותה לקראת הגז הראשון. העדר ידע שהמסורת הזאת יקרה וחשובה לאיכרים, ואפילו שלא הבינו בדיוק למה, למדו להתכונן ולנקות את עצמם, ולמדו לא לפחוד ואפילו ליהנות מהתחושה המוזרה של מגע המספריים בצמר, ומהתחושה המוזרה עוד יותר של האוויר על הגוף, שבאה בעקבות המספריים. הם ידעו ששבעה ימים אחרי הגז סובלים כל הכבשים מסחרחורת קשה ומאובדן שיווי משקל. על הבעיה הזאת התגברו בעזרת טקס, שכבר שכחו מי המציא אותו: הם ישבו והסתכלו איך האיכרים מעבירים את ערימות הצמר הגזוז לעגלות גדולות, ועודדו אותם בפעייה שבטית ענוגה, וכך התעודדו והתנחמו גם הם עצמם.

את כל הדברים האלה סיפרו לטליה הצעירה, והיא הקשיבה בסבלנות רבה כי הייתה טליה עדינה ומחונכת. אבל כשגמרו להסביר לה קרה דבר: היא קמה במלוא קומתה הזעירה, זקפה את ראשה, ניערה את תלתליה הלבנבנים כשלג ואמרה'מה', שזה 'לא רוצה' בשפת הכבשים. הן חזרו והסבירו לה: 'זה לטובתך. בזכות הצמר האיכרים נותנים לנו אוכל לאכול ודיר לישון ומים נקיים', אבל היא התעקשה. כשראו שזה לא הולך בטוב הבהירו לה זה מה יש, אין ברירה.

יומיים אחר כך הגיע החג וכל הכבשים צעדו בסך. אימא וסבתא והדודות והאחיות הגדולות ממש גררו את הטליה הצעירה בכוח לשם, וחייכו לידידיהם, שלא יבחינו. וכשהגיעו לשם, ממש דחפו את הטליה הנחמדת לידיו של האיכר, שנאלץ לקשור את ידיה ואת רגליה כדי לגזוז את צמרה. היא כל כך השתוללה שהאיכר פצע אותה קצת, והצמר קצת התלכלך, אבל היא אפילו לא הרגישה.

לא צריך לספר לכם שהיא לא הסכימה להשתתף בטקס ההתגברות, ולא עזר שהסבירו לה שזה לטובתה. כי מאותו היום, היא שנאה שאומרים לה 'זה טוב בשבילך'. ואפילו אם זה באמת היה טוב בשבילה, אם אמרו לה 'זה טוב בשבילך', זה נהיה רע, ממש רע בשבילה.

וכשהכריחו אותה להשתתף בטקס ההתגברות היא כל כך כעסה. הכבשים ישבו והסתכלו איך האיכרים מעבירים את ערימות הצמר הגזוז לעגלות הגדולות, ועודדו אותם בפעייה שבטית ענוגה. העדר שר וכשאף אחד לא הסתכל, הטליה ניצלה את ההזדמנות וטבלה את ראשה בשלולית של מים מלוכלכים, כדי שייסגרו לה העיניים ולא תראה איך תלתליה היקרים והרכים, הלבנבנים כשלג, נישאים אל העגלה ולנקחים ממנה לעולמי עולמים. והעדר שר.

צמר צומח. הצמר החדש שצמח לה ניחם אותה מעט. הרכות שלו הייתה כבר אחרת לגמרי, ולקח לה זמן להתרגל, אבל היא החליטה שלעולם לא תיתן לאף אחד לגעת בו. את כל הימים שעברו עד הגז הבא, הקדישה ללימוד כל התחבולות האפשריות שיהפכו את התלתלים שלה לבלתי ראויים: בוץ וקוצים, פרחים נבולים, אבק, אבנים קטנטנות, נזלת.

ובסוף, כדי להיות בטוחה שתצליח להתחמק מהגז, נעלמה לשלושה ימים: יום לפני החג, ביום החג וביום שלאחריו. וכך נהגה בכל שנה, וכך עברו שבע שנים.

כבר בשנה הראשונה הבחינה שכמה חברים לא רוצים להיות לידה במרעה, ומיד החליטה שיותר לא יזכה אף אחד לעזוב אותה, כי היא תעזוב קודם. היא פיתחה חוש מיוחד להבחין מתי חבר מפסיק להסתכל לה בעיניים, כי זאת הייתה תמיד ההתחלה, וזה היה הזמן להפנות עורף. משנה לשנה היו לה פחות חברים עד שלא נשאר לה שום חבר. אבל זה לא היה כל כך רע כמו שזה נשמע, כי הניחו אותה לנפשה, והפסיקו לנדנד לה בקשר לגז.

***

ואז, כשהייתה הכבשה הכעסנית כבר זקנה מאוד ובודדה מאוד ומכוערת מאוד ומלוכלכת מאוד, אירע המעשה בבת האיכר. לאיכר היו שלושה בנים ובת זקונים אחת. הבנים השביעו אותו נחת. הם היו ילדים מנומסים ותלמידים טובים, ואחר כך בגרו והפכו לאנשים חרוצים. גם הילדה, שהייתה כל כך יפה, עוררה הרבה תקוות בלב הוריה. הם שמחו שסוף סוף נולדה להם בת, והם יוכלו לקשט אותה בשמלות וסרטים ולפנק אותה.

אבל היאלא עשתה שום דבר כמו שצריך. עוד כשהייתה בעריסת תינוקות כבר הייתה יורקת ומגדפת, ועיניה היו בוערות באש ירוקה בכל פעם שביקשו ממנה משהואפילו לבית הספר לא רצתה ללכת. כל היום הייתה רק שוכבת על הבטן מתחת לשולחן הגדול בפינת האוכל, ומשרקקת לה מנגינות בחליל הדלעת. אותו חליל שקיבלה כשנולדה מאשת אחיה הבכור, שיום אחד עזבה את ביתה ואת בעלה וילדיה ונעלמה. וכך, חליל הדלעת, שהילדה כה הפליאה לשרקק בו, כל הזמן רק הזכיר והזכיר להוריה את האסון שקרה לבנם, והם פשוט לא ידעו מה לעשות עם הילדה הזאת, שהסתובבה להם בין הרגליים. הגז התקרב והמתח בבית גבר, ויום אחד, כשרועה הכבשים בא לקבל את שכרו מיד האיכר, צץ במוחם רעיון גאוני: בת הזקונים תיקח את חליל הדלעת שלה, ותצטרף אל הרועה כשוליה.

בבוקר, ואיזה בוקר יפה זה היה, יצאה הקטנה עם העדר. היא התיישבה לה תחת עץ עבות וניגנה. המנגינות שלה נזרמו מחליל הדלעת כמו מעיינות מסולסלים של פעמונים, כמו פתותי שלג רכים ולבנבנים, ולאף אחד לא היה איכפת. היא ניגנה, והכבשים לעסו את העשב באדישות והתעלמו ממנה. היא ניגנה, והרועה נשכב, שם את כובעו על פניו ונרדם.

אבל היה מישהו שהקשיב קשב רב. לכבשה הכעסנית, הזקנה, הבודדה, המכוערת והמלוכלכת, קרה דבר. בסלסולי המנגינה הרגישה לפתע כאילו תלתליה היקרים, הלבנבנים והרכים, שאבדו לעד, צומחים שוב מגופה.

עיניה החומות, שהיו מכוסות בצמר ישן ומטונף, נפקחו לרגע והיו שוב ענקיות וסקרניות. היא התקרבה לאט לאט, שאף אחד לא יראה, ובאמת לאף אחד לא היה איכפת. אבל הילדה המנגנת הרגישה, והבחינה בה מזווית העין, וכיוונה את נגינתה אל המאזינה שנמצאה לה פתאום. זקנה, כעסנית, מכוערת ומלוכלכת, אבל בכל זאתמאזינה. ומנגינותיה הפכו למתוקות אף יותר.

וכך חזר הדבר ימים אחדים: בבוקרואיזה בקרים יפים היו אלההייתה הקטנה יוצאת עם העדר, מתיישבת לה מתחת לעץ ומנגנת בחליל הדלעת. מיום ליום הפכו מנגינותיה מתוקות יותר, ומיום ליום הייתה הכבשה הזקנה קצת נועזת יותר, מתקרבת קרוב יותר, אבל לאט לאט, שאף אחד לא יראה. ובאמת, לאף אחד לא היה איכפת. עד שיום אחד, בדיוק יום לפני חג הגז, נעלמה הכבשה הזקנה. ישבה הילדה מתחת לעץ וניגנה וניגנה, אבל נעלם הטעם של המנגינה. ביום הבא, כשלא ראתה את הכבשה, הייתה מודאגת מאוד ולא הצליחה לנגן. וביום השלישי, היום שאחרי הגז, לקחה את חליל הדלעת ונעלמה אף היא.

גבעות ושדות וכפרים חצתה, וכל הזמן הייתה מסלסלת ומסלסלת בחליל הדלעת ומחפשת את הכבשה, והכעס גואה וגואה בה על הזקנה המכוערת והמלוכלכת הזאת, שהסתלקה ממנה. עד שהגיעה שעת הצהריים, וכבר הייתה עייפה מאוד, וישבה לנוח לרגלי עץ, על שפת אגם קטן ומואר, ונרדמה לרגע קט.

כשהתעוררה ונזכרה בכל מה שהיה, שלחה יד את חליל הדלעת שלה ושירקקה לה, כי זה מה שידעה. והנה מולה יוצאת מתוך האגם כבשה משונה, כבשה מופלאה, מנערת את תלתליה הצהובים מזוקן, שנצצו כזהב באור השמש, וביניהם תלויות טיפות כחולות וירוקות, כהשתקפות השמים והמים.

גביש מים עכור לכבשה הכעסנית

היא ניגשה אל הכבשה הכעסנית והביטה בה, למרות שפחדה מהקללה, וראתה לפתע שכל טיפה וטיפה כחולה, וכל טיפה וטיפה ירוקה, היא עין, כל כך עצובה. אז מזה עשוי הכעס אמרה הילדה לעצמה מכל כך הרבה עצב הוא עשוי. וכבר לא פחדה. היא התקרבה עוד קצת, והסתכלה בסיפור שבכל עין ועין, כל עין כחולה וכל עין ירוקה. וכשנגמר הסיפור נעצמה כל עין וכבתה, והשאירה אחריה רק את זהב התלתלים. כך, עד העין האחרונה. ורק אז העזה הילדה והביטה בעיניה הגדולות והחומות של הכבשה, והושיטה יד ללטף את זהב התלתלים. והכבשה שלחה לשון ורדרדה ולקלקה את היד, ואז נעצמו עיניה והיא מתה.

והילדה חיבקה את הכבשה המתה ובכתה בדמעות גדולות עד שירד הערב, ואז פנתה משם והלכה, וכל הדרך ניגנה שירי ערש והמשיכה לבכות בדמעות גדולות. ואם עוד לא הגיעה הביתה, היא הולכת בדרך עד עצם היום הזה.

 

©שושי שמיר. ציור: מקום לתיקון, פנדה שמן על נייר, שושי שמיר

 טליה sniffingouthome.org; כבשה כועסת www.tynesidecinema.co.uk

הייעוץ – מרחב ללא נחלה

הייעוץ – מרחב ללא נחלה*
ההתחלה – רחם האני

משבר – פי הרחם באשה שהילוד פורץ ויוצא בו לאוויר העולם:
'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה' (ישעיהו לז, ג) (אבן שושן, 1955)

ההתפתחות הפיסית היא חד-פעמית וחד-כיוונית: אדם לא יהיה עובר יותר מפעם אחת בחייו, ולאחר היוולדו מן המשבר לא צפויה הולדת נוספת. מכאן ועד סופו ימות רק פעם אחת. סדר התהליכים דומה בכל ממדיו האחרים של האדם, אבל בהבדל מהותי – ההתפתחות בממדים האחרים היא רב-פעמית ורב-כיוונית. כלומר, בכל 'הולדת' אל החדש (למידה מהותית, שינוי משמעותי), נזקק האדם לרחם ולתקופה עוברית. בכל פעם מחדש הוא חותר ממצב אחד אל מעבר (עֻבָּר). ב'רחם האני', חיקן של אינסוף האפשרויות, יוכל ללבוש ולפשוט צורה כרצונו, ובכל מצב ובכל מקרה יחוש שיש לו מקום. תחושת הקיום כאן היא טבעית ואינה נדרשת להגדרה – הנני אשר הנני (being).

כשאדם ניתק מתחום אחד ועדיין לא בא אל השני, הוא נמצא 'בין השמשות' (ביאליק ורבניצקי, 1973), במעבר, שהדינמיקה בו אינטנסיבית הרבה יותר מאשר במקום ממנו בא וזה שאליו הוא הולך. האדם זקוק כאן להכלה שאינה מגבילה – מעין רחם – שהוא אובייקט המכיל בתוכו את הסובייקט, בקיום פרדוקסלי של זיקה מושלמת בין שתי יישויות נפרדות. ורק במקרה כזה הזיקה אינה מאיימת בהיבלעות והמופרדות אינה נתפשת כנטישה.

כשהייעוץ מוזמן להיות 'האם הפונדקאית' של הריון מטפיסי כזה ונענה לקריאה, הוא מוצא את עצמו בקונפליקט קשה של דרישות אמביוולנטיות: האם עליו להיות רק צינור מכוון או עליו לטפל? האם מעצם האינטראקציה הוא יכול שלא לטפל? למי נתונה הלויאליות שלו? מאחר ש'פונדקאית' איננה 'אימא', מתעוררות אינספור שאלות של מה מותר ומה אסור לה. האם היא רשאית – צריכה – להתרגש מתנועות העובר ברחמה? האם עליה להיות קשובה לו ברגעי מצוקה ולהיות איתו ברגעי רגיעה?

השאלות רבות ואין עליהן תשובה ברורה, והייעוץ משלם מחיר כאשר הוא עונה וגם כאשר אינו מסוגל לענות. אבל יש לזכור כי הפונדקאית הסימלית הזאת באה במקום ש'נפערה תהום' (פרנקל, 1985), מאחר שהפונקציה המוסמכת לכך פינתה מקום שאינה מסוגלת למלא, ויהיו הסיבות אשר יהיו.

מי חכם ויידע, אולי מהחטא נולדה חיטה? אולי כדאי כאן לספר את הסיפור על רבי זוסיא, שבערב יום כיפור שמע את הפסוק 'ונסלח' בניגון נפלא, ומיד קרא אל אלוהים: 'ריבונו של עולם, אילו לא חטא ישראל, כלום עלה לפניך ניגון כזה?' (בובר, 1979).

במסה זו ניסינו לכתוב אחרת את הנרטיב של סיפור הייעוץ (ההתפתחות, האתיקה, המקום בין המקצועות הטיפוליים, ההתמקצעות).

הנרטיב הזה נכתב מעמדת התבוננות בהתפתחות הדרמה הטיפולית מהפרספקטיבה של הייעוץ כגיבור ראשי. מנקודת מבט זו ניתן לראות ש'השוליים' העמומים אליהם נקרא הייעוץ להימצא ובהם הוא מתקיים, הם למעשה המרחב המיוחל אליו שואפים כיום להגיע המקצועות הטיפוליים, לאחר דרך ארוכה ומייגעת; לאחר שסוף סוף נמצא בהם האומץ להודות שהאדם אינו יכול להיות אותו 'אובייקט אובייקטיבי' מוגדר שניתן לבודד את 'בעיותיו' על פי עקרונות של היגיון שיטתי או מעבדה מסודרת; לאחר שנוכחו לדעת שההתייחסות המקצועית האובייקטיבית, כביכול, היא בעצם שעבוד לא-מודע של המסתכל בתוך עצמו; לאחר שהבינו שההסתכלות של מדעי הטבע צרה מלהכיל את תעלומת העולם בכלל ותעלומת האדם בפרט.

סיפור ישן במלים אחרות

היה היתה אשה ושמה פילו-סופיה, שבאה ממשפחה קרובה למלוכה וגרה בנחלת אדונים, טירת אצילים מוקפת חומה. פילו-סופיה נודעה בחוכמתה. שעות רבות כל יום היתה צופה בעיני רוחה בקנקנו של עולם, עוקבת אחר צורתו ופיתוחיו, תוהה על מקורו ומנסה לנחש את היווצרותו. השאלות שצפו ועלו הסבו לה הנאה רבה.

מדע, בנה הבכור של פילו-סופיה, היה עילוי. הוא גילה שיטה לפתרון בעיות, זכה בהכרה רבה והפך מנהיג בדורו. הבת הצעירה, אנה-ליזה, נולדה לאחר שאחיה כבר קנה את חזקתו. היא ירשה מאמה את הסקרנות ואת אופייה הלא מעשי. אבל כמו שקורה במשפחות הכי טובות, רצונה הנחוש ללכת בעקבותיו של אחיה המפורסם ולדבוק בשיטתו השאירו אותה תקועה בין זהויות. בשפת הילדות שלה עצמה – היא הכירה יותר את 'קינאת הפין' מאשר את 'תודעת הרחם'.

אחיה נדד למיגדלי-שן רחוקים, ואנה-ליזה הפכה לאדונית הטירה ולפטרוניתם של האנשים הרבים שהתגוררו למרגלות נחלתה. אבל לא עלה בידיה של אנה-ליזה ליצור מרחב מיטיב לאנשים שהיו נתיניה. היא ניסתה, אבל הצליחה במידה מועטה. היא אמנם עמדה על מצוקתם, למדה כבלי עברם, אבל רק לעיתים תרמה יותר מכך. אנה-ליזה, שהשתוקקה לברכתו של אחיה הנערץ ולא העזה למרוד בסמכותו (Johnson, 1975), אכן זכתה להכרה והערכה במשפחתה – אדוני הנחלה – אבל פחות אצל אנשי המרגלות.

החיים זרמו במסלולם. כרכרות עצרו בפתח הטירה, אורחים חשובים ואפילו חשובים מאוד באו ויצאו, מי בסבר פנים צוחקות ומי פניו כעוסות. והיו גם כאלה שעברו ולא נכנסו. למשל, מרטין בובר עבר ולא נכנס (בובר, 1962).

לימים, בין גאווה ואכזבה, בין שחצנות ותסכול, נולדו לאנה-ליזה בנים ובנות, שעל כמה מהם מהלכות אגדות שלא כאן מקומן. כאן נספר את מהלכה של קאונסלינג, אחת הבנות הצעירות, שבעלי הנחלה היו קצת מזלזלים בה, ואולי גם קצת מקנאים בה על החופש שלקחה לעצמה מחוץ לחומות. מספרים שלא למדה בבתי הספר היוקרתיים אליהם נשלחו בני המשפחה, שקראה בספרים המשומשים של אחיה (אייל, 1977; Patterson, 1986), מקומה בשולחן המשפחה לא היה קבוע, ולוחשים שלעיתים אפילו אינה מוזמנת.

יש אומרים שמעמדה הלא ברור נובע מהנסיבות המעורפלות של לידתה. הרכילות מספרת שיום אחד שלחו אנשי המרגלות לטירה עובר אורח, איש בקי בגינוני אצולה, קרל רוג'רס שמו, להביא בפני אדוני הנחלה את עלבונם, למחות על חוסר האמפתיה הנושב מהטירה. ברשומות המשפחה לא היה ברור תאריך לידתה של קאונסלינג, אבל מצוין יום טבילתה – זמן קצר אחרי המיפגש הזה (Rogers, 1942).

* * *

בוקר אחד, והיא עדיין קטנה מאוד, שוטטה קאונסלינג ללא מטרה. הציצה החוצה – והמראות שנשקפו לה מעבר לחומות היו תעלומה – דומה אבל שונה ממה שידעה. פוחדת ולא פוחדת, נרגשת לקראת הרפתקה, אימצה אל ליבה את בובתה האהובה וחמקה החוצה. ויניקוט שנח בערסל בגן הבחין ולא דיבר (ויניקוט, 1996).

אנשי המרגלות עצרו לידה בבוקר ההוא – כמו בהרבה בקרים שבאו לאחר מכן. היא דמתה לבעלי הנחלה, אבל הרוך בו אחזה בבובה היה אחר, היא קרנה קבלה וחום. השמועה פשטה. האנשים פתאום ידעו שבבואם אל קאונסלינג אין סכנה שתברח מהם לספריה שבטירה. מאז נגינות נשזרו, משמעויות נבראו במרחב ההוא שבמעבר, מקום המפגש שלה עם האנשים.

משפחתה הניחה אותה לנפשה אבל מדי פעם ננזפה. ככל שחלפו השנים גברו הקולות: מספיק להסתובב. ילדה מתבגרת צריכה כבר לחשוב על גיבוש זהות, לבחור מקצוע (כץ, 1990; Sherzer & Stone,1963; Patterson, 1986). היא שמעה ושתקה אבל מדי פעם נרעדה. נדמה היה לה שהיא הולכת ותועה, כאילו פתאום איבדה את דרכה.

* * *
אי אפשר לעצור כאן. בכל האגדות מתבקש למצוא (או להמציא) סוף טוב. בינתיים, הסוף הוא קצת טוב.

אנשים חדשים החלו באים בפתחי הטירה. צורת האירוע ורשימת המוזמנים נעשו גמישות יותר. הגיעו אורחים שהיו נועלים סנדלי איכרים, אבל ללא היסוס, ביד בוטחת מלבישים עצמם בגלימת אדונים. הם היו ישובים במרכזם של האירועים, קבוצות קבוצות, קולם מתנגן כקולה של אשה אבל מילותיהם היו מלים של גברים. קאונסלינג מסתכלת ואינה רואה, שומעת ואינה מקשיבה.

חלונות הטירה המוגפים נשמעו לרוחות והחלו לחרוק, תריסים שהיו אטומים נסדקו, ופתאום חדרו לנחלה ובאו לאוזני האדונים הקולות שעלו מהמרגלות. הדלת הראשית החלה להיפתח בראש חודש ובחגים, ואותם שבילים לא-שבילים שחיברו את הנחלה עם המרחב שבחוץ הולכים והופכים לדרכים סלולות בידי אומנים (קולקה, 1992; ברמן, 1995; Kohut, 1977; Mitchel & Black, 1995). בספרייה הוסרו מעל הקירות הרמחים והחרבות, מאוספיו של הדוד הנערץ. מגירותיה הנשכחות של סבתא נפתחו, והמדפים קושטו בכדים, בקנקנים ובקערות מעזבונה.

אפילו אנה-ליזה עצמה, גם היא פתאום נאנחת, ולפעמים מוצאת עצמה בדרך אל המעבר, מסירה כפפות, מנסה ללחוץ ידיים, לגעת באנשים. דוקטור לנגזם, קרובו של עגנון, מוזמן כאורח כבוד (עגנון, 1968; פריאל, 1991; לנזם, 1992). קאונסלינג שותקת גם עכשיו ואינה מתריסה – אמרתי לכם – רק מברכת בדממה בלבה וחוזרת לקרוא את אותו סיפור פשוט.

קאונסלינג בגרה, לא התבגרה. חותם רגליה נמחק יחד עם אותם מעברים ישנים. היא, שלא הורגלה בהליכת פטרונים, האם תדע לצעוד באלה הדרכים שהיום נועדו לאדונים?

* * *
עד כאן להיום. המעשיה של קאונסלינג בבית הספר, שתקע יתד והקים לו נחלה בתוך הנחלה, ביום אחר. אבל אפשר כאן כבר ללחוש שבאגדות ובמעשיות, כמו בתולדות הימים ובחיים, הרבה מהדברים מסתדרים בקווים מקבילים.

מרחב ונחלה

היה היה פעם רב נודד שאמרו עליו שהוא יודע לענות על כל שאלה. מעולם לא טעה בתשובה. יום אחד הגיע לעיירה אחת. אלפים נאספו לשמוע אותו.
ושם ילדה קטנה הרימה ידה: "יש לי שאלה שלא תוכל לענות עליה," אמרה.
"יש בידי ציפור, האם הציפור הזאת חיה או מתה?"
הילדה חשבה: אם הוא יגיד שהציפור חיה, אקמוץ את ידי ואהרוג את הציפור. אם הוא יגיד שהציפור מתה, אפתח את ידי והיא תעוף.
הרב שתק והבין, ואז אמר: "ילדתי, גורלה של הציפור בידך.
אם תרצי, היא תמות. ואם תרצי – היא תחיה" (Weiss, 1995).

דרמה כזאת לא היתה יכולה להתרחש אלא בין בני אדם. אין בה דחפים, אין בה התניה, אין בה אילוף, אין בה עיצוב ואין בה ניסיון, אבל יש בה משא ומתן יצירתי, ששני המשתתפים בו נוטלים רשות לגעת בבריאה. זו קרקע הקיום אליה נקרא הייעוץ, ורק בה הוא יכול לצמוח. הרב החזיר לילדה את הבחירה, הפך מאבק של כוח לדיאלוג על משמעות.

בהקדמה לספרו של ויניקוט, 'משחק ומציאות', מתייחס קולקה (1996) לגיל ההתבגרות כאל מרחב מעבר שבו הרצון לשנות את העולם בלי התחייבות לעשות זאת, דומה לאובייקט המעבר בינקות. ההתייחסות הזאת מפקיעה את אובייקט המעבר מהתחום הינקותי ומהתחום הקונקרטי, ומאפשרת לנו לראות בכל שלב התהוות בו נקרא האדם לבחור, היזקקות למרחב מעבר. ברור שמהות ה'אובייקט' או המרחב משתנה בהתאם לדרגת ההתפתחות: תינוק ייצמד לדובון, מתבגר יחזיק באידיאל, אדם בוגר יחפש משמעות.

המרחב קיומו בחלל ולא בגבולות. אינספור האפשרויות שהוא מזמן קורא לבחירה. קניינו אינו בבעלות. מתח מתמיד מתקיים בין המרחב ובין הנחלה, שקיומה בגבולותיה, שתיחומה מזמין הגנה, ומהותה בבעלות. הביטוי האותנטי ביותר למצב של מרחב ללא נחלה הוא 'מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא'. זהו שיא של חוויה טרום התהוות, מציאות סובייקטיבית ללא כל התנסחות אובייקטיבית, הוויה המזמנת דיון במהות ללא כל מחויבות פרגמטית.

'האישיות', על פי בובר, הולדתה בזיקה והיא הדיוקן הרוחני של הזיקה. תכליתה של אותה זיקה היא עצם היותה – המגע עם האתה. עדותה היחידה של 'האישיות' היא קיומית – 'הנני'. לעומת זאת 'היצור לעצמו', אומר בובר, הולדתו בהיפרדות, והוא הדיוקן הרוחני של ההיפרדות. תכליתה של ההיפרדות היא הגדרה ותיחום כלפי האתה – ושימוש בו לצרכיה (הפיכתו ל'הלז'). עדותו של 'היצור לעצמו' היא פרגמטית – 'כך הנני' (בובר, 1959).

במושגים בוברייניים, קרקע הקיום של הייעוץ, המרחב, היא בית הגידול של 'האישיות', בניגוד ל'יצור לעצמו', שמימושו בנחלה – 'אני ואתה' בניגוד ל'אני והלז'. למרות שבובר ורוג'רס אינם רואים עין בעין את מהות האינטראקציה בין מטפל ומטופל (Buber & Rogers, 1965), נראה שאין הם חולקים על הצורך ביצירת מרחב משותף שבו יוכלו 'אני ואתה' יחד להביא לביטוי את ייחודם, מתוך זיקה – לא זה על חשבון זה.

בהתייחסות למשחק המורכב שבין זיקה להיפרדות, המרחב הוא הוויה שעיקרה זיקה המבטיחה קיום, וההיפרדות בה מבחינת פוטנציאל בר-השגה. הנחלה היא מקום בו ההיפרדות היא תנאי לקיום, הבעלות היא עדות לקיום והזיקה – פשרה. הזיקה חותרת למציאת משמעות; ההיפרדות מכוונת למאבק על כוח.

ניתן לראות את המרחב כ'נשי' ואת הנחלה כ'גברית'. הזיקה הראשונית, שעיקרה מתבטא בהזדהות מלאה עם האם, רחמה ושדה, היא סיכון שאין הגבריות יכולה לקחת על עצמה למרות הכיסופים והתשוקה. התמסרות מעין זו מעוררת חרדת היבלעות. הזיקה נתפשת כאיום על הגבריות, המחויבת כביכול למאבק על היבדלות מן הנשי כדי לשמור על זהותה. לכן תקיעת היתד בנחלה (ההיפרדות) הופכת להכרח ולעיקר (Chodorow, 1974): אני או כזה או אחר. אין מקום ליותר מאחד בגבולותי. ואם לא אהיה שם, המקום ייתפס.

התיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות, שהוטמעו בקרב המטפלים והפכו לחלק מהאונטולוגיה של המקצוע, צמחו מתוך תפישות המעוגנות בנחלה: הן מתייחסות ל'גבולות האני' כאל מרכיב ראשוני המגדיר את האדם. רק באמצעות ידיעת הגבולות והגדרתם, יכול האדם להיות ה'בעלים' של העצמי (Freud, 1914; Klein, 1952). אין זה מפתיע שהאדם זקוק, על פי תיאוריות אלה, למנגנוני הגנה חזקים כל כך כדי לשמור על גבולותיו. שהרי אם יחרוג חלילה, ולו במעט, מן הנחלה שלו, ולו רק יושיט ידיו אל המרחב, הוא עלול לאבד לא פחות מאשר את עצמו (Schafer, 1994).

בתוך העמדה הנחרצת הזו, לאחר שהתבצר היטב במיקלט הנחלה, ניצב האדם מול סכנה חדשה: חרדת הבדידות. הוא לבדו מגן על גבולותיו מול העולם כולו. את כל כוחו הוא מרגיש חייב להשקיע במאבק, שתכליתו לשמור על הטריטוריה שלו.

אבל למה? לשם מה?

ברגע בו מושעים מאמצי ההגנה מסיבה כלשהי, מיד צפה ועולה השאלה, בין אם במודע ובין אם על סף המודע. זהו הצומת שאליו מוזמן הייעוץ. הייעוץ נקרא אל בין השמשות – בין התשוקה לפרוץ את הגבולות ובין הפחד לחרוג מהם, ונענה לקריאה ללוות את האדם ברגעי התהוות, להיות לו תומך בנגיעה במרחב המעבר.

בעוד 'המקצוע' בתפיסה המקובלת מחויב קודם כל להגדרתו ולתכנים הנגזרים ממנה, הייעוץ מחויב לזיקה מבלי תלות במסגרת. מבחינה זו הייעוץ נטוע במרחב הנשי, שבו הזיקה אינה איום לזהות, אלא מהות.

לייעוץ יש מרחב אבל אין לו נחלה. הפרדוקס הזה מזין אותו אך שולל את הגדרתו כמקצוע. הניסיונות המבוהלים לקבוע גבולות ברורים לייעוץ (לזובסקי ובכר, 1996) נגזרים מהאיום שבהימצאות מתמדת במרחב הזה. כביכול, חושש הייעוץ מאבדן העצמי המקצועי שלו, באין לו יתד בנחלה מוגדרת. המקצוע אולי מחפש אבא, אבל השדה רוצה את אמא. ולמעשה, קרקע הקיום של הייעוץ היא בדיוק במעבר, המופרה בשפע של אפשרויות, המונע באמצעות המתח הדינמי בין אפשרויות אלה, והמבטיח את יצירת האנרגיה הדרושה לפריצת הדרך.

אם נתרגם לשפת החיים את התפישות שניסינו להציג, עסקנו כאן למעשה בדילמה שמלווה את הייעוץ בצמתים אליהם הוא בדרך כלל מוזמן. מצד אחד, הדינמיקה המפתה והאנרגטית של מרחב המעבר מחדדת את תחושת ה'הנני', את ראיית הקיום כעתיר אפשרויות וחופשי מגבולות, תוך זיקה מתמדת. מצד אחר נדרש הייעוץ לתוצאות, דהיינו, ליצירת זהות הכרוכה בהיפרדות, תוך העמדה פרגמטית של 'כך הנני' במרכז, במחיר של צמצום האפשרויות ולעיתים קרובות גם צמצום האנרגיה והחיות, הן של היועץ והן של האדם העומד מולו.

מקורה של דילמה זו בתפיסה של 'או-או' – תפיסת הנחלה, המניחה בעלות על פי קוד טריטוריאלי. הנחלה נותנת לנו אשליית ביטחון, ואנחנו מוכנים לשלם את המחיר של השקעת אנרגיה בבניית גבולות וביסוס היררכיה. 'גבולות האני' (ההיפרדות) הופכים כאן הן למקור והן ליעד התפתחותי. המאבק על כוח הופך הכרח, מעין תרופת פלא לחרדת הבדידות. 'האני המובחן' כאן מצהיר: 'כך הנני', ונשאר תקוע בהגדרתו.

אנחנו כולנו, שהורגלנו בנינוחות המדומה שבתוך גבולות בטוחים ומוכרים, מוכנים בדרך כלל להסתפק בגעגועים לאוויר הפתוח, מעין 'בשנה הבאה בירושלים', ונשארים בשבי הגלות במקום להסתכן בגילוי.

כי המרחב הוא לנו סיכון. למרות אינסוף האפשרויות והמאגר העשיר של הזדמנויות המקופלים בו, המרחב מעורר חרדת היבלעות. חרדה זו מחניקה את הגעגועים אל יכולת ההכלה האינסופית המוצעת. חרדת ההיבלעות מביאה לוויתור על הגמישות המזינה את 'הנני' (being). הקריאה כאן לחיפוש אחר משמעות נופלת על אוזניים אטומות, כי הנאבק על כוח אינו פנוי לשמוע, ואינו יכול להרשות לעצמו לגעת במשמעות.

בהמשך נבדוק אם ניתן לרכך את הדילמה של הייעוץ על ידי גילוי הפוטנציאל של 'גם וגם', שמציע המרחב.

התחבטות בבעיה או הזמנה לתעלומה

הירח שבמים
המים אינם נבקעים
הירח אינו נרטב (רז, 1995)

אבל אולי בבואת הירח במים משקפת מעגל שנשלם,
אולי ברגע שלא הסתכלנו נבקעו המים, אולי נרטב הירח,
אולי כדי להוליד את ההשתקפות הזו, החפה כביכול ממגע,
נדרשת פעולה חודרנית מסוג שחושינו אינם יודעים לתפוס?

תמונת המצב כפי שהיא נראית לנו ברגע מסוים, אולי תוך הסתכלות באדם העומד מולנו או עיון בתיקו, היא ה'נתון' או ה'כלי' שעומד כביכול לרשותנו בסיטואציה הטיפולית. אבל למעשה זהו אולי רק חלק קטן מאוד של התמונה, וייתכן שאין זה החלק העיקרי או המשמעותי.

לעיתים קרובות חש היועץ בחריפות את החסר הזה, שבו צפים הנתונים, אבל השיעבוד לנחלה ולכלליה, והעמדה של או-או העומדת בבסיסם, מכוונים אותו למצוא פתרון לבעיה הגלויה ולהתעלם מתחושת הבטן שאולי רומזת על דרך אחרת, אולי פחות ברורה וחד-משמעית אך יותר משמעותית ומדויקת לאדם העומד לפנינו. אולי המתכון להתרת סבך הקוצים של התיסכול הוא לזרוע את המלים הנכונות בשיח הפנימי, ולטפח את הערוגה הזו עד שתהיה לגן פתוח, בו יוכלו היועץ והמטופל לטייל, לשאוב חיות, ולספר סיפור אחר.

בספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה' מתאר מישל פוקו (1972) את הקרע שנוצר בין הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה ובין האדם, שהוא המושא להתייחסותן. הוא מדבר שם בחריפות על הרגע שבו הפך השיגעון, אחד הביטויים של רוח האדם, למחלה. ברגע זה חדל הדיאלוג בין 'איש השיגעון' ו'איש התבונה', אומר פוקו, ורואה את הסיבה לכך במוטיבציה החזקה של המקצועות הטיפוליים לזכות בהכרה כמדע לפי הפרדיגמה של מדעי הטבע (White & Epstone, 1990).

הפילוסוף הצרפתי גבריאל מרסל רואה בתפישת החיים כבעיה צמצום של המהות האנושית. גם הוא מייחס תפישה זו להשפעת החשיבה המדעית האמפירית על דרכי ההסתכלות של האדם על עצמו ועל עולמו. חשיבה זו מחייבת קונקרטיזציה ואנליזה, אומר מרסל, ומבטאת צורת קיום של having – בעלות וריחוק (Marcel, 1965).

בעיה קוראת לפתרון ששורשיו – נכון או לא נכון (או-או) – שיפוט. הכוח מצוי בפותר, הפתרון צבעו אחד, הגבולות בין פנטסיה למציאות (עולם פנימי-חיצוני) קבועים. הפנטסיה נתפשת כאיום על המציאות, וכוחה של המציאות בכך שהיא כובלת את הפנטסיה.

בנחלה בה אנו מורגלים להיות, אליה מתייחסים גם דברי פוקו ומרסל, משבר עדיין נתפס כבעיה, 'קלקול' שצריך לתקן כדי להחזיר את ה'מכונה' למצבה הקודם (White & Epstone, 1990), גם אם כיום אפילו המדעים המדויקים אינם מתיימרים להציג אמת מוחלטת. גם הם מכירים במיגבלות כלי הבדיקה, ובכך שאינם יכולים לראות את התמונה בשלמותה, או להגיע לתשובה מלאה.

באופן פרדוקסלי סייעה להתפתחות הזו מכונה (Gardner, 1985). המחשב, שהוא בעל לוגיקה דומה ללוגיקה האנושית, חייב את האדם להכיר בייחודו ולמצות את ההבדל בין רוחו ובין המכונה, יציר רוחו, לגלות ולכבד את מהותו האנושית, שאינה ניתנת לשליטה על-ידי חוקיות פורמלית ועיקרים לוגיים (Wiener, 1962). המחשב גם עירער את הכבוד העיוור שרחש האדם לתהליכים לוגיים ולשיטתיות וריפא אותו מהתמכרות אליהם.

רק אחרי כמה עשורים של התנסות ושימוש בטכנולוגיה חכמה מעז האדם להזכיר לעצמו שהחשיבה האנושית צומחת דווקא מתוך אי סדר, מתוך בלבול; שהיא אינה שיטתית וגם לא סידרתית; שהיא צומחת במרחב שבין המודע והלא מודע ומכוונת במידה רבה על ידי דימויים סובייקטיביים ואינטואיציה (Gardner, 1985).

לדעת מרסל, יש לראות באדם ובחייו לא בעיה אלא מסתורין (mystery), שהתהוותו בחוויה הסובייקטיבית (Marcel, 1960). המסתורין מחייב את האומץ להסתכל על השלם מתוך ידיעה שלא נוכל למצותו, דבר המאפשר ומאשר צורת קיום של being וקירבה (קשה שלא להתרשם כאן מהדמיון לגישתו של בובר בהתייחסות ל'אישיות' לעומת 'היצור לעצמו').

אם לנסות להמחיש את ההבדל בין בעיה ומסתורין – בעיה עומדת כחומה בצורה, דורשת – עצור ופתור בטרם תעבור; המסתורין מהבהב מצידה השני של החומה, קורץ להמשיך בדרך ורומז להרפתקה שמעבר לפינה; במלים אחרות, ההבדל הוא בין ראיית הבעיה כחומה מכשילה, חוסמת, או ראיית החומה כפיתוי להרפתקה, לגילוי.

המלה ברוח מרסל ופוקו אינה מערכת סימנים סתמית אלא היא מבטאת מהות. כלומר, בחירת המלה היא בחירת משמעות. לכן נרשה לעצמנו להתמיר את מושג המסתורין של מרסל במושג תעלומה: המלה 'מסתורין' מצביעה על הנסתר. המלה 'תעלומה' צופנת בחובה גם את הנעלם וגם את העולם – המרחב – שהנעלם, הנסתר והבעיה הם חלק ממאגר האפשרויות האינסופי שלו.

סוף שהוא גם התחלה: למצוא ולהמציא

פתאום אמר יוספוב – "אז זאת המציעות."
"מה?" שאל קופצבראש.
"זאת המציעות" חזר יוספוב.
"מציאות לא כותבים עם עין בגלל ש'מציאות' זה מהמלה 'נמצא' ולא יכול להיות שיש לך עין בנמצא," תיקן אותו קופצבראש.
"רגע, רגע, אם לא היתה לי עין בנמצא איך הייתי יכול לראות? וחוץ מזה יש לי גם שאלה אליך, אם לא היתה המלה 'נמצא' אז לא היתה מציאות או שאולי יש לך משהו להציע?" רטן יוספוב… (שמיר, 1996).

התעלומה מכירה בנסתר, מזמינה לגילוי וקוראת לבחירה. העוצמה מצויה בה-עצמה, הפנטסיה מוזמנת למציאות והמציאות ניזונה מהפנטסיה. ה'למצוא' וה'להמציא' נפגשים.

ה'עוּבָּרוּת הרוחנית' היא חלק מופלא ובלתי נפרד מתעלומת החיים ולא 'הריון בעייתי'. הדרך הטבעית אל לידה מחדש עוברת תמיד במשבר, ואין צורך בכל כך הרבה 'ניתוחים קיסריים' שמטרתם, ברוב המקרים, היא לעקוף את ההתמודדות ההכרחית עם החוויה.

"כינונו של השיגעון כמחלת רוח," אומר פוקו, "מעיד על דו-שיח שנקטע… לשון הפסיכיאטריה, שהיא מונולוג של התבונה על השיגעון, קמה רק על יסוד שתיקה מעין זו" (פוקו, 1972). אולי הייעוץ נולד כדי להפר את השתיקה הזו ולעורר מחדש את אותו הדו-שיח, לראות בשיגעון ובתבונה כוחות המזינים זה את זה. להכיר בכך שתבונה ללא שיגעון היא איפיונו של מחשב, שיגעון ללא תבונה הוא המצאה של המקצועות הטיפוליים.

אם בין השמשות, במרחב המעבר מנחלה לנחלה, נדע להזמין להכלה ולהכין להיפרדות, בדרך אל יצירת משמעות ולבניית עוצמה-עצמי; אם נוכל להפוך את חרדת ההיבלעות לחדוות האינסוף, את חרדת הבדידות לחדוות האחד; אז ניוולד יחד עם המטופל לנחלה שהיא חדשה, שגבולותיה הגמישים מבטיחים יציבות ומעוף, חזון וחוזק – גם שורשים וגם כנפיים.

מקורות

אבן שושן, א' (1995). מילון הלשון העברית. ירושלים: קרית ספר.

אייל, ח' (1977). היועץ כסוכן-שינוי: בדרך לגיבוש זהות מקצועית. חוות דעת, 7, 26-30.

בובר, מ' (1959). בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מ' (1962). אשמה ורגשות אשמה. בתוך פני אדם. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מ' (1979). אור הגנוז: סיפורי חסידים. ירושלים: שוקן.

ביאליק, ח' נ' ורבניצקי, י' ח' (1973). ספר האגדה. תל אביב: דביר.

ברמן, א' (1995). זר לא יבוא. שיחות, 9, (3).

ויניקוט, ד' ו' (1996). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

כ"ץ, י' (1990). פעולת היועץ החינוכי: תיאור דילמי. בתוך ד' בר-טל וא' קלינגמן (עורכים) סוגיות נבחרות בפסיכולוגיה וייעוץ בחינוך. ירושלים: משרד החינוך והתרבות.

לוי, א'. סיפור של מאבק (מאמר שלא פורסם).

לזובסקי, ר' ובכר, ש' (1996). עמדות פרופסיונאליות ודרכי עבודה של יועצים חינוכיים. מכללת בית-ברל: יחידת המחקר.

לנזם, מ' (1992). להיות שם: עוד על שיטת הריפוי של ד"ר לנגזם בתוך 'סיפור פשוט' לעגנון. שיחות, ז', (1).

עגנון, ש' י' (1968). סיפור פשוט. בתוך על כפות המנעול – כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, כרך שלישי. ירושלים: שוקן.

פוקו, מ' (1972). תולדות השיגעון בעידן התבונה. ירושלים: כתר.

פריאל, ב' (1991). על פירוש: המטופל כמפרש. שיחות, ה', (2).

פרנקל, י' (1985). עולמו הפנימי של היועץ. בתוך מעיין מתגבר ושמו אדם. תל אביב: גומא.

קולקה, ר' (1992). הרהורים על מקומה העתידי של פסיכולוגיית העצמי בפסיכואנליזה. שיחות, ז', (1).

קולקה, ר' (1996). המשכיות מהפכנית בפסיכואנליזה. בתוך ד' ו' ויניקוט, משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

רז, י' (1995). שיחות מטורפות, מעשי זן. תל אביב: מודן.

שמיר, ש' ח' (1996). יוספוב (סיפור בכתובים).

Buber, M., & Rogers, C. (1965). Transcription of dialogue held April 18, 1957, Ann Arbor Mich. In M. Friedman (Ed), The Knowledge of Man. N.Y: Harper & Row.

Chodorow, N. (1974). Family structure and feminine personality. In M. Z. Rosaldo, & L. Lamphere (Eds), Culture and Society. Stanford: Stanford University.

Freud, S. (1914). On Narcissism – An Introduction. London: Hogarth.

Gardner, H. (1985). The Mind's New Sience. N. Y.: Basic Books.

Johnson, R.E. (1975). In Quest of a New Psychology. N.Y.: Human Sciences.

Klein, M. (1952). Some theoretical conclusions regarding the emotional life of the infant. In J. Rivera (Ed), Developments in Psychonalysis. London: Hogarth.

Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. N. Y.: International University.

Marcel, G. (1960). Reflection and Mystery. In G. Marcel, The Mystery of Being, Vol. 1. Chicago: Gateway Editions.

Marcel, G. (1965). Being and Having: An Existentialist Diary. N. Y.: Harper Torchbooks.

Mitchell, S.A., & Black, M. (1995). Freud and Beyond: A History of Modern Psychonalitic Thought. N. Y.: Basic Books.

Patterson, C. H. (1986). Theories of Counseling and Psychotherapy. N. Y.: Harper Collins.

Rogers, C. R. (1942). Counsling and Psychotherapy: New Concepts in Practice. Boston: Houghton Mifflin.

Schafer, R, (1994). The Contemporary Kleinians of London. Psychological Quarterly, 63, 14-26.

Sherzer, B., & Stone, S. C. (1963). A Problen in Role Definition. Personnel and Guidance Journal, 41, 24-38.

Weiss, A. (1995). In P. Schram (Ed), Chosen Tale, Stories Told by Jewish Storytellers. London: Jason Aronson.

White, M., & Epstone, D. (1990). Narrative Means to Therapeutic Ends. N. Y.: Norton.

Wiener, N. (1962). Cybernetics or Control and Communication. In The Animal and Machine. Cambridge: Mass. Institute of Technology.

©אדריאנה פלדמן ושושי שמיר

*בתוך מרחב ונחלה בייעוץ החינוכי, עורכות ר. לזובסקי וש. פלדמן, מכללת בית ברל, המגמה לייעוץ חינוכי, רכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ, 1998 Space and Teritory in Educational Counseling

הנסיך השחור

איור לנסיך השחור גדול

הנסיך השחור – סיפור מצרי

היה נער אחד שלא אהב לעשות שום דבר. היה לו חליל שהוא גילף לעצמו עוד כשהיה ילד, והדבר היחיד שעשה כל היום היה לנגן בחליל שלו. ואת זה הוא באמת ידע לעשות טוב מאוד. כל היום הוא טייל וניגן, ניגן וטייל. אנחנו אולי היינו אומרים שהוא אמן, אבל במצרים העתיקה, בכפר הקטן שבו גדל, הוא נחשב לסתם בטלן. יום אחד נתקל פתאום בגדר גבוהה מאוד, ממש חומה. ומעל לחומה הגבוהה הזאת הוא ראה צמרות של עצים שכמוהם לא ראה מימיו. הוא טיפס על החומה כדי להציץ פנימה, ונגלה לעיניו גן נפלא ונרחב, כמוהו לא ראה מימיו. אבל הדבר הנפלא ביותר שראה בגן הייתה ילדה יפהפיה, שרועה על מצע פרחים ססגוניים, עיניה עצומות אל מול השמש, ושערה השחור מקיף את פניה הלבנים כטבעת של נחשים נאמנים המגוננים על אבן חן נדירה.

התמלא ליבו של הנער חמימות שכמוה לא ידע מעולם, והוא התיישב על החומה וניגן בחליל את כל אהבתו. לעולם לא היה יכול לתת מילים לרגשותיו, אבל החליל ידע את כל מנגינות ליבו. הוא ניגן וניגן, והנערה היפהפיה שוכבת על מצע הפרחים שלה ועיניה עצומות, לא מבחינה בקיומו. לאחר שעה ארוכה קם והלך משם, ולמחרת חזר לאותו מקום, וטיפס על אותה חומה, ואותה נערה הייתה שרועה על מצע פרחים ססגוניים, עיניה עצומות אל השמש, ושרה השחור כטבעת נחשים מגוננת על אבן חן נדירה – פניה הלבנים. ושוב, הוא ניגן את ליבו אליה בחלילו, ושוב לא הבחינה הנערה בקיומו, והוא הלך משם אחרי שעה ארוכה. ביום השלישי, לאחר שהפליא את מנגינותיו לנערה הישנה, סובב בשבילים המובילים לגן המופלא וחקר למי הוא שייך. ונגלה לו שהגן של פרעה הוא, ושהנערה היא בת המלך.

איזה סיכוי יש לבטלן שכמוני, שכל מה שיש לו בחיים זה כמה מנגינות עלובות בחליל שלו, חשב לעצמו. ואז חקר וחיפש ומצא את המכשף העתיק והחזק ביותר במצרים, שגר בכפר רחוק ונידח. 'כן, אני יכול להפוך אותך לכל מה שתרצה להיות', אמר המכשף, 'אבל אני מזהיר אותך, אין דרך חזרה. לכישוף חזק כל כך אין תיקון'. והוא הפך את הנער לנסיך צעיר, איש חיל יפהפה ואמיץ לב, ובתמורה לקח ממנו את החליל. אימו של הנער חיפשה אחריו ימים רבים, עד שהשתכנעה שטבע בנהר והפסיקה לחפש, וכך עברו שנים אחדות.

יום אחד שמע הנסיך השחור – שזה היה כינויו של הנער שלבש תמיד בגדים שחורים שהדגישו את יופיו ואת עוצמתו – יום אחד שמע הנסיך השחור, שפרעה וחילו חונים במדבר לאחר שהובסו בידי האויב ואיבדו מחצית מהאנשים ומהרכוש. הוא מיהר אל המדבר והציע את עזרתו, ובזכותו ניצח פרעה במלחמה. 'כל אשר תרצה – שלך הוא', אמר פרעה לנסיך השחור כשהזמין אותו אל הארמון, והוא ביקש את ידה של בת המלך. אחרי ארוחת הערב הוזמן הנסיך השחור אל חדר ההסבה של המלך, ושם, לראשונה, ראה את אהובתו הנסיכה יושבת, ועיניה הירוקות פקוחות ומתנוצצות.

רגליו נשאו אותו כאילו היה קל מהאוויר אל עבר הכס המלכותי, והוא כרע על ברכיו לפני הנסיכה היפהפיה. 'אבי אמר לי את רצונך, הנסיך השחור', אמרה הנסיכה. 'רצונו של אבי הוא לי פקודה, אבל לפני שאנשא לך, עליכם לשמוע את דברי. איש אינו יודע. לפני שנים אחדות, בהיותי נחה את מנוחת הצהריים בגני, עלה אל החומה נגן חליל. הוא אפילו לא ראה אותי, כל כך היה מסור לנגינתו, אבל המנגינות שהפליא לנגן בחלילו מילאו את ליבי אושר ושמחה, מתיקות וחמימות רכה, שכמוהם לא ידעתי מעודי. ידעתי מיד שנגלה אלי אלוף לבבי, שהוא יהיה אהובי הנצחי. אבל בחלוף שלושה ימים נעלם. יצאתי לחפש אותו, ביררתי מיהו ומה עלה בגורלו, ולאחר ימים רבים נודע לי שטבע בנהר. רצונו של אבי הוא לי פקודה, אבל לא יכולתי לתת את הסכמתי בלא שתדעו את האמת שהסתתרה בלבבי', אמרה בת המלך.

הנסיך השחור נטל את ידה בידו ונשק לה בעדינות. הוא אמר לה: 'גם לי הייתה פעם אהבה כזאת. אני יודע שאין לה תחליף'. והוא הלך אל המדבר, ומאז ועד היום לא ראה אותו איש.

©גרסה עברית מעובדת: שושי שמיר

איור: http://pequenaru.deviantart.com/art/Sleeping-beauty-has-dark-hair-115070615

חלום האיילה

חלום האיילה*

איור לחלום האיילה

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. אני מרוכזת מאוד, ופתאום אני מרגישה שמשהו מפריע לי. אני מסתכלת ורואה שמלצרית עומדת מאחורי, כמו צל. אני חושבת שהיא קוראת מה שכתבתי, ואז אני מבינה שהיא לא יודעת לקרוא עברית. היא ממשיכה לעמוד ואני ממשיכה להסתכל עליה. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת, יחפה, רזה מדי, קצת מלוכלכת. ואז היא נעמדת מולי, מתכופפת אלי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר, גדולות עם גבולות ברורים, גדולות מדי לפנים שלה – והתעוררתי.

למחרת, כל היום ליוו אותי עיניים. לא ידעתי מאיפה זה צץ או מה לעשות עם זה. לא זכרתי שחלמתי. הייתי מוטרדת, אבל לא יותר מדי. זה הפך להיות כמו רעש רקע.

בלילה, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת וכותבת שיר. אני לא מרוכזת. אני מחכה למשהו. משהו חסר ואני לא יודעת מה. במרחק כמה שולחנות ממני עומדת מלצרית ומשרתת לקוח. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת. היא שמה לב שאני מסתכלת עליה והיא נעמדת מולי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר. אני יודעת שהיא מחכה שאזמין משהו, אבל אני לא מזמינה והיא הולכת משם. אני עוקבת אחריה כשהיא משרתת את הקליינטים, וגם כשהיא נעלמת אל המטבח אני ממשיכה לעקוב אחריה בדמיוני.

אני לא התעניינתי אז בחלומות ובדרך כלל גם לא היו לי חלומות, ואם היו לא זכרתי אותם. גם את החלום הזה לא זכרתי. אבל כל היום ליוותה אותי תחושה שהתחזקה ביום הבא, כאילו קשרתי קשר בלב כדי לזכור משהו, אבל אני לא זוכרת מה רציתי לזכור.

שני לילות אחרי החלום הקודם, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת מול דף ריק במחברת שלי. הכל נראה מוכר. מלצרית ניגשת אלי ושואלת – תרצי להזמין בקול כזה שנשמע כאילו העירו אותה לפני שגמרה לישון. היא נורא מוכרת לי. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, יחפה, רזה כזאת, קצת מלוכלכת. אבל העיניים שלה מדהימות: ענקיות וחומות, ועל החום נקודות ענבר כאילו זורקות טיפות של אור. אני אומרת לה בעברית – את יודעת, יש לך עיניים של איילה עדינה. היא לא מבינה. מסתכלת עלי ומחכה שאזמין. התעוררתי.

התעוררתי לפנות בוקר, וזכרתי את החלום. זכרתי. לא מספיק להגיד זכרתי, כי לא רק את החלום הזה זכרתי. את שלושתם זכרתי. ניסיתי לשכוח, ניסיתי להבין. ניסיתי גם להירדם כדי לחזור לשם ולהמשיך את זה. לא הצליח לי. כל היום חיכיתי ללילה. השתוקקתי שיהיה כבר לילה. ואז הגיע הלילה, ומרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם. אבל כשכבר נרדמתי לא חלמתי כלום.

עברו עוד שלושה ימים ושלושה לילות שבהם בקושי הצלחתי להירדם. לא ייתכן, אמרתי לעצמי כל הזמן. לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ואז, בלילה הרביעי, מצאתי את עצמי בקרחת יער. אני לבושה בגדי צייד – אני הצייד יושבת על האדמה ונשענת על עץ, מאוד לא רגועה. הרובה שלי נשען על העץ לידי. הוא בצבע סגול, הרובה שלי. רחוק ממני, בין העצים, אני מבחינה באיילה. היא מתחילה לרוץ ואני יודעת שהיא הריחה אותי והיא בורחת. אני עוקבת אחריה במבט. אני רואה את שרירי הגו שלה נמתחים מתחת לפרווה, את הגל שיוצרת התנועה שלה, אפילו את הנחיריים שלה מתרחבים בעדינות כדי לרחרח, כאילו היא רצה ממני ואלי באותו הזמן. ואז את העיניים שלה – והתעוררתי, ומיד נרדמתי שוב, ושוב מצאתי את עצמי באותו מקום, אבל ראיתי רק את המקום, לא את עצמי.

בין העצים, במקום שקודם היתה האיילה, עמד דוב חום ענק. הדוב הושיט כפה ושלה מן העץ חלת דבש. ואז הדוב הכניס את כפתו השנייה אל הבטן שלו, כאילו היה שם כיס, והוציא ממנה קערת זכוכית שקופה בצבע סגול. הוא הניח את הקערה על האדמה, תלה מעליה את חלת הדבש והלך משם. וחלת הדבש מטפטפת, וטיפות דבש כבדות ממלאות לאט לאט את הקערה. אני אפילו לא זוכרת מתי התעוררתי, אם בכלל התעוררתי.

למחרת התפתיתי להישאר במיטה כל היום, אבל הכרחתי את עצמי לקום ולעשות דברים. נכנסתי למיטה הכי מוקדם שאפשר באופן הגיוני. ניסיתי לעבוד על עצמי. לא לחשוב בכלל על חלומות. אפילו קראתי קצת.

אבל ברגע שנרדמתי היא היתה ליד השולחן שלי בקפה במקסיקו, אפילו לא הספקתי להוציא את הניירות. אני משתוקקת שהיא תזהה אותי, אבל היא לא מזהה אותי. אני יושבת שעות בבית הקפה שלה, וכשהיא מסיימת את המשמרת אני מסיימת את הקפה ועוקבת אחריה. היא לא מבחינה בי. אני מתחילה להכיר את ההרגלים שלה, אפילו את הניואנסים – איפה היא קונה לחם, איזה פירות, על איזה כותרות בעיתון היא מסתכלת. אני הולכת אחריה וחושבת כשאדע עליה הכל היא תהיה שלי. היא מגיעה לבית דירות ישן ונעלמת בחדר המדרגות. אני נשארת בחוץ. אני מחכה המון זמן עד שנדלק אור. אני רואה את דמותה בחלון הקומה הראשונה, מסתכלת לי ישר בעיניים. אני מתעוררת. העיניים שלה מכתימות את שדה הראייה שלי כמו עיוורון חלקי אחרי שמסתכלים בשמש.

חבר שלי סיפר לי שפעם הוא התאהב במישהי בחלום. חודשים הוא הסתובב אחר כך מאוהב. לי זה לא קרה. לי זה היה סיוט. כי הרבה זמן לא חלמתי ולא ראיתי אותה. אחר כך התחלתי לראות אותה בכל מקום. לא היה לזה סוף. החלטתי לעשות מעשה. סיימתי בהצטיינות קורס של חלימה פעילה.

נכנסתי למיטה ועשיתי מדיטציה לפני השינה. מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא לא היתה שם. יצאתי. תפסתי ילד ברחוב ונתתי לו טיפ. ביקשתי שימסור את צנצנת הדבש לבעל הקפה, עבור המלצרית. צפיתי מבחוץ לוודא שמילא את שליחותו. ראיתי שהם מנסים לפענח את האותיות העבריות שעל המכסה הסגול. הילד הצביע החוצה. הסתתרתי. הילד יצא ואני נכנסתי. ישבתי בשולחן מרוחק. הגישו לי קפה. אחרי שעות היא באה. נתנו לה את הדבש והיא הכניסה באדישות לתיק שלה. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם. נתתי לבעל הקפה את הדבש. הוא לקח בלי שאלות. ישבתי, שתיתי קפה, היא נכנסה, אני יצאתי, וידאתי מבחוץ שקיבלה את הדבש. התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, נתתי לו, שתיתי, היא באה, נתן לה, הוא הצביע, היא הסתכלה עלי. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם, נתתי לו, היא באה, נתן לה, הסתכלה עלי, התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, הנחתי על השולחן שלי צנצנת דבש. היא באה, לקחה את צנצנת הדבש מהשולחן שלי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה.

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא ניגשה לשולחן שלי. פתחתי את המכסה הסגול, טבלתי אצבע בדבש והושטתי לה. היא לקלקה. אספתי את הניירות. נתתי לה את השיר. היא התבוננה בו בעיניים של איילה עדינה.

התעוררתי.

©שושי שמיר, 11 בדצמבר 2002

צילום איילה: שושי שמיר

לינק לסיפור בתוך אסופת סיפורים קצרים "ניסיון" של הוצאת אינדיבוק: http://goo.gl/2CT808

*איילה בתוך מעשיות מטורפות סיפורי זן/יעקב רז

איש אחד רצה לצוד איילה, ולא עלה בידו. אמר לו הבודהה, "לא על ידי רדיפתה תשיג אותה. שים לה דבש ביער, והיא תבוא."

הניח האיש דבש ביער, והמתין מרחוק. למחרת הניח שוב, והתקרב. למחרת שוב הניח, והתקרב עוד. למחרת הגיש לה דבש מכף ידו, והיא באה ללקק. אך אז לא רצה לצודה עוד.

 

ימי בין המצרים

ימי בין המצרים

לפני כמה שנים הזמינו אותי כמספרת סיפורים ומנחת סדנאות לערוך מפגש שנתי של גיבוש להורים למשפחות אומנות. את שירותַי שכרה עמותה שעסקה בכל השלבים של טיפול בילדים שהיו זקוקים למסגרת מחוץ לביתם – איתור משפחה אומנת מתאימה, התאמת הילד, הדרכה והנחיה של הורי האומנה, טיפול בצרכי הילד הרגשיים והפיזיים, קשר עם משפחות המקור. המשפחות עבדו שנים רבות עם העמותה, וילדים רבים עברו תחת ידיהם. אמרו לי – יש כאן משפחות דתיות ועכשיו ימי בין המצרים, אז אל תביאי מוזיקה ולא בדיחות. ואני אמרתי בלבי, איזה מזל אני כזאת רצינית וזה בדיוק מתאים להם. אני מביאה כאן את ההרצאה. אשמח אם ייפתח דיון. אדגיש באות שמנה את הנושאים המרכזיים.

***

נתחיל בסיפור על נאסר אדין, גיבור מזרחי מוכר ואהוב :

נאסר אדין חוזר הביתה מהשוק, מוקדם מהרגיל, ובידו כלי מיתר שכמוהו לא ראתה אשתו מעולם. אשתי היקרה, הוא אומר לה, הקשיבי לקולו של הכלי המופלא הזה, ומנגן בקשתו צליל זך ועמוק ורוטט.

יפה מאוד, אומרת אשתו, באמת מיוחד, וחוזרת למלאכתה. היא מצחצחת את הבית והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מבשלת, היא מגישה לילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מפנה ומדיחה, היא שוכבת לנוח, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

היא בורחת לחברה לשתות כוס קפה, וגם משם היא שומעת אותו מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. אין דבר, אומרת החברה, את יודעת מה זה גברים, הוא ילמד, אל תתעצבני, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

ארוחת ערב, משכיבה את הילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. הולכת לישון ובחלומה שומעת אותו ופוקחת מיד את עיניה, והנה גם בעֵרוּתָה זה הוא, מנגן את הצליל הזך, עמוק ורוטט.

בעלי היקר, היא אומרת לו, לזה אתה קורא נגינה? אנשים עוברים מצליל לצליל, מתו לתו, קוראים לזה מוזיקה. לא כמוך, שאתה כל היום יושב על תו אחד.

את צודקת אשתי היקרה, הוא עונה, אנשים מצרפים צליל לצליל, תו לתו, אבל את לא מבינה, הם כולם מחפשים את הצליל האחד הזה שאני כבר מצאתי.

אחת הדרכים לקרוא את הסיפור הזה היא דרך נקודת המבט של יחסי הגומלין בין חיפוש לבחירה, בין התהוות לקניין, בין מרחב ונחלה. כלומר, מה חשוב יותר ומאפשר יותר בחירה וגמישות – לחפש או למצוא התהליך או היעד. מכאן אפשר לעבור לתהליך שמתחולל עכשיו על פי האמונה היהודית, שאף אותו אפשר לפרש במושגים של מרחב ונחלה. וזה גם משל לתהליך שאתם כולכם עברתם ועוברים כמשפחות אומנות עם הילדים:

אנחנו נמצאים עכשיו בימי בין המְצָרים – שהם הכניסה אל המשבר, שהוא תעלת הלידה, כדברי הנביא ישעיהו (לז 3): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. זהו העיבור, המסתיים בנפילת המקדש – כלומר התמוטטות הבניין החיצוני, שבירת הגבולות והכלים לצורך יצירה חדשה. יציאה אל המרחב. בתהליך שלכם זוהי ההחלטה על יציאה של ילד למשפחה אומנת, והבאתו למשפחה הזאת;

אחר כך מגיע ט"ו באב – האהבה, הזיווג, יצירת העובר, שנעשית על ידי חלוקת התאים המדויקת, ושילוחו של כל תא לאיבר שבו יתנחל. זוהי ההתארגנות – כיצד נקלוט את הילד, איך נמקם אותו בין הילדים האחרים, איך נשלב אותו בבית, בבית הספר;

אחר כך חודש הרחמים – לא רחם אחד אלא רחמים רבים, ללמדכם, שלא כמו בלידה רגילה, בלידה זו יש אפשרות לצורות רבות. והרחם – שוב אנחנו במרחב, שאת גבולותיו אין העובר יכול לחוש בינתיים. זה זמן הקליטה והחסד של הילד. תקופת ההסתגלות וההתאקלמות, שבה הוא זוכה ליחס מיוחד של סלחנות;

אחר כך ראש השנה, תחילת הזמן, הפותח את הימים הנוראים. אלה הם ימי החשבון, למידת הגבולות מחדש, זהו המעבר דרך המשבר, תעלת הלידה, שהיא נחלתו הצרה ורבת המאבקים של כל יילוד המבקש לפרוץ אל החיים. לילד זוהי התקופה שבה הוא מתחיל ללמוד את כללי הבית שאליו הגיע, מאבקי הכוח הקטנים והגדולים כדי לקבוע גבולות של התנהגות. נפתולי נפשו פנימה, בין געגועים לחייו הקודמים, הקשים אך המוכרים, ובין חייו החדשים, שעדיין הם בתחום הלאמוכר;

ואז מגיעה ההיוולדות ביום הכיפורים, שהיא שוב השתחררות ותחושת מרחב אין גבולות. נכתבנו ונחתמנו בספר החיים. והילד שלנו, לאחר ששהה זמן מה אצלנו, והוא כבר קצת מכיר ויודע את המרחב החדש שזכה לו, יש לו הקלה.

כדי להדגים למה הכוונה במרחב החדש הזה, קטע מתוך הספר 'אחים בדם' של הסופר הנורווגי אינגוור אמביורנסן (הוצאת שוקן, 2000)*:

אחים בדם, שוקן, 2000

שני חולי נפש שהיו מאושפזים באותו חדר, משתחררים מבית החולים. שוכרים עבורם דירה בבית דירות רגיל, על חשבון המדינה, שמים עליהם עובד סוציאלי למעקב, והם מתחילים בתהליך השיקום. בבית הדירות הם מכירים שכנה, אשה צעירה בהריון, ואחד מהם מתיידד איתה ומתאהב בה. כשמגיע יום הלידה הם מביאים אותה במונית לבית החולים, ושם אומרים להם שהלידה תארך זמן רב, ושולחים אותם הביתה עד אז. הם נכנסים לבר, יושבים שם, ואיכשהו מתברר ליושבי הבר שהם ממתינים ללידה וכולם מצטרפים להמתנה. לאחר כמה שיחות טלפון לבית החולים מגיעה הבשורה. אחד הגיבורים מדבר בטלפון הציבורי, כל הבר מקשיב, והוא מכריז שנולדה בת והכל בסדר. כל הבר מריע, ושותים כמה סיבובי משקאות לכבוד המאורע. השניים, שיכורים לגמרי, מגיעים לבית החולים, ולאחר מכן חוזרים הביתה, לא זוכרים אפילו איך.

כשהם מתעוררים בתוך הקיא שלהם, הם מבינים שהפרו את האמון שנתנו בהם מטפליהם, וברור להם לחלוטין שעליהם לחזור לאישפוז. הם מצלצלים לעובד הסוציאלי לספר לו מה קרה, ולהזמין אותו לקחת אותם בחזרה. והעובד הסוציאלי אומר להם: אתם השתגעתם? אין דבר נורמלי יותר מאשר לאבד את העשתונות באירוע כזה, להשתכר קצת, לא לדעת מה לעשות. אתם לא חוזרים לשום מקום. תתנקו ותסעו כבר לבית החולים לראות מה שלום האימא והתינוקת.

וזו התחלת החיים האמיתיים שלהם בחוץ, הידיעה שיש כללים, ויש גם מרחב ולגיטימציה להפר את הכללים.

*

היינו ביום הכיפורים, בלידה, וכבר במוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר הלידה מחדש, מתחילים לבנות את הסוכה, ליצור נחלה סמלית, לסוכך על היילוד, שלא יהיה היילוד ללא בית, עד שיגיע לבית הקבע שלו, שהוא המרחב הרוחני הנפתח לו בשמחת תורה;

ואז, בהיותו עוד רך נולד ומבולבל, כבר אז הוא לומד שיש לו תולדות – בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, או אולי אפשר לומר בסיכול אותיות – בראשית באר אלוהים את השמים ואת הארץ – כלומר – יצר את המשמעות המובנת לאדם, כדי שכשייברא האדם, יוכל להשיג אותם. וזה הוא עיקר המשל לילד שלנו, שבו אנחנו מדברים בעצם שלומד באמצעותכם ליצור משמעות לחייו, ולספר לעצמו מחדש את הסיפור של עצמו, לתקן את מקומו בעולם באהבה ובשמחה.

*http://www.schocken.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=313

©שושי שמיר

 

 

 

טקס נשים מתוך 'הרמונ יה'

טקס נשים מתוך 'הרמונ יה'

מוקדש לזכרה של שרה פנקר, שהכרתי דרך האמנות שלה

איור לטקס ריקוד נשים בחיתוך

…ממקום המסתור שלה, מאחורי המעקה הכסוף המעוטר ערבסקות מורכבות בטורקיז, ספרה שולה את הנשים העירומות שהתגודדו סביב הבריכה המתומנת: שלוש עשרה. מעל לבריכה, שנראתה כאמבטיה שקופה, היתמרו עננים לבנבנים, כאילו מימיה רותחים ומעלים קיטור. אבל לא ייתכן, חשבה שולה, הרי השלוש בִּפְנִים היו מתבשלות!

מתחת לבריכה היה מגש עגול ענק, שקוף אף הוא, שהבריכה היתה מונחת עליו כמו עוגת יומולדת, ומשוליו השתלשלו עשרות פעמוני כסף קטנים. המגש היה מחובר בציר לרצפה וחג ללא הרף, פעם בכיוון השעון ופעם נגדו. מי הבריכה געשו קלות בקצב סיבוב המגש, והפעמונים הקטנים ליוו כל תנועה שלו במוסיקה.

כשעמדה מרחוק לא הבחינה בהם, אבל עכשיו, כשהתקרבה, ראתה שולה בין הנשים העירומות תאומים סיאמיים, מחוברים זה לזה בגבם. השאלה הראשונה שעלתה בדעתה היתה איך הם הולכים? הצידה, כמו סרטן? כל פעם בכיוון אחר? מי קובע לאיזה כיוון? כששמו לב שהיא מסתכלת עליהם, הפנו אליה יחד את ראשיהם ושלחו לשון. זה היה מדהים. כמו ראש כפול עם ארבע עיניים אחת ירוקה מימין, שתיים כחולות באמצע ועוד ירוקה משמאל.

שערם, מתולתל מאוד וזהוב, גלש על כתפיהם העגלגלות. אלמלא מומם הנורא ועיניהם המשונות, וכמובן גילם, היו יכולים בקלות להיות מודלים לציורים של מלאכים או קופידונים, מהסוג שמוכרים בתחנה המרכזית. שולה מָלאה חמלה. היא הניחה את ידיה על לחייהם השמנמנות, כף על כל תאום, והם נצמדו ברכות לידיה ועיניהם הבריקו מדמעות. גם שולה בכתה בלב, אבל אליהם העמידה פנים שמחות וחייכה ישר לעיניהם הכחולות.

"אני יכין" אמר הימני, "ואני בועז" אמר השמאלי, "אבל פה קוראים לנו קצר ולעניין" אמרו שניהם יחד וצחקו ויכין אמר: "זה תמיד קורה לנו, המקהלה, כשאנחנו מסתכלים לאותו כיוון," ובועז אמר: "אבל אפשר גם לדבר איתנו כל אחד בנפרד, כל אחד בכיוון שלו. אנחנו פתוחים לשיחות ולסודות אישיים."

פוקסיה עברה בין הנשים ולחשה משהו לכל אחת בנפרד, ואחר כך נעלמה אל תוך הקיר ממול וחזרה אחרי דקות אחדות ועמדה ליד הקיר. לפתע החלו נשים עירומות לצאת מהקיר, המון נשים, והן הצטרפו לנוכחות והסתדרו כולן יחד בשורה עקומה כגל.

פוקסיה נגעה במתג סמוי על הקיר ובבת אחת נמלא החלל באורם של כדורי זהב שהחלו להסתובב על התקרה כמו מנורות קישוט של אלף אולמי חתונה. צללי זהב נזרקו בכל, הבריכה השקופה המשיכה לחוג על צירה ומימיה זהב, וגופיהן של הנשים מלאו כתמי זהב והן החלו לנוע כל כך לאט, שבהתחלה חשבה שולה שמשהו לא בסדר בעיניים שלה, כי ריצוד הזהב על גופיהן של הנשים נראה כאחיזת עיניים. "הן רוקדות" לחש בועז ויכין הוסיף – "גם את תשתתפי," ואז הגישה שולה כמכושפת את החצוצרה אל פיה, והזרימה לתוכה את הוואלס מהסרט 'מְגַדֵּל הדבורים' (https://www.youtube.com/watch?v=y-UtUDQi4aY).

גל הנשים התפוגג וכל אחת מהן הפכה להיות בעצמה גל. הן נעו בעיניים עצומות, סובבות אישה את עצמה וידיהן ארוכות ומעופפות אחרי גופן ושדיהן מתנועעים לאט וברכות וכתמי הזהב לעתים עוקבים אחריהן ולעתים הן עוקבות אחרי כתמי הזהב. כפות רגליהן היו פשוקות מעט ויציבות מאוד וכיוונו בעדינות ובמיומנות זוג זוג את הגוף המוזהב שמעליו, מאוד במתינות כביכול, אך תחושת הדבקות הלכה והתעצמה והפכה את תנועתן המתונה למשהו קרוב מאוד למעוף דק בין הרצפה לכף הרגל.

כמה בקלות נזרמה המנגינה הזאת, ששולה כל כך אוהבת, נשזרה כמנוף בין המחוללות והניפה עוד ועוד אל על את גלי הגופים עד שנדמה שהקירות נעלמו והן כולן מצויות בשמים זהובים. ובתוך המופלא ראתה שולה פתאום את יכין ובועז רוקדים והמנגינה נשארה תלויה על התו האחרון ופסקה, וכדורי הזהב המשיכו חרש לחוג.

©שושי שמיר, מתוך 'הרמונ יה', רומן בכתובים

איור: שרה פנקר, רקדניות ההרמון, קטע מציור