תגית: שושי שמיר

הנסיך השחור

איור לנסיך השחור גדול

הנסיך השחור – סיפור מצרי

היה נער אחד שלא אהב לעשות שום דבר. היה לו חליל שהוא גילף לעצמו עוד כשהיה ילד, והדבר היחיד שעשה כל היום היה לנגן בחליל שלו. ואת זה הוא באמת ידע לעשות טוב מאוד. כל היום הוא טייל וניגן, ניגן וטייל. אנחנו אולי היינו אומרים שהוא אמן, אבל במצרים העתיקה, בכפר הקטן שבו גדל, הוא נחשב לסתם בטלן. יום אחד נתקל פתאום בגדר גבוהה מאוד, ממש חומה. ומעל לחומה הגבוהה הזאת הוא ראה צמרות של עצים שכמוהם לא ראה מימיו. הוא טיפס על החומה כדי להציץ פנימה, ונגלה לעיניו גן נפלא ונרחב, כמוהו לא ראה מימיו. אבל הדבר הנפלא ביותר שראה בגן הייתה ילדה יפהפיה, שרועה על מצע פרחים ססגוניים, עיניה עצומות אל מול השמש, ושערה השחור מקיף את פניה הלבנים כטבעת של נחשים נאמנים המגוננים על אבן חן נדירה.

התמלא ליבו של הנער חמימות שכמוה לא ידע מעולם, והוא התיישב על החומה וניגן בחליל את כל אהבתו. לעולם לא היה יכול לתת מילים לרגשותיו, אבל החליל ידע את כל מנגינות ליבו. הוא ניגן וניגן, והנערה היפהפיה שוכבת על מצע הפרחים שלה ועיניה עצומות, לא מבחינה בקיומו. לאחר שעה ארוכה קם והלך משם, ולמחרת חזר לאותו מקום, וטיפס על אותה חומה, ואותה נערה הייתה שרועה על מצע פרחים ססגוניים, עיניה עצומות אל השמש, ושרה השחור כטבעת נחשים מגוננת על אבן חן נדירה – פניה הלבנים. ושוב, הוא ניגן את ליבו אליה בחלילו, ושוב לא הבחינה הנערה בקיומו, והוא הלך משם אחרי שעה ארוכה. ביום השלישי, לאחר שהפליא את מנגינותיו לנערה הישנה, סובב בשבילים המובילים לגן המופלא וחקר למי הוא שייך. ונגלה לו שהגן של פרעה הוא, ושהנערה היא בת המלך.

איזה סיכוי יש לבטלן שכמוני, שכל מה שיש לו בחיים זה כמה מנגינות עלובות בחליל שלו, חשב לעצמו. ואז חקר וחיפש ומצא את המכשף העתיק והחזק ביותר במצרים, שגר בכפר רחוק ונידח. 'כן, אני יכול להפוך אותך לכל מה שתרצה להיות', אמר המכשף, 'אבל אני מזהיר אותך, אין דרך חזרה. לכישוף חזק כל כך אין תיקון'. והוא הפך את הנער לנסיך צעיר, איש חיל יפהפה ואמיץ לב, ובתמורה לקח ממנו את החליל. אימו של הנער חיפשה אחריו ימים רבים, עד שהשתכנעה שטבע בנהר והפסיקה לחפש, וכך עברו שנים אחדות.

יום אחד שמע הנסיך השחור – שזה היה כינויו של הנער שלבש תמיד בגדים שחורים שהדגישו את יופיו ואת עוצמתו – יום אחד שמע הנסיך השחור, שפרעה וחילו חונים במדבר לאחר שהובסו בידי האויב ואיבדו מחצית מהאנשים ומהרכוש. הוא מיהר אל המדבר והציע את עזרתו, ובזכותו ניצח פרעה במלחמה. 'כל אשר תרצה – שלך הוא', אמר פרעה לנסיך השחור כשהזמין אותו אל הארמון, והוא ביקש את ידה של בת המלך. אחרי ארוחת הערב הוזמן הנסיך השחור אל חדר ההסבה של המלך, ושם, לראשונה, ראה את אהובתו הנסיכה יושבת, ועיניה הירוקות פקוחות ומתנוצצות.

רגליו נשאו אותו כאילו היה קל מהאוויר אל עבר הכס המלכותי, והוא כרע על ברכיו לפני הנסיכה היפהפיה. 'אבי אמר לי את רצונך, הנסיך השחור', אמרה הנסיכה. 'רצונו של אבי הוא לי פקודה, אבל לפני שאנשא לך, עליכם לשמוע את דברי. איש אינו יודע. לפני שנים אחדות, בהיותי נחה את מנוחת הצהריים בגני, עלה אל החומה נגן חליל. הוא אפילו לא ראה אותי, כל כך היה מסור לנגינתו, אבל המנגינות שהפליא לנגן בחלילו מילאו את ליבי אושר ושמחה, מתיקות וחמימות רכה, שכמוהם לא ידעתי מעודי. ידעתי מיד שנגלה אלי אלוף לבבי, שהוא יהיה אהובי הנצחי. אבל בחלוף שלושה ימים נעלם. יצאתי לחפש אותו, ביררתי מיהו ומה עלה בגורלו, ולאחר ימים רבים נודע לי שטבע בנהר. רצונו של אבי הוא לי פקודה, אבל לא יכולתי לתת את הסכמתי בלא שתדעו את האמת שהסתתרה בלבבי', אמרה בת המלך.

הנסיך השחור נטל את ידה בידו ונשק לה בעדינות. הוא אמר לה: 'גם לי הייתה פעם אהבה כזאת. אני יודע שאין לה תחליף'. והוא הלך אל המדבר, ומאז ועד היום לא ראה אותו איש.

©גרסה עברית מעובדת: שושי שמיר

איור: http://pequenaru.deviantart.com/art/Sleeping-beauty-has-dark-hair-115070615

מודעות פרסומת

חלום האיילה

חלום האיילה*

איור לחלום האיילה

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. אני מרוכזת מאוד, ופתאום אני מרגישה שמשהו מפריע לי. אני מסתכלת ורואה שמלצרית עומדת מאחורי, כמו צל. אני חושבת שהיא קוראת מה שכתבתי, ואז אני מבינה שהיא לא יודעת לקרוא עברית. היא ממשיכה לעמוד ואני ממשיכה להסתכל עליה. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת, יחפה, רזה מדי, קצת מלוכלכת. ואז היא נעמדת מולי, מתכופפת אלי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר, גדולות עם גבולות ברורים, גדולות מדי לפנים שלה – והתעוררתי.

למחרת, כל היום ליוו אותי עיניים. לא ידעתי מאיפה זה צץ או מה לעשות עם זה. לא זכרתי שחלמתי. הייתי מוטרדת, אבל לא יותר מדי. זה הפך להיות כמו רעש רקע.

בלילה, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת וכותבת שיר. אני לא מרוכזת. אני מחכה למשהו. משהו חסר ואני לא יודעת מה. במרחק כמה שולחנות ממני עומדת מלצרית ומשרתת לקוח. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת. היא שמה לב שאני מסתכלת עליה והיא נעמדת מולי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר. אני יודעת שהיא מחכה שאזמין משהו, אבל אני לא מזמינה והיא הולכת משם. אני עוקבת אחריה כשהיא משרתת את הקליינטים, וגם כשהיא נעלמת אל המטבח אני ממשיכה לעקוב אחריה בדמיוני.

אני לא התעניינתי אז בחלומות ובדרך כלל גם לא היו לי חלומות, ואם היו לא זכרתי אותם. גם את החלום הזה לא זכרתי. אבל כל היום ליוותה אותי תחושה שהתחזקה ביום הבא, כאילו קשרתי קשר בלב כדי לזכור משהו, אבל אני לא זוכרת מה רציתי לזכור.

שני לילות אחרי החלום הקודם, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת מול דף ריק במחברת שלי. הכל נראה מוכר. מלצרית ניגשת אלי ושואלת – תרצי להזמין בקול כזה שנשמע כאילו העירו אותה לפני שגמרה לישון. היא נורא מוכרת לי. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, יחפה, רזה כזאת, קצת מלוכלכת. אבל העיניים שלה מדהימות: ענקיות וחומות, ועל החום נקודות ענבר כאילו זורקות טיפות של אור. אני אומרת לה בעברית – את יודעת, יש לך עיניים של איילה עדינה. היא לא מבינה. מסתכלת עלי ומחכה שאזמין. התעוררתי.

התעוררתי לפנות בוקר, וזכרתי את החלום. זכרתי. לא מספיק להגיד זכרתי, כי לא רק את החלום הזה זכרתי. את שלושתם זכרתי. ניסיתי לשכוח, ניסיתי להבין. ניסיתי גם להירדם כדי לחזור לשם ולהמשיך את זה. לא הצליח לי. כל היום חיכיתי ללילה. השתוקקתי שיהיה כבר לילה. ואז הגיע הלילה, ומרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם. אבל כשכבר נרדמתי לא חלמתי כלום.

עברו עוד שלושה ימים ושלושה לילות שבהם בקושי הצלחתי להירדם. לא ייתכן, אמרתי לעצמי כל הזמן. לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ואז, בלילה הרביעי, מצאתי את עצמי בקרחת יער. אני לבושה בגדי צייד – אני הצייד יושבת על האדמה ונשענת על עץ, מאוד לא רגועה. הרובה שלי נשען על העץ לידי. הוא בצבע סגול, הרובה שלי. רחוק ממני, בין העצים, אני מבחינה באיילה. היא מתחילה לרוץ ואני יודעת שהיא הריחה אותי והיא בורחת. אני עוקבת אחריה במבט. אני רואה את שרירי הגו שלה נמתחים מתחת לפרווה, את הגל שיוצרת התנועה שלה, אפילו את הנחיריים שלה מתרחבים בעדינות כדי לרחרח, כאילו היא רצה ממני ואלי באותו הזמן. ואז את העיניים שלה – והתעוררתי, ומיד נרדמתי שוב, ושוב מצאתי את עצמי באותו מקום, אבל ראיתי רק את המקום, לא את עצמי.

בין העצים, במקום שקודם היתה האיילה, עמד דוב חום ענק. הדוב הושיט כפה ושלה מן העץ חלת דבש. ואז הדוב הכניס את כפתו השנייה אל הבטן שלו, כאילו היה שם כיס, והוציא ממנה קערת זכוכית שקופה בצבע סגול. הוא הניח את הקערה על האדמה, תלה מעליה את חלת הדבש והלך משם. וחלת הדבש מטפטפת, וטיפות דבש כבדות ממלאות לאט לאט את הקערה. אני אפילו לא זוכרת מתי התעוררתי, אם בכלל התעוררתי.

למחרת התפתיתי להישאר במיטה כל היום, אבל הכרחתי את עצמי לקום ולעשות דברים. נכנסתי למיטה הכי מוקדם שאפשר באופן הגיוני. ניסיתי לעבוד על עצמי. לא לחשוב בכלל על חלומות. אפילו קראתי קצת.

אבל ברגע שנרדמתי היא היתה ליד השולחן שלי בקפה במקסיקו, אפילו לא הספקתי להוציא את הניירות. אני משתוקקת שהיא תזהה אותי, אבל היא לא מזהה אותי. אני יושבת שעות בבית הקפה שלה, וכשהיא מסיימת את המשמרת אני מסיימת את הקפה ועוקבת אחריה. היא לא מבחינה בי. אני מתחילה להכיר את ההרגלים שלה, אפילו את הניואנסים – איפה היא קונה לחם, איזה פירות, על איזה כותרות בעיתון היא מסתכלת. אני הולכת אחריה וחושבת כשאדע עליה הכל היא תהיה שלי. היא מגיעה לבית דירות ישן ונעלמת בחדר המדרגות. אני נשארת בחוץ. אני מחכה המון זמן עד שנדלק אור. אני רואה את דמותה בחלון הקומה הראשונה, מסתכלת לי ישר בעיניים. אני מתעוררת. העיניים שלה מכתימות את שדה הראייה שלי כמו עיוורון חלקי אחרי שמסתכלים בשמש.

חבר שלי סיפר לי שפעם הוא התאהב במישהי בחלום. חודשים הוא הסתובב אחר כך מאוהב. לי זה לא קרה. לי זה היה סיוט. כי הרבה זמן לא חלמתי ולא ראיתי אותה. אחר כך התחלתי לראות אותה בכל מקום. לא היה לזה סוף. החלטתי לעשות מעשה. סיימתי בהצטיינות קורס של חלימה פעילה.

נכנסתי למיטה ועשיתי מדיטציה לפני השינה. מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא לא היתה שם. יצאתי. תפסתי ילד ברחוב ונתתי לו טיפ. ביקשתי שימסור את צנצנת הדבש לבעל הקפה, עבור המלצרית. צפיתי מבחוץ לוודא שמילא את שליחותו. ראיתי שהם מנסים לפענח את האותיות העבריות שעל המכסה הסגול. הילד הצביע החוצה. הסתתרתי. הילד יצא ואני נכנסתי. ישבתי בשולחן מרוחק. הגישו לי קפה. אחרי שעות היא באה. נתנו לה את הדבש והיא הכניסה באדישות לתיק שלה. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם. נתתי לבעל הקפה את הדבש. הוא לקח בלי שאלות. ישבתי, שתיתי קפה, היא נכנסה, אני יצאתי, וידאתי מבחוץ שקיבלה את הדבש. התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, נתתי לו, שתיתי, היא באה, נתן לה, הוא הצביע, היא הסתכלה עלי. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם, נתתי לו, היא באה, נתן לה, הסתכלה עלי, התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, הנחתי על השולחן שלי צנצנת דבש. היא באה, לקחה את צנצנת הדבש מהשולחן שלי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה.

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא ניגשה לשולחן שלי. פתחתי את המכסה הסגול, טבלתי אצבע בדבש והושטתי לה. היא לקלקה. אספתי את הניירות. נתתי לה את השיר. היא התבוננה בו בעיניים של איילה עדינה.

התעוררתי.

©שושי שמיר, 11 בדצמבר 2002

צילום איילה: שושי שמיר

לינק לסיפור בתוך אסופת סיפורים קצרים "ניסיון" של הוצאת אינדיבוק: http://goo.gl/2CT808

*איילה בתוך מעשיות מטורפות סיפורי זן/יעקב רז

איש אחד רצה לצוד איילה, ולא עלה בידו. אמר לו הבודהה, "לא על ידי רדיפתה תשיג אותה. שים לה דבש ביער, והיא תבוא."

הניח האיש דבש ביער, והמתין מרחוק. למחרת הניח שוב, והתקרב. למחרת שוב הניח, והתקרב עוד. למחרת הגיש לה דבש מכף ידו, והיא באה ללקק. אך אז לא רצה לצודה עוד.

 

ימי בין המצרים

ימי בין המצרים

לפני כמה שנים הזמינו אותי כמספרת סיפורים ומנחת סדנאות לערוך מפגש שנתי של גיבוש להורים למשפחות אומנות. את שירותַי שכרה עמותה שעסקה בכל השלבים של טיפול בילדים שהיו זקוקים למסגרת מחוץ לביתם – איתור משפחה אומנת מתאימה, התאמת הילד, הדרכה והנחיה של הורי האומנה, טיפול בצרכי הילד הרגשיים והפיזיים, קשר עם משפחות המקור. המשפחות עבדו שנים רבות עם העמותה, וילדים רבים עברו תחת ידיהם. אמרו לי – יש כאן משפחות דתיות ועכשיו ימי בין המצרים, אז אל תביאי מוזיקה ולא בדיחות. ואני אמרתי בלבי, איזה מזל אני כזאת רצינית וזה בדיוק מתאים להם. אני מביאה כאן את ההרצאה. אשמח אם ייפתח דיון. אדגיש באות שמנה את הנושאים המרכזיים.

***

נתחיל בסיפור על נאסר אדין, גיבור מזרחי מוכר ואהוב :

נאסר אדין חוזר הביתה מהשוק, מוקדם מהרגיל, ובידו כלי מיתר שכמוהו לא ראתה אשתו מעולם. אשתי היקרה, הוא אומר לה, הקשיבי לקולו של הכלי המופלא הזה, ומנגן בקשתו צליל זך ועמוק ורוטט.

יפה מאוד, אומרת אשתו, באמת מיוחד, וחוזרת למלאכתה. היא מצחצחת את הבית והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מבשלת, היא מגישה לילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מפנה ומדיחה, היא שוכבת לנוח, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

היא בורחת לחברה לשתות כוס קפה, וגם משם היא שומעת אותו מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. אין דבר, אומרת החברה, את יודעת מה זה גברים, הוא ילמד, אל תתעצבני, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

ארוחת ערב, משכיבה את הילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. הולכת לישון ובחלומה שומעת אותו ופוקחת מיד את עיניה, והנה גם בעֵרוּתָה זה הוא, מנגן את הצליל הזך, עמוק ורוטט.

בעלי היקר, היא אומרת לו, לזה אתה קורא נגינה? אנשים עוברים מצליל לצליל, מתו לתו, קוראים לזה מוזיקה. לא כמוך, שאתה כל היום יושב על תו אחד.

את צודקת אשתי היקרה, הוא עונה, אנשים מצרפים צליל לצליל, תו לתו, אבל את לא מבינה, הם כולם מחפשים את הצליל האחד הזה שאני כבר מצאתי.

אחת הדרכים לקרוא את הסיפור הזה היא דרך נקודת המבט של יחסי הגומלין בין חיפוש לבחירה, בין התהוות לקניין, בין מרחב ונחלה. כלומר, מה חשוב יותר ומאפשר יותר בחירה וגמישות – לחפש או למצוא התהליך או היעד. מכאן אפשר לעבור לתהליך שמתחולל עכשיו על פי האמונה היהודית, שאף אותו אפשר לפרש במושגים של מרחב ונחלה. וזה גם משל לתהליך שאתם כולכם עברתם ועוברים כמשפחות אומנות עם הילדים:

אנחנו נמצאים עכשיו בימי בין המְצָרים – שהם הכניסה אל המשבר, שהוא תעלת הלידה, כדברי הנביא ישעיהו (לז 3): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. זהו העיבור, המסתיים בנפילת המקדש – כלומר התמוטטות הבניין החיצוני, שבירת הגבולות והכלים לצורך יצירה חדשה. יציאה אל המרחב. בתהליך שלכם זוהי ההחלטה על יציאה של ילד למשפחה אומנת, והבאתו למשפחה הזאת;

אחר כך מגיע ט"ו באב – האהבה, הזיווג, יצירת העובר, שנעשית על ידי חלוקת התאים המדויקת, ושילוחו של כל תא לאיבר שבו יתנחל. זוהי ההתארגנות – כיצד נקלוט את הילד, איך נמקם אותו בין הילדים האחרים, איך נשלב אותו בבית, בבית הספר;

אחר כך חודש הרחמים – לא רחם אחד אלא רחמים רבים, ללמדכם, שלא כמו בלידה רגילה, בלידה זו יש אפשרות לצורות רבות. והרחם – שוב אנחנו במרחב, שאת גבולותיו אין העובר יכול לחוש בינתיים. זה זמן הקליטה והחסד של הילד. תקופת ההסתגלות וההתאקלמות, שבה הוא זוכה ליחס מיוחד של סלחנות;

אחר כך ראש השנה, תחילת הזמן, הפותח את הימים הנוראים. אלה הם ימי החשבון, למידת הגבולות מחדש, זהו המעבר דרך המשבר, תעלת הלידה, שהיא נחלתו הצרה ורבת המאבקים של כל יילוד המבקש לפרוץ אל החיים. לילד זוהי התקופה שבה הוא מתחיל ללמוד את כללי הבית שאליו הגיע, מאבקי הכוח הקטנים והגדולים כדי לקבוע גבולות של התנהגות. נפתולי נפשו פנימה, בין געגועים לחייו הקודמים, הקשים אך המוכרים, ובין חייו החדשים, שעדיין הם בתחום הלאמוכר;

ואז מגיעה ההיוולדות ביום הכיפורים, שהיא שוב השתחררות ותחושת מרחב אין גבולות. נכתבנו ונחתמנו בספר החיים. והילד שלנו, לאחר ששהה זמן מה אצלנו, והוא כבר קצת מכיר ויודע את המרחב החדש שזכה לו, יש לו הקלה.

כדי להדגים למה הכוונה במרחב החדש הזה, קטע מתוך הספר 'אחים בדם' של הסופר הנורווגי אינגוור אמביורנסן (הוצאת שוקן, 2000)*:

אחים בדם, שוקן, 2000

שני חולי נפש שהיו מאושפזים באותו חדר, משתחררים מבית החולים. שוכרים עבורם דירה בבית דירות רגיל, על חשבון המדינה, שמים עליהם עובד סוציאלי למעקב, והם מתחילים בתהליך השיקום. בבית הדירות הם מכירים שכנה, אשה צעירה בהריון, ואחד מהם מתיידד איתה ומתאהב בה. כשמגיע יום הלידה הם מביאים אותה במונית לבית החולים, ושם אומרים להם שהלידה תארך זמן רב, ושולחים אותם הביתה עד אז. הם נכנסים לבר, יושבים שם, ואיכשהו מתברר ליושבי הבר שהם ממתינים ללידה וכולם מצטרפים להמתנה. לאחר כמה שיחות טלפון לבית החולים מגיעה הבשורה. אחד הגיבורים מדבר בטלפון הציבורי, כל הבר מקשיב, והוא מכריז שנולדה בת והכל בסדר. כל הבר מריע, ושותים כמה סיבובי משקאות לכבוד המאורע. השניים, שיכורים לגמרי, מגיעים לבית החולים, ולאחר מכן חוזרים הביתה, לא זוכרים אפילו איך.

כשהם מתעוררים בתוך הקיא שלהם, הם מבינים שהפרו את האמון שנתנו בהם מטפליהם, וברור להם לחלוטין שעליהם לחזור לאישפוז. הם מצלצלים לעובד הסוציאלי לספר לו מה קרה, ולהזמין אותו לקחת אותם בחזרה. והעובד הסוציאלי אומר להם: אתם השתגעתם? אין דבר נורמלי יותר מאשר לאבד את העשתונות באירוע כזה, להשתכר קצת, לא לדעת מה לעשות. אתם לא חוזרים לשום מקום. תתנקו ותסעו כבר לבית החולים לראות מה שלום האימא והתינוקת.

וזו התחלת החיים האמיתיים שלהם בחוץ, הידיעה שיש כללים, ויש גם מרחב ולגיטימציה להפר את הכללים.

*

היינו ביום הכיפורים, בלידה, וכבר במוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר הלידה מחדש, מתחילים לבנות את הסוכה, ליצור נחלה סמלית, לסוכך על היילוד, שלא יהיה היילוד ללא בית, עד שיגיע לבית הקבע שלו, שהוא המרחב הרוחני הנפתח לו בשמחת תורה;

ואז, בהיותו עוד רך נולד ומבולבל, כבר אז הוא לומד שיש לו תולדות – בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, או אולי אפשר לומר בסיכול אותיות – בראשית באר אלוהים את השמים ואת הארץ – כלומר – יצר את המשמעות המובנת לאדם, כדי שכשייברא האדם, יוכל להשיג אותם. וזה הוא עיקר המשל לילד שלנו, שבו אנחנו מדברים בעצם שלומד באמצעותכם ליצור משמעות לחייו, ולספר לעצמו מחדש את הסיפור של עצמו, לתקן את מקומו בעולם באהבה ובשמחה.

*http://www.schocken.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=313

©שושי שמיר

 

 

 

תמונות פלמנקו

רקדנית פלמנקו  4 לפרסום ערוך

א.
זה מתחיל בעיניים. הריכוז המהודק של הרקדן והרקדנית מתחיל במגע של העיניים, שמרגיש כאילו הם כבולים יחד בחבל קצר, וזה כל רכושם והוא משותף. רק שהוא לא חומר. מהרגע הראשון זה נראה כמו זיון גורלי, וברור לגמרי שהשניים האלה הם זוג גם בחיים, ושאלה החיים שלהם.
ואז מתחיל הקצב. כאילו העולם כולו הוא כבשן אחד עגול, והנפח עומד ומכה על הסדן לאחר שהוא שולה את המתכת האדומה מהאש. ומכותיו של הנפח הן הצורה של הברזל המלובן, כך נראה גופם המתנועע במדויק, כאילו אם ירעדו רק קצת אחרת יפלו שוב באש.
ותגידי לי אלוהים, מאיפה הבאת את היללה הזאת אם לא מסלסול של רחם מיוחם עד אמא של ההתכווצות האורגזמית, כזאת שרק את היית יכולה לפנטז בפראות האלוהית חסרת הגבולות שלך, איך את נושכת את קצות האצבעות האלה, מלקקת את הציפורניים האלה עד שהלַכָּה מתנוצצת כאלף מנורות קריסטל אדומות ומתנפצת אל הקסטנייטות, אלוהים מה את עושה, איפה הזהירות ואיפה המצפון ואיפה, איפה הבקבוק יין הזה לעזאזל, איפה שמתי את המתוק הזה.
ובסוף דוקטור, אחרי הכל, את לא תאמיני, אבל אני נשארתי עד שכולם הלכו ובעיניים שלי ראיתי, הוא הלך הביתה עם מישהו אחר, והיא כיבתה את הזיעה הנפלאה הזאת בבקבוק בירה קפוא על הבר.

ב.
המניפות המצועצעות וציורי מלחמות השוורים המהבהבים על הקירות לאור הנר, כל הקיטש הזה הפך לחיזיון ארגמן-שחור, כשהקהל הצפוף במועדון מחא כפיים בקצב הפלמנקו, וקולו של הזמר שמלווה את חואן וסולדד בקע ממרכז השיגעון והסתחרר כמו שופר ביום הכיפורים ונפתחו השמיים.
היום הסתכלתי רק על סולדד. ראיתי את קו צווארה הברבורי משלח רטט אל כתפיה, כתפיה העגולות והחלקות, והרטט עבר כגל אל זרועותיה הארוכות עד קצות אצבעותיה הגמישות כעשרה נחשים שהכישו אותי בקסטנייטות. מה בתנועת הירכיים המאופקת והאצילית הזאת, בסלסול הקפלים שמסתיר יותר משהוא מגלה, ברקיעה התקיפה של העקב על רצפת העץ, מה רומז לי שם על הסופה שמתפרקת מתחת לשמלה, גורם לי להשתוקק כל כך לראות את נשימתה מתקצרת, לקרוע את לבה מתוכה ולטרוף אותו, דמו ניגר על סנטרי.
זמני תם. הנה אני רואה שהם יצאו ועומדים ליד הבר. כנראה ראו שאני כותבת ולא רצו להפריע. אגנוב לי עוד רגע ועוד מבט. סולדד פרעה את פקעת השיער הצייתנית, ועכשיו רעמה שופעת של תלתלים שחורים מכסים את עורפה. כמה דקה היא נראית בג'ינס והסוודר הסגול שלה. המוזג מגיש לה כוסית והיא מושיטה יד, הנה הפרופיל המואר שלה, קשת הגבה, כהה והחלטית, האף הישר. היא מטלטלת את ראשה. היא צוחקת. שיניה.

ג.
ואז התפרצה לחדר היללה המוכרת וסולדד עמדה בפתח, אוחזת מניפת תחרה שחורה, שערה מתוח על עורפה ולאוזניה עגילים בצבע ורוד עתיק. פעם ראשונה שאני רואה אותה עונדת עגילים. גם את השמלה לא ראיתי עד היום, בקפלים של תחרה שחורה וסטין ורוד עתיק, וכתפיה השחומות מתנועעות עם המניפה במעגלים, מתוות אינסוף, לקולם של תוף הפח והרקיעות שהלכו והתגברו עד שהחדר כולו היה לב מתרחב ומתכווץ. בתנועתה דמתה לרגעים לדבורה שמסמנת את החדר לאחיותיה, כאילו היא מטביעה חותם באוויר המסוחרר. וכל זה לכבודי.
המעבר אל סלסוליה של מנגינה ערבית היה הדרגתי ודק, והבחנתי בו רק כשפסיעותיו החמורות של הפלמנקו הפכו לטיפוף מרחף כמעט ללא מאמץ. פני של סולדד נעלמו לרגע מאחורי מניפת התחרה וחזרו עטורי תלתלים, וריקודה היה אז כמחול הצעיפים ששום סולטן בעולם לא זכה לכמוהו.

ד.
היא רקדה כמו מישהו שהולך למות וזאת המשאלה האחרונה שלו. אחרי ניסיונות נואשים הפסיקו הזמרת לשיר והמנגנים לנגן והמוחאים למחוא. חואן עמד בראש מורכן כמו צלוב וראיתי שהוא מתקשה לנשום כי היא לקחה את כל האוויר. השמלה לא הצליחה לעקוב אחריה, הקסטנייטות נשברו, הבמה התחננה. אני לא מפסיקה לבכות.

ה.
הפלמנקו – כמו הקורידה – צעדיו גבריים ונשמתו אשה.
אני נמשך אל משב הירכיים שמסלסל גלים בקפלים הבוהקים של שמלתה של סולדד, כמו הפר אל גלימת המשי, הכבדה מחוטי זהב, שמנחשל מולו גופו המחויט של הטוררו. והן הולכות אחרינו בגלל שהרחנו את דמן ברחם אמנו, נולדנו עם זֵכֵר ריחו, והן לא עומדות בפני תשוקתנו.
הפלמנקו – כמו הקורידה – הוא מחול המלחמה על האהבה.
האהבה של הקורידה מושגת במניפולציה של הפרד ומשול: קודם מקיזים רעיו של הטוררו את דמה של החיה, אחר כך מניחים לה לשפוך את חמתה על מעיהם של כמה סוסים. ואז, כשהיא מותשת ומבולבלת, בא אליה בן זוגה למחול, נוצץ במחלצותיו, ומפתה אותה אל חרבו בתנועות אציליות. הקורידה נבראת מאותה התשוקה כמו הפלמנקו, אבל היא אונס קבוצתי, שמפורר את האהבה ורוצח את החיים.
לבו של הפלמנקו פועם ברקיעות גברותו הפורצת את האדמה, היללות מפזרות את מרחביו אל השמיים, ומחיאות הכף תופסות את הרקיעות ואת היללות שלא יחרגו מהגבולות ההכרחיים של המקום. והם מלבים את המאמץ לכיבוש מחדש של האחדות עד הניצחון. עד הנצח. ובשוך הרחם הקדחתני של הפלמנקו, נולד אדם, לא איש ואשה, לא אשה וחיה, אלא זכר ונקבה בראם, אדם.
ובזירת הקורידה מוטלים חמישה פרים מתים.

©שושי שמיר מתוך הנובלה מנסרה. ציור: שושי שמיר

 

דלת סגורה בחדר של ילדה

דלת סגורה בחדר של ילדה

דלת סגורה בחדר של ילדה

שזיף סנטה רוזה הכי טוב כשהוא טיפטיפה בשל יתר על המידה, על סף רקוב. אז העסיס שלהם הכי מתוק כי הפרי עצמו הופך לעסיס. זה מתחיל מצד הקליפה, שהולכת ומתכהה, ולאט לאט נפרד הפרי מהגלעין, עד שכשמחזיקים שזיף כזה ביד הוא מרגיש כמו מיטת מים, קליפה גמישה וחזקה שעוטפת עסיס שבתוכו צף גלעין. ואז הסנטה רוזה חלקים ומבריקים וכהים, כל כך כהים, כמעט שחורים, שהסגול רק נרמז בברק שלהם.

כשבוחרים שזיף סנטה רוזה, צריך לבדוק שציפור לא ניקרה בו קודם. את זה יודעים לפי הצלקת: צלקת של סוכר במקום הניקור. מפירות מנוקרים אפשר לעשות קומפוט, אבל לאכילה כדאי לבחור סנטה רוזה תמים, בתול.

יש להקפיד מאוד לא לנעוץ שיניים בגסות בפרי הנבחר, שאז יישפך העסיס הוורוד והריחני על הבגדים ויהיה מפח נפש גדול. יש לנהוג כמנהג הציפור: לנקב חור קטנטן בקליפה, בשתי שיניים בלבד, רצוי ניב על ניב, כמו ששולפים קוץ מהאצבע. בשלב הזה פורץ הבושם המיוחד, המתוק אך לא מתקתק, אבל העסיס נשמר בתוך הקליפה.

ואז, ורק אז, אפשר להתחיל למצוץ בנחת את הסנטה רוזה, עד שנתקלים בגלעין, שהוא מכוסה במעין פלומת סיבים שהטעם שלה חמצמץ, כי מסביב לגלעין, משום מה, נשארים תמיד שוליים של בוסר. ואם הופכים אחר כך את הקליפה ומלקלקים אותה, הטעם הפנימי שלה הוא גם כן חמצמץ בוסרי, כשל פלומת הגלעין.

היום נדיר מאוד למצוא סנטה רוזה כזה, כי קוטפים אותם טרם זמנם. אבל על העץ בגינה שלנו בקרית ביאליק, כשהייתי קטנה, היו כל כך הרבה, שאימא שלי היתה מוכרת דליים מהם לירקן. כזה שפע היה. דברים אחרים לעומת זאת היו מאוד בצמצום או בכלל לא. למשל: אף פעם לא היה לי חדר משלי לבד, תמיד גרו איתי או אח שלי או איזה בת דודה שבדיוק עלתה ארצה. ואם הייתי רוצה שקט, הייתי נכנסת מתחת לשולחן הגדול מפולניה, שעמד בסלון. וגם – למשל – אצלנו בבית שתו רק מים, כי לא היה כסף. רק כשהייתי חולה, אימא שלי היתה קונה גזוז אורנג'דה, וכל ארוחה היתה נותנת לי כוס שלמה, כי כשחולים צריך לשתות הרבה.

יום אחד בחופש הגדול, אבא שלי לקח אותי לכפר התימני שלו, ששם הוא ניהל את הצרכניה. בצהריים הוא הביא אותי למשפחה שאצלה התארחתי. עמדתי עם האימא של הבית הזה, בפתח של חדר שנראה לי ענק. הייתה בו רק רצפת בטון רחבה ועד הקיר השני לא היה כלום. על הקיר השני, מול הדלת נשענה מיטת סוכנות גדולה מכוסה שטיח, שאפילו מהדלת ראו שהוא קטיפתי, והיו עליו ציורים צבעוניים. ועל השטיח היתה המזוודה שלי.

היה חם מאוד, אז האימא של הבית הזה אמרה לי לחלוץ נעליים – אימא שעוד תעודד ילדה ללכת יחפה?! והיא הלכה והביאה שני דליי מים, ופשוט לקחה ושפכה אותם, ככה, על הרצפה. עלה אד של נתזים ואחר כך נהיה קריר ונעים, והיא השאירה אותי שם, ויצאה וסגרה את הדלת. סגרה את הדלת בחדר של ילדה!

חיכיתי כמה דקות, להיות בטוחה שהבנתי נכון, וניגשתי למזוודה שלי שעל המיטה. ואז ראיתי מה שלא ראו מהדלת: בצד המיטה עמד שרפרף עץ קטן, ועליו מגש נחושת, ועליו צלחת מלאה ביסקוויטים מרי. ועל יד הצלחת עמדה כוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת, כמו שפעם היו עושים, שהדפנות שלה לא עגולות אלא פסים פסים, שיהיה נוח להחזיק, וזה היה חידוש גדול בשבילי באותם הימים. וליד הכוס עמד בקבוק זכוכית גדול ומתנוצץ, עם תווית ירוקה שכבר היתה לחה מהטל שעל פני הבקבוק. בקבוק כזה, מלא עד גדותיו מיץ תפוזים כתום ומתוק, וכולו ולגמרי בשבילי!

מזמן, מזמן כבר לא ראיתי כוס כזאת. אבל מאז, אם במקרה מזדמנים יחד אל שולחני ביסקוויטים מרי ומיץ תפוזים בכוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת עם פסים פסים, ברגע שהמיץ תפוזים מרטיב את הביס של הביסקוויט מרי אצלי בפה, מיד הכיסא שאני יושבת עליו הופך שטיח קטיפתי עם ציורים ססגוניים, וסביבי נפרש מרחב קריר ומשיב נפש, שבקצהו דלת סגורה. דלת סגורה בחדר של ילדה.

©שושי שמיר

איור: שטיח קיר רקום בסיפורי התנ"ך, קמֵיעות, תיאורי הווי וכמיהה לישראל, תערוכת אמנות אתיופית בגלריה של האוניברסיטה המורמונית בירושלים, 2008

דיני לכתוב

דִּינִי לִכְתּוֹב אֶת הַזֶּה לֹא עוֹד אֶשְׁתּוֹק
פֶּן לַנֶּצַּח אוֹ עַד מוֹתִי אֶשְׁתּוֹקֵק רַק לִישׁוֹן
יָד עַל הַפּוּךְ אוֹ תַּחְתָּיו אוֹ פַּעַם כָּךְ פַּעַם כָּךְ

גְּאֻלָּה לֹא תָּבִיא הַכְּתִיבָה הֲקָלָה אוֹ פֻּרְקָן
לֹא אֲבִיּוֹנָה בְּחֶבְיוֹנָה זֶה מָוֶת מָוֶת כָּאן

מָוֶת כָּפוּל וּמְכֻפָּל כִּי מֵת גַּם יֵאוּשׁ
תַּחְתָּיו אֵין לָדַעַת מָה יִוָּלֵד מָה גִּלְגּוּלוֹ
הַחֶנֶק רַק חֶנֶק מוֹרֶשֶׁת שֶׁלוֹ

©שושי שמיר, 29 בדצמבר 2013, קפה החשמל