תגית: קורידה

תמונות פלמנקו

רקדנית פלמנקו  4 לפרסום ערוך

א.
זה מתחיל בעיניים. הריכוז המהודק של הרקדן והרקדנית מתחיל במגע של העיניים, שמרגיש כאילו הם כבולים יחד בחבל קצר, וזה כל רכושם והוא משותף. רק שהוא לא חומר. מהרגע הראשון זה נראה כמו זיון גורלי, וברור לגמרי שהשניים האלה הם זוג גם בחיים, ושאלה החיים שלהם.
ואז מתחיל הקצב. כאילו העולם כולו הוא כבשן אחד עגול, והנפח עומד ומכה על הסדן לאחר שהוא שולה את המתכת האדומה מהאש. ומכותיו של הנפח הן הצורה של הברזל המלובן, כך נראה גופם המתנועע במדויק, כאילו אם ירעדו רק קצת אחרת יפלו שוב באש.
ותגידי לי אלוהים, מאיפה הבאת את היללה הזאת אם לא מסלסול של רחם מיוחם עד אמא של ההתכווצות האורגזמית, כזאת שרק את היית יכולה לפנטז בפראות האלוהית חסרת הגבולות שלך, איך את נושכת את קצות האצבעות האלה, מלקקת את הציפורניים האלה עד שהלַכָּה מתנוצצת כאלף מנורות קריסטל אדומות ומתנפצת אל הקסטנייטות, אלוהים מה את עושה, איפה הזהירות ואיפה המצפון ואיפה, איפה הבקבוק יין הזה לעזאזל, איפה שמתי את המתוק הזה.
ובסוף דוקטור, אחרי הכל, את לא תאמיני, אבל אני נשארתי עד שכולם הלכו ובעיניים שלי ראיתי, הוא הלך הביתה עם מישהו אחר, והיא כיבתה את הזיעה הנפלאה הזאת בבקבוק בירה קפוא על הבר.

ב.
המניפות המצועצעות וציורי מלחמות השוורים המהבהבים על הקירות לאור הנר, כל הקיטש הזה הפך לחיזיון ארגמן-שחור, כשהקהל הצפוף במועדון מחא כפיים בקצב הפלמנקו, וקולו של הזמר שמלווה את חואן וסולדד בקע ממרכז השיגעון והסתחרר כמו שופר ביום הכיפורים ונפתחו השמיים.
היום הסתכלתי רק על סולדד. ראיתי את קו צווארה הברבורי משלח רטט אל כתפיה, כתפיה העגולות והחלקות, והרטט עבר כגל אל זרועותיה הארוכות עד קצות אצבעותיה הגמישות כעשרה נחשים שהכישו אותי בקסטנייטות. מה בתנועת הירכיים המאופקת והאצילית הזאת, בסלסול הקפלים שמסתיר יותר משהוא מגלה, ברקיעה התקיפה של העקב על רצפת העץ, מה רומז לי שם על הסופה שמתפרקת מתחת לשמלה, גורם לי להשתוקק כל כך לראות את נשימתה מתקצרת, לקרוע את לבה מתוכה ולטרוף אותו, דמו ניגר על סנטרי.
זמני תם. הנה אני רואה שהם יצאו ועומדים ליד הבר. כנראה ראו שאני כותבת ולא רצו להפריע. אגנוב לי עוד רגע ועוד מבט. סולדד פרעה את פקעת השיער הצייתנית, ועכשיו רעמה שופעת של תלתלים שחורים מכסים את עורפה. כמה דקה היא נראית בג'ינס והסוודר הסגול שלה. המוזג מגיש לה כוסית והיא מושיטה יד, הנה הפרופיל המואר שלה, קשת הגבה, כהה והחלטית, האף הישר. היא מטלטלת את ראשה. היא צוחקת. שיניה.

ג.
ואז התפרצה לחדר היללה המוכרת וסולדד עמדה בפתח, אוחזת מניפת תחרה שחורה, שערה מתוח על עורפה ולאוזניה עגילים בצבע ורוד עתיק. פעם ראשונה שאני רואה אותה עונדת עגילים. גם את השמלה לא ראיתי עד היום, בקפלים של תחרה שחורה וסטין ורוד עתיק, וכתפיה השחומות מתנועעות עם המניפה במעגלים, מתוות אינסוף, לקולם של תוף הפח והרקיעות שהלכו והתגברו עד שהחדר כולו היה לב מתרחב ומתכווץ. בתנועתה דמתה לרגעים לדבורה שמסמנת את החדר לאחיותיה, כאילו היא מטביעה חותם באוויר המסוחרר. וכל זה לכבודי.
המעבר אל סלסוליה של מנגינה ערבית היה הדרגתי ודק, והבחנתי בו רק כשפסיעותיו החמורות של הפלמנקו הפכו לטיפוף מרחף כמעט ללא מאמץ. פני של סולדד נעלמו לרגע מאחורי מניפת התחרה וחזרו עטורי תלתלים, וריקודה היה אז כמחול הצעיפים ששום סולטן בעולם לא זכה לכמוהו.

ד.
היא רקדה כמו מישהו שהולך למות וזאת המשאלה האחרונה שלו. אחרי ניסיונות נואשים הפסיקו הזמרת לשיר והמנגנים לנגן והמוחאים למחוא. חואן עמד בראש מורכן כמו צלוב וראיתי שהוא מתקשה לנשום כי היא לקחה את כל האוויר. השמלה לא הצליחה לעקוב אחריה, הקסטנייטות נשברו, הבמה התחננה. אני לא מפסיקה לבכות.

ה.
הפלמנקו – כמו הקורידה – צעדיו גבריים ונשמתו אשה.
אני נמשך אל משב הירכיים שמסלסל גלים בקפלים הבוהקים של שמלתה של סולדד, כמו הפר אל גלימת המשי, הכבדה מחוטי זהב, שמנחשל מולו גופו המחויט של הטוררו. והן הולכות אחרינו בגלל שהרחנו את דמן ברחם אמנו, נולדנו עם זֵכֵר ריחו, והן לא עומדות בפני תשוקתנו.
הפלמנקו – כמו הקורידה – הוא מחול המלחמה על האהבה.
האהבה של הקורידה מושגת במניפולציה של הפרד ומשול: קודם מקיזים רעיו של הטוררו את דמה של החיה, אחר כך מניחים לה לשפוך את חמתה על מעיהם של כמה סוסים. ואז, כשהיא מותשת ומבולבלת, בא אליה בן זוגה למחול, נוצץ במחלצותיו, ומפתה אותה אל חרבו בתנועות אציליות. הקורידה נבראת מאותה התשוקה כמו הפלמנקו, אבל היא אונס קבוצתי, שמפורר את האהבה ורוצח את החיים.
לבו של הפלמנקו פועם ברקיעות גברותו הפורצת את האדמה, היללות מפזרות את מרחביו אל השמיים, ומחיאות הכף תופסות את הרקיעות ואת היללות שלא יחרגו מהגבולות ההכרחיים של המקום. והם מלבים את המאמץ לכיבוש מחדש של האחדות עד הניצחון. עד הנצח. ובשוך הרחם הקדחתני של הפלמנקו, נולד אדם, לא איש ואשה, לא אשה וחיה, אלא זכר ונקבה בראם, אדם.
ובזירת הקורידה מוטלים חמישה פרים מתים.

©שושי שמיר מתוך הנובלה מנסרה. ציור: שושי שמיר

 

מודעות פרסומת