תגית: פסיכודרמה

פסיכודרמה – הבמה של מורנו כמשל

פסיכודרמה הבמה של מורנו כמשל


הבמה של מורנו

"כל אחד מאיתנו מטפח בעולמו הפנימי כמה 'דמויות'… אם נרצה ואם נמאן, הדמויות הפנימיות שלנו מחפשות ללא הרף במה שעליה יוכלו לשחק את הטרגדיות והקומדיות שלהן" (מקדוגל, 1999)

הקדמה

לפני שנים רבות, ביום ראשון אחד, התכנסה בפעם הראשונה קבוצת אמהות שכולות שאותה עזרתי להקים, למפגש פסיכודרמה ראשון במרכז שהוקם זה עתה. באותו יום ראשון גם הייתי לראשונה פרוטגוניסט (גיבורת הפסיכודרמה). בניתי בקפידה רבה את החלל, ובין היתר, בפינת החדר בו התרחשה עלילת הפסיכודרמה, ניצבה מיטת תינוקות של בית חולים, ובה שכבה בתי, ניצן. היה זה המפגש הראשון שלי איתה מאז מתה בגיל מאה ימים, יותר מעשרים שנה קודם לכן.

יומיים לאחר מכן, ביום שלישי, עמד להתקיים באותו חלל המפגש הראשון של סדנת תיאטרון פלייבק שהשתתפתי גם בה. הגעתי למרכז מוקדם אני זקוקה למעברים רכים, להתכווננות איטית וממושכת, בעיקר כשמדובר במעבר הגבול בין מצב תודעה של מקום עבודה למצב של עבודה פנימית. שתיתי קפה, עישנתי סיגריה, הרהרתי ובהיתי. לאט לאט הצטרפו עוד משתתפים, הייתה התרגשות באוויר.

דלת החדר נפתחה. בפינתו ניצבה המיטה של ניצן, וניצן בתוכה. הסדנה החלה. עמדו עליה, דרכו עליה, רקדו עליה, עשו עליה תרגילי חימום. מה, הם מטורפים? אף אחד לא רואה אותה חוץ ממני? רציתי להרוג אותם. השעה הראשונה של הסדנה עברה עלי בהתאפקות. אחרי זה עשיתי לחדר de-role ('שחרור מתפקיד' – שחררתי את הפינה מתפקידה כמיטה של ניצן.לא שהכרתי את המושג, אבל זה מה שעשיתי) והתחלתי לעבוד.

זאת היתה עבורי אחת מחוויות הבמההפסיכודרמטית המשמעותיות ביותר, למרות שכלל לא התרחשה במסגרת של פסיכודרמה. הבמה המטפיזית הזאת עמדה לנגד עיני כשכתבתי את המאמר, גם אם הוא עוסק, לכאורה, בעניינים אחרים.

*

כאשר אמא שלי הייתה נתקלת באדם אינטליגנטי ומוכשר אך מתוסכל, מסוג האנשים שהמורים ככל הנראה אמרו עליהם 'מסוגל אבל…', היא נהגה לומר – "הוא צריך במה". לעיתים נשמעו המלים האלה כביקורת (דרמטיותיתר לא נחשבה למעלה אצל האשה הדרמטית הזו), לעיתים הן באו ממקום של חמלה. אבל תמיד הייתה מדייקת. רק באחרונה חוויתי במקום עמוק מאוד את משמעות הצורך בבמה ואת תפקידה המורכב, והבנתי שזוהי פשוט אבחנה שלא ניתן לטעות בה: נראה כי כולנו זקוקים לבמה, אותו סוג של במה מושגית שאליו מתייחס המאמר.

א. הבמה של מורנו

פסיכותרפיה אישית היא מעין מעבדה ליחסים תוךאישיים וביןאישיים, שבמסגרתה חוקר המטופל את עולמו הפנימי בעזרת המטפלת*;בפסיכותרפיה קבוצתית מתרחב החקר גם ליחסי מטופלחברה. על פי מורנו, גם אל הפסיכודרמה ניתן להתייחס כאל סוג של מעבדה חברתיתפסיכולוגית (Blatner, 1992). מה, אם כן, מבדיל בין הפסיכודרמה לפסיכותרפיה קבוצתית אחרת? נראה לי כי ההבדל המהותי ביותר הוא השימוש בבמה.

הבמה בפסיכודרמה היא המקום שבו נערכת החצנה דרמטית של הרבשיח הפנימי של הפרוטגוניסט. עליה מתגלמות הדמויות מעולמו הפנימי של הפרוטגוניסט בדמויות בשר ודם, בעזרת הקבוצה ו/או המנחה (Dayton, 1994). הבמה שהקים מורנו בבית החולים הפסיכיאטרי שלו משקפת את הדרך בה תפס את התהליך הפסיכודרמטי. במה זו היתה עגולה ופתוחה, והיתה מורכבת משלוש מדרגות. הקהל, כלומר קבוצת הפסיכודרמה, ישב בקרבת המדרגה הראשונה, ששימשה בדרך כלל לשלב הראשון של התהליך החימום והשיחה בין המנחה לפרוטגוניסט. המדרגה השנייה שימשה את הפרוטגוניסט בשלב הבא, ועליה השמיע גיבור הפסיכודרמה את הרהוריו בקול רם. מדרגה זו היתה למעשה מעין מעבר ממרחב השיחה עם המנחה, שבה הגיבור הוא עדיין קרוב מאוד לקבוצה, ובין המדרגה השלישית, שהיתה הבמה המרכזית שעליה התקיימה העלילה הפסיכודרמטית. מעל שלוש המדרגות היתה מרפסת, ששימשה דמויות בעלות כוחותעל אלוהים, השטן וכו', ולעיתים אנשים שכבר מתו, שהגיבור היה מעוניין לשתף בפסיכודרמה שלו. הבמה על כל חלקיה היתה מרחב הפעולה שיוחד לפרוטגוניסט (ארצי, 1991).

ב. הבמה של מורנו כמשל

על פי מילון אבןשושן אחת ההגדרות לבמה היא: "(במקרא) מבנה מורם שעליו הוקם מזבח להקרבת קורבנות". לא בכדי המלה "קורבן" בעברית נגזרת משורש ק.ר.ב לשון קירבה. הבמה היא מקום מקודש, כלומר מקום מיוחד שהוקצה לו תפקיד מיוחד, שבו החומר הופך לרוח: ריחו של הקורבן עולה לשמים, שם הוא מוצא דרכו אל נחיריו האנינים של האל, ויוצר את הקירבה בין מקריבי הקורבן לאלוהים. נראה כי קיים דמיון בין הבמה המקראית לבמה הפסיכודרמטית; אלא שהפרוטגוניסט בוחר לקדש את הבמה כדי להתקרב לעצמו.

הבמה בפסיכודרמה היא לכאורה אמצעי, מרחב פיזי לעבודה טיפולית. אבל המבנה שתכנן מורנו רומז שהבמה הפיזית משקפת במה מושגית מופשטת המשמשת מרחב פסיכופיזי ומטפיזי, שבו מתאפשרת טרנספורמציה. ייתכן כי בתכנון הבמה ניסה מורנו ליצור דימוי מוחשי לתהליך הפסיכודרמה, כעין ייצוג אמנותי של רעיון. כדי להבהיר את משמעות מושג הבמה בהתרחשות הפסיכודרמטית, כפי שאני רואה אותו, אשתמש כעוגן בייצוג האמנותי שיצר מורנו. תיאור תהליך הבמה בספרו של אליאב נהרין "במה במקום ספה" (1985) חביב עלי ביותר, הוא אנושי ונוגע ללב, ולכן בחרתי לצטט ממנו לצורך ההדגמה.

1. ההתכוונות לבמה (הצהרה פנימה והחוצה)

תחילת החיבור אל הבמה מתרחשת לפני הפסיכודרמה ועיקרה ההתכוונות של אחת או יותר מחברות הקבוצה לעלות אל הבמה. ההתכוונות לבמה היא קודם כל הצהרה על נכונות לעבוד. תחילה זוהי אמירה שקטה שהמשתתפת אומרת לעצמה בלבה, אך רק על ידי הצהרת כוונות פומבית יש למשתתפת סיכוי לממש את ההתכוונות. "כשפרוטגוניסטמביע רצון ונכונות לעבוד, הוא עושה את הצעד הגדול הראשון, הצעד הנועז, ועולה אל המדרגה הראשונה…" (נהרין, 1985).

2. הבמה כמקום (לקחת מקום)

לאחר ההצהרה על הנכונות לעבוד ולפני העלייה אל הבמה, מחליט הפרוטגוניסט שהוא מעוניין לקדש לעצמו את המקום לעבודה. שלב זה קשה במיוחד כאשר יש תחרות על המקום יותר מאדם אחד מעוניין לעבוד. במקרה כזה, אין דרך קלה לבחירה. כל אחת מהשיטות להחליט מי ייקח את המקום, כרוכה בעבודת שכנוע של המתחרים או הקבוצה. ההתכוונות לבמה ולעבודה עומדת למבחן בשלב הזה, אך לאחר שנלקח המקום והוקדש לעבודה, יש סיכוי טוב שתיווצר הזדמנות לעבודה הנחישות של הפרוטגוניסט כמעט מובטחת. "עצם העלייה למדרגה הראשונה מעידה על כך שהפרוטגוניסט מחומם ושהוא מוכן לעבור את מחסום החשש והפחד. הוא אף מוכן לחשוף את עצמוולצאת להרפתקה אל האיודאות העלולה להביך ואף להכאיב" (נהרין, 1985).

אני רוצה לתאר כאן סיטואציה שהייתי עדה לה, שהבהירה לי את חשיבותה הרבה של הבמה כמקום המוקדש לעבודה. חברי הקבוצה התבקשו להכין פרזנטציה כמתנה לילד שהיו בשלב כלשהו בחייהם. במשך שבועות אחדים הוקצה זמן פעילות להצגת המתנות, במהלכו עלתה כל אחת בתורה אל המקום שהוקדש לבמה, והציגה את המתנה בפני הקבוצה. באחד המפגשים נערכה הצגת המתנות לאחר פעילות, שבמהלכה פרצה משתתפת בבכי ורצתה לפרוש לביתה. המנחה שכנע אותה להישאר, והיא התיישבה לה, מתייפחת בשקט, לצפות במתנות עם כל הקבוצה.

משתתפת שישבה סמוך אליה ביקשה בהתלהבות להציג ראשונה, "אבל מהמקום," אמרה, "אני לא רוצה לעלות לבמה". לאחר ששמה את המוסיקה המתאימה התיישבה המציגה במקומה במעגל כדי לספר את סיפורה, וכבר בתחילת דבריה נדדו עיניה אל המשתתפת שישבה והתייפחה. היא ניסתה להסב את מבטה, להסיח את תשומת לבה מהמתייפחת, אך ללא הועיל. לאחר דקות אחדות בהן ניסתה לחזור לסיפור שלה היא החליטה לוותר, ומישהי אחרת לקחה את הבמה. האכזבה והכעס לא עזבו את פניה עד סוף הפעילות. אין ספק בלבי, שאם היתה לוקחת את המקום שהוקצה לבמה, ומקדישה אותו לעבודה, לא היתה מוותרת על המקום בקלות רבה כל כך, ודעתה היתה מוסחת פחות.

3. הבמה כמרחב פוטנציאלי (התקדשות לקראת חניכה)

בהקדמה לספרו של ויניקוט, "משחק ומציאות" (1995), מתייחס רענן קולקה לגיל ההתבגרות כאל מרחב מעבר, שבו הרצון לשנות את העולם בלי התחייבות לעשות זאת, דומה לאובייקט המעבר בינקות. התייחסות זו מאפשרת לנו לראות בכל שלב התהוות בו נקרא האדם לבחור, הזדקקות למרחב פוטנציאלי; מרחב שקיומו בחלל ולא בגבולות, ואינספור האפשרויות שהוא מזמן קורא לבחירה (פלדמן ושמיר, 1998). בתהליך הפסיכודרמטי זהו המרחב, שבו צוברים הפרוטגוניסט, המנחה והקבוצה אנרגיה לקראת התהליך עצמו. המדרגה השנייה בייצוג של מורנו מתייחסת לשלב זה: "כדי להכינו כראוי, מציע הבמאי לפרוטגוניסט לעלות למדרגה השנייה ולהלך מסביב לבמה ולתת ביטוי למתחולל בקרבו בקול (Soliloquy)… האפשרות לבטא עצמו עוזרת לפרוטגוניסט להתגבר על חרדות ולבנות ביטחון ואמון בינו לבין הבמאיהיא נותנת לו פסק זמן לקראת תחילת העבודה ממש…" (נהרין, 1985).

בשלב הקודם החל הפרוטגוניסט להיפרד מהקבוצה אך עדיין היה חלק מתוך הקבוצה. בשלב הזה נשלמת ההיפרדות. תשומת הלב של הפרוטגוניסט מופנית עתה פנימה. לתפיסתי, זוהי מעין התקדשות לקראת טקס חניכה.

4. הבמה כמרחב לימינלי (לדימוי פסיכופיזי מורחב ומטפיזיקה אישית)

המונח מרחב לימינלי ("לימין" – מפתן בלטינית) נוצר על ידי אנתרופולוגים כדי לתאר את הזמן והמקום בהם נערכים טקסי חניכה ומעבר, שמעצם טבעם מתקיימים מחוץ לכבלי הקונבנציה התרבותית היומיומית. מטרת הטקסים האלה היא טרנספורמטיבית. המשתתפים חוזרים לקהילותיהם ב"פורמט רוחני" שונה מזה של לפני הטקס, וכך הם אף נתפסים בקהילה.

במת הפסיכודרמה היא מרחב לימינלי שבו נפשנו עומדת על מפתן המודעות לתהליכים ארכיטיפיים. החשיבה במרחב זה היא יצירתית ורבכיוונית, המודעות משתנה ואנחנו שוברים את הכללים הנורמטיביים שהגבילו את תפיסותינו. במרחב לימינלי פנימי זה נחשפים דימויים שהיו עד כה מחוץ לטווח הידע שלנו, ואנו מגלים תבניות חדשות בכאוס (Herman, 2004). דברי נהרין (1985) מתארים את תחילת השלב הזה: "בעלותו למדרגה השלישית, שזו הבמה הראשית, הגדולה, נכנס הפרוטגוניסט לתוך העולם הריאלי הפסיכודרמטי שלו, ולרוב שוכח את נוכחות הקהל. על הבמה חוקר הפרוטגוניסט את קשריו עם אחרים, את בעיותיו, ואפשר אף לומר את עולמו" (נהרין (1985).

אם בשלב הקודם של התהליך נפרד הפרוטגוניסט מהקבוצה והפנה את הקשב שלו פנימה, בשלב זה של התהליך מתרחבת בדרמטיות המציאות (נפשית ותודעתית) של הפרוטגוניסט, ובתוך מציאות זו הופכים חברי הקבוצה לחלקים מתוכו. עצם המפגש עם חלקים אלה של עצמו על הבמה שהקדיש לעבודה, מזמין את הפרוטגוניסט לראות את עצמו כדמות עשירה, מורכבת ופתוחה יותר, ואולי להפנים דמות זו בעתיד כחלק מהדימוי הפסיכופיזי שלו. בכל מקרה, מתאפשרת לפרוטגוניסט במסגרת הבמה המושגית הזאת הגמישות לחוות פרשנויות שונות מהרגיל של אירועים מחייו, ולעיתים יותר מאופציה אחת של פרשנות. על ידי כך נפרשת בפניו הזדמנות למטפיסיקה אישית חדשה, כלומר תפיסה חדשה של עולמו, תפיסה גמישה יותר, העשויה לאחר מכן לצבוע בצבעים רעננים גם אירועי עבר ועתיד שלא נחוו ישירות על הבמה.

5. במה התפתחותית (Develop-Mental Stage)

המדרגה השלישית משמשת מרחב גם לשלב האחרון של הפסיכודרמה, השיתוף, שבו מצטרפים חברי הקבוצה אל הפרוטגוניסט, וחולקים איתו את הבמה. בתהליך השיתוף מספרים חברי הקבוצה לפרוטגוניסט וזה לזה, איך מחוברת ההתנסות שעבר זה עתה הפרוטגוניסט לחוויות האישיות שלהם. כלומר, לאחר שהפרוטגוניסט חווה את הקבוצה כחלקים של עצמו, מבחוץ פנימה, הוא חוזר וחווה מחדש, מבפנים החוצה, את שייכותו לקבוצה באופן אינטימי ביותר, כאשר מתברר לו ולהם שחלקים ממנו קיימים אצלם.

אין זה מקרי שהשיתוף נערך על הבמה המרכזית. הפרוטגוניסט מייצג למעשה את הקבוצה, והתהליך הפנימי שהוא עובר במהלך הפסיכודרמה נערך בזירה משותפת, שעליה, כאן ועכשיו, מוצג ומתקיים כאחת טקס מעבר ליחיד ולקבוצה. כל פסיכודרמה היא להם במה לשלב ההתפתחותי חדש באינטימיות ובתובנה.

הבמה של מורנו שיתוף

לסיום

אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי במאמר זה ליצור מושגים חדשים, אותם ודאי אפתח במאמרים נוספים, למשל דימוי פסיכופיזי, מטפיזיקה אישית, Develop-Mental Stage.

ביקשתי להציג כאן מושג במה רחב ומופשט יותר מהמקובל, ולמעשה הכללתי לתוכו את תהליך הפסיכודרמה כולו. נראה לי שככל שמתרחבת ההתנסות של קבוצה בתהליך זה, הולך ומתבהר המושג כפי שהצגתי אותו, גם אם בתחילתו הוא נראה מעורפל משהו.

זאת ועוד, מניסיוני בסדנת הכתיבה "קול הלבעדות נפש" שאני מנחה, ובסדנאות מודעות, נראה לי שבדיוק כשם שניתן להרחיב את התובנה של תהליך הבמה לאירועי חיים רבים אחרים, ניתן ליישם את מושג הבמה לתהליכים קבוצתיים אחרים שבהם מתקיימים השלבים שאותם תיארתי: הצהרת התכוונות; לקיחת מקום; היפרדות מהקבוצה והתקדשות לעבודה; הפנמת חברי הקבוצה בתוך היחיד כחלק מהתהליך של היחיד; והפנמת התהליך של היחיד בתוך הקבוצה. לדעתי, כמעט כל עבודה קבוצתית הכוללת יצירה מתאימה לתהליך מעין זה.

רשימה ביבליוגרפית

אבןשושן, אברהם, (1986), המילון העברי המרוכז, הוצאת קרית ספר, ירושלים

ארצי, עיניה, (1991), פסיכודרמה, סידרת מה?דע!, הוצאת דביר, תל אביב

ויניקוט, ו. (1995), משחק ומציאות, הוצאת עם עובד

מקדוגל, ג'ויס, (1999), תיאטרוני הנפש, הסידרה הפסיכולוגית הוצאת דביר, תל אביב

נהרין, אליאב, (1985), במה במקום ספה, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב

פלדמן אדריאנה ושמיר שושי, (1998) הייעוץ, מרחב ללא נחלה, בתוך: מרחב ונחלה בייעוץ החינוכי,הוצאת רכס, מכללת בית ברל

Blatner Adam, (1992), Acting-In, The Action, Free Association Books Ltd, USA

Dayton Tyan, (1994), The Drama Within, Psychodrama and Experiential Therapy, HCI, FL USA

Herman Lisa, (2004), Israel Lecture, unpublished manuscript, הרצאה באייסיס ישראל

©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר,2004

איורים: 1) הבמה הראשונה שהוקמה בסביבות שנת 1936, במכון של מורנו בביקון, ניו-יורק. 2) שיתוף על אותה במה, 1971.  http://www.blatner.com/adam/pdirec/hist/stages.htm

*מטעמי נוחות וכדי להימנע מסרבול, נקטתי במאמר לשון נקבה. נא לראות את ההתייחסויות במאמר כנוגעות לכל המגדרים כאחד.

דיון על המאמר:

א.

הי שושי וכולם,

ראשית, תודה לך על השיתוף האישי, וכמובן על החיבור העשיר ומעורר החשיבה שעשית בין החוויה האישית לבין ה"במה" כמונח וכמשל.

הייתי רוצה להתייחס בקצרה למה שאני רואה כבעיה טרמינולוגית, שיש לתת עליה את הדעת. המונח "במה", בדומה למונח "דרמה", מקושר בציבור הרחב לעיתים קרובות עם היותמזוייף, "מעמיד פנים", לא אמיתי, מוגזם, מוחצן, שוויצר, ואפילו "נרקיסיסט" ו"אגואיסט". אלו כמובן תכונות הפוכות לְהיות מבין, חזק, "cool", שקט, צנוע, פשוט. מסיבות אלה, המונחים "במה", "פסיכודרמה" וכד' (לא ארחיב כרגע על האסוציאציות למילה "פסיכו"), מרחיקים רבים וגורמים לזהירות וחשש. אמנם הדעות הקדומות על פסיכולוגיה ומשחק משתנות והולכות. ידיעת פסיכולוגיה "פרקטית" מתגלה יותר ויותר כדבר נחוץ ורלבנטי בתחומים שונים, ובכלל זה בקרב מנהיגים ומנהלים בחברות ובארגונים. ועם זאת, עדיין, רוב האנשים נרתעים מדברים ה"קשורים לפסיכולוגיה".

לכן, רבים במקצוע המעוניינים למכור את מיומנויותיהם המקצועיות הקשורות לרעיונותיו הנהדרים של מורנו ולשיטות שפיתח, בוחרים מונחים אלטרנטיביים, טעונים פחות מבחינה סמנטית, כדי לתאר את מעשיהם. ייתכן ודווקא "הרחבה" כזו תורמת להעצמת התרומה של מורנו בתחומי טיפול שאינם פסיכודרמה, כמו גם בתחומים לאטיפוליים כמו חינוך כללי, פיתוח ארגוני ועוד.

להתראות,

דני (ד”ר דן יניב). http://cafe.themarker.com/g/user/134747

ב.

צטט: ד"ר דן יניב2009-04-1023:40:26

"שיתוף אישי"

בחרתי לפתוח בשיתוף אישי, שכן היה לי ברור שהוא יבהיר מיידית וחווייתית את עוצמתה של הבמה בתהליך הפסיכודרמטית, לא רק כמרחב טכני, אלא כמקום פנימי שנוצר בחוויה של הפרוטגוניסט (ושל המשתתפים האחרים, כמובן, לא באותה עוצמה).

"בעיה טרמינולוגית"

למעשה אינך מתייחס לשאלה טרמינולוגית אלא למכבסת מלים תפיסתית שהצליחה להפוך אפילו את הביטוי 'יפה נפש' למלת גנאייחד עם זאת נראה לי, שדווקא בתרבות הסלבריטאית יש למונחים 'במה' ו'דרמה' קסם ומשיכה משלהם.

"ייתכן ודווקא "הרחבה" כזו תורמת להעצמת התרומה של מורנו בתחומי טיפול שאינם פסיכודרמה, כמו גם בתחומים לאטיפוליים כמו חינוך כללי, פיתוח ארגוני ועוד. “

דני, אין לי ספק שהרעיונות של מורנו והשיטות שפיתח מתאימים לכל התחומים אותם ציינת ולעוד, ולכך הרי כיוונתי בסיום המאמר. עדיין לא שוכנעתי שהימנעות מהמונחים, במה, ו'דרמה' משחררים את השומעים מהחשש הברור ללכת למקום שאינטואיטיבית הם יודעים יפתח בהם דברים שהם משתוקקים לפתוח אך יראים מאוד.

ויש עוד שאלה בנוגע לזה אם אכן ירגיע הדבר את השומע, והוא יבוא אל התהליך שאליו הזמנו אותו האם לא יהיה בכך סוג של הטעיה שהרי התהליך הוא כן עמוק ובלתי ודאי ומרגש, ועשוי לחולל שינוי.

ותחשבו על זה.

איזה כיף לשוחח

שושי שמיר

ג.

הי שושי,

ראשית, מניסיון אישי, אני מסכים מאד עם המשמעות הפנימית העמוקה שאת מעניקה ל'במה'. בהחלט אין זה מקום טכני בלבד.

שנית, בנוגע לטרמינולוגיה, אני כמובן לא מנסה 'לשכנע', רק מציע זוית התבוננות מעשית עם "בעיה". כאמור, אני מתרשם כי האסוציאציות הרגשיות האוטומטיות של רבים למילים כמו "במה" , "פסיכו" או "דרמה" יוצרות רתיעה, שבעיניי היא איננה מוצדקת. את מכנה זאת "מכבסת מילים תפיסתית", ולכן אני מתרשם שגם בעינייך הרתיעה אינה מוצדקת, אך לא הצלחתי להבין כיצד לדעתך ראוי להתמודד עם רתיעה זו.

מילים חלופיות עשויות להעביר מסר מדוייק לא פחות – למעשה אפילו מדוייק יותר אך ללא אסוציאציות רגשיות מרחיקות. למשל מילים כמו – חוויה, פעולה, תפקיד, סימולציה – בצירוף עם מילים כמו טכניקה, שיטה, או גישה. אני מקווה שתראי כי אין במונחים אלה כל הטעייה בנוגע לתהליך הצפוי; אדרבא, הן מדוייקות יותר ומפחידות פחות, ולכן עשויות לאפשר בדיקה והתקרבות מבחירה אל ה"במה" (כמשל).

להתראות, דני.

ד.

דני,

אני חושבת שהדרך להתמודד היא להביא סיפורים אישיים מהסוג שהבאתי, כדי לאפשר לאנשים להבין באופן חווייתי את התהליך. בכלל אני מאמינה בשיתוף, ולכן אשתף כאן בניסיון שלי ושל חברה עם מלה אחת איתה התמודדנו במאמר שכתבנו, הנמצא בביבליוגרפיה של המאמר הנוכחי.

אדריאנה פלדמן ואנוכי ניסינו בכל כוחנו להימנע מהמלה "משבר" בעת כתיבת המאמר. היא נראתה לנו בנאלית, מצמצמת. הצלחנו להימנע ממנה כמעט עד הסוף. אבל בסוף לא הייתה אפשרות לברוח ממנה הרי צריך להגיד מה מביא אדם לבקש ייעוץ

החלטתי לגשת למילון ולראות מה אני יכולה לעשות כדי להפיח חיים חדשים במלה המשומשת הזאת, איזו מטפורה שאוכל אולי להדביק. ומה מצאתי שם:

משבר = תעלת הלידה.

האם ידעת זאת? כמעט פרצנו בבכי של אושר. הפירוש הראשון של המלה (מספר ישעיהו, אגב, 'ובאו בנים עד משבר וכוח אין ללידה'), הפירוש המקורי, ביטא למעשה בדיוק מה שרצינו לומר.

למותר לציין שחזרנו אל המאמר מההתחלה ושינינו בו דברים רבים בזכות כך.

אז לפעמים כל הדרכים מובילות לרומא, וכל השיטות, טכניקות, תהליכים, חוויה, תפקיד פעולה סימולציה לבמה (כמשל).

וכמובן, כל דרך היא לגיטימית כדי לשכנע אנשים לעבור את התהליכים המבורכים האלה.

ברכות

שושי

ה.

משבר = תעלת לידהנהדר!! 🙂

והלא גם אריקסון בתיאוריית ההתפתחות שלו ראה ב"משבר" מצב פוטנציאלי המאפשר צמיחה והתפתחות או סבל וקמילה.

וללא ספק, שיתוף היא דרך לא רק לגיטימית אלא רגישה ומיוחדת לקרב אנשים ל'במה'.

שבוע טוב ולהתראות

דני

ו.

דינה רחמני זילברשטיין (טיפול באמנות בצפון) http://cafe.themarker.com/user/245669/

יום שלישי, 14/4/09, 22:37

טוב, אז ההפרטות בקיבוצים הגיעו גם אלינו, ואפילו עד לגינה שסביב הבית שלי.

יום אחד בשנה שעברה, קיבלתי הודעה שעושים פרצלציה. יבוא שמאי וימדוד את השטח שלי ויקבע מאין ולאן. למה? מה פתאום עכשיו? הרי אני חיה בשקט עם ילדיי ועם השכנים כבר כמעט 20שנה?… ובכן, צריך להתכונן לשיוך הדירות שיבוא עלינו לטובה וחשוב ביותר שיהיה שוויון בין כל החברים ביום הדין.

טוב, אז בא המודד וקבע לאן צריך להזיז את גבולות הגינה. קצת להתרחק מהשכן הזה ולהתקרב לשכן האחר.

"על הדרך", הקיבוץ תקצב שינויים כאלה ואחרים בשטח שיהיה פרטי בקרוב, של החברים.

כך יצא, שבקיץ שעבר, בעודי משתתפת באחד מהקורסים האינטניביים – "אינטנסיב" בלשון העם, במסגרת לימודי טיפול בהבעה ויצירה בלסלי, היה שופל שיישר לי את השטח ובעצם "מחק" לי את הגינה.

הדבר לא היה פשוט עבורי, שכן זו הגינה שעיצב בעלי המנוח וטיפל בה במסירות רבה, והנה, עוד נדבך בפרידה ממנו: עלי להיפרד גם מהגינה שלו.

במסגרת הקורססדנא, שהיה אמור להכין אותנו, בוגרי שנה ב' לפרקטיקום שהוא עיקר השנה השלישית לחוק לימודינו, היתה לנו הזדמנות לטעום מההתמחויות השונות של חברינו. ובחלקי נפלה ההזדמנות, להציג את העניין הזה, בפני חברתי המתמחה בדרמה תרפיה, ואשר הדגימה בפני הקבוצה עבודה פסיכודרמטית.

אני הושבתי על כסא לפני הקהל והבמה. חברות מהקהל נבחרו לייצג שופלים ופרחים, וניהלו מאבק עיקש בינן לבין עצמן, כאשר החברה הדרמטית, מביימת את כל זה לנגד עיני. את התפנית בעלילה יצרתי אני, כשאמרתי שזו ההזדמנות שלי, לראשונה ליצור את הגינה כך שתהיה שלי.

אני מוכרחה לציין, שזו היתה עבורי חוויה חזקה ביותר. כשחזרתי הביתה בתום השבוע, וראיתי את השטח המיושר, מכוסה אדמה תמימה, חשתי כמומוכנה לשינוי.

מאז, אני עסוקה בתכנון גינת העתיד שלי כך שתתאים לי: אני מתכננת ומבצעת גינה אקולוגית, שתהיה חסכנית במים ובעבודה, אך נטולת רעלים. בשנה שעברה עוד התקשיתי ליישם את התכנית, אך נהניתי ביותר להגות בה יומם ולילה.

במסגרת הפרקטיקום שלי, בסטודיו לאמנויות המאכלס חולים זכיזופרניים ופוסטטראומטיים מבוגרים, יש גם גינה ואני התמסרתי לטפול בה ובמטופלים שנהנו אף הם לטפח אותה ואת עצמם דרכה.

השנה, עם תום הלימודים ,אני מקדישה את השבתות והחגים לטפוח הגינה ולהגשמת התכנית צעדצעד, והדבר גורם לי אושר ואף מסייע לי בתהליך האישי שלי, שכולל התמודדות עם הפרידה וקרקוע, שהמגע בצמחים ובאדמה מסייע לו ביותר.

אני מודה לשושי1שהמאמר שלה, "הבמה של מורנו כמשל" עודדה אותי לכתוב את הפוסט הזה.

מודעות פרסומת