תגית: סיפור קצר

הכבשה הכעסנית

הכבשה הכעסנית

לפני שנים ארוכות, אולי אפילו יותר מזמן, אולי אפילו השבוע, בין שלשום לאתמול, היה הייתה כבשה. מכוערת, מלוכלכת הייתה הכבשה הזאת. היא לא נתנה לאף אחד לסרק אותה, ובטח לא לגזוז אותה. במשך השנים צברו התלתלים שלה בוץ בחורף וקוצים בסוף הקיץ, ופרחים נבולים בתחילת הקיץ, ואבק.

ובגלל שכל כך הרבה שנים היא לא התרחצה, היא התגרדה כל הזמן, וכשהייתה נשענת על הסלעים להתגרד, גם האבנים הקטנטנות שהידרדרו מהסלעים האלה נתפסו בתלתלים שלה. ותמיד היו עליה קצת עשבים ירוקים שנדבקו לסנטר שלה כשאכלה. וכשהייתה לה נזלת היא הייתה נותנת גם לנזלת לנזול לה על הפנים, עד שלבסוף, אי אפשר היה להסתכל עליה. זה התחיל מזה שהיא הייתה פשוט מגעילה, ואחר כך נפוצה שמועה שמי שמסתכל עליה נהיה מקולל וכועס, וכולם נשמרו לנפשם.

היא לא נולדה כבשה כעסנית. היא הייתה טליה קטנטנה ושמנמנה ורכה, עם תלתלים לבנבנים כשלג, שהסתלסלו כמעט על כפות הרגליים, ועיניים חומות, ענקיות וסקרניות מאוד, ואפון שחור שרחרח כל דבר, ולשון ורדרדה, שמדי פעם הייתה שולחת אותה החוצה ומלקלקת בעדינות את השפתיים שלה, ואם הושיטו לה צרור עשבים, הייתה מלקלקת גם את היד. כי כבר כשהייתה צעירה מאוד היא הייתה מספיק חכמה כדי להבין שהיד היא חלק מהטעם הטוב של האוכל.

יום אחד, כשהייתה כמעט בת שנה, אימא וסבתא והדודות והאחיות הגדולות הכינו אותה לקראת הגז הראשון. העדר ידע שהמסורת הזאת יקרה וחשובה לאיכרים, ואפילו שלא הבינו בדיוק למה, למדו להתכונן ולנקות את עצמם, ולמדו לא לפחוד ואפילו ליהנות מהתחושה המוזרה של מגע המספריים בצמר, ומהתחושה המוזרה עוד יותר של האוויר על הגוף, שבאה בעקבות המספריים. הם ידעו ששבעה ימים אחרי הגז סובלים כל הכבשים מסחרחורת קשה ומאובדן שיווי משקל. על הבעיה הזאת התגברו בעזרת טקס, שכבר שכחו מי המציא אותו: הם ישבו והסתכלו איך האיכרים מעבירים את ערימות הצמר הגזוז לעגלות גדולות, ועודדו אותם בפעייה שבטית ענוגה, וכך התעודדו והתנחמו גם הם עצמם.

את כל הדברים האלה סיפרו לטליה הצעירה, והיא הקשיבה בסבלנות רבה כי הייתה טליה עדינה ומחונכת. אבל כשגמרו להסביר לה קרה דבר: היא קמה במלוא קומתה הזעירה, זקפה את ראשה, ניערה את תלתליה הלבנבנים כשלג ואמרה'מה', שזה 'לא רוצה' בשפת הכבשים. הן חזרו והסבירו לה: 'זה לטובתך. בזכות הצמר האיכרים נותנים לנו אוכל לאכול ודיר לישון ומים נקיים', אבל היא התעקשה. כשראו שזה לא הולך בטוב הבהירו לה זה מה יש, אין ברירה.

יומיים אחר כך הגיע החג וכל הכבשים צעדו בסך. אימא וסבתא והדודות והאחיות הגדולות ממש גררו את הטליה הצעירה בכוח לשם, וחייכו לידידיהם, שלא יבחינו. וכשהגיעו לשם, ממש דחפו את הטליה הנחמדת לידיו של האיכר, שנאלץ לקשור את ידיה ואת רגליה כדי לגזוז את צמרה. היא כל כך השתוללה שהאיכר פצע אותה קצת, והצמר קצת התלכלך, אבל היא אפילו לא הרגישה.

לא צריך לספר לכם שהיא לא הסכימה להשתתף בטקס ההתגברות, ולא עזר שהסבירו לה שזה לטובתה. כי מאותו היום, היא שנאה שאומרים לה 'זה טוב בשבילך'. ואפילו אם זה באמת היה טוב בשבילה, אם אמרו לה 'זה טוב בשבילך', זה נהיה רע, ממש רע בשבילה.

וכשהכריחו אותה להשתתף בטקס ההתגברות היא כל כך כעסה. הכבשים ישבו והסתכלו איך האיכרים מעבירים את ערימות הצמר הגזוז לעגלות הגדולות, ועודדו אותם בפעייה שבטית ענוגה. העדר שר וכשאף אחד לא הסתכל, הטליה ניצלה את ההזדמנות וטבלה את ראשה בשלולית של מים מלוכלכים, כדי שייסגרו לה העיניים ולא תראה איך תלתליה היקרים והרכים, הלבנבנים כשלג, נישאים אל העגלה ולנקחים ממנה לעולמי עולמים. והעדר שר.

צמר צומח. הצמר החדש שצמח לה ניחם אותה מעט. הרכות שלו הייתה כבר אחרת לגמרי, ולקח לה זמן להתרגל, אבל היא החליטה שלעולם לא תיתן לאף אחד לגעת בו. את כל הימים שעברו עד הגז הבא, הקדישה ללימוד כל התחבולות האפשריות שיהפכו את התלתלים שלה לבלתי ראויים: בוץ וקוצים, פרחים נבולים, אבק, אבנים קטנטנות, נזלת.

ובסוף, כדי להיות בטוחה שתצליח להתחמק מהגז, נעלמה לשלושה ימים: יום לפני החג, ביום החג וביום שלאחריו. וכך נהגה בכל שנה, וכך עברו שבע שנים.

כבר בשנה הראשונה הבחינה שכמה חברים לא רוצים להיות לידה במרעה, ומיד החליטה שיותר לא יזכה אף אחד לעזוב אותה, כי היא תעזוב קודם. היא פיתחה חוש מיוחד להבחין מתי חבר מפסיק להסתכל לה בעיניים, כי זאת הייתה תמיד ההתחלה, וזה היה הזמן להפנות עורף. משנה לשנה היו לה פחות חברים עד שלא נשאר לה שום חבר. אבל זה לא היה כל כך רע כמו שזה נשמע, כי הניחו אותה לנפשה, והפסיקו לנדנד לה בקשר לגז.

***

ואז, כשהייתה הכבשה הכעסנית כבר זקנה מאוד ובודדה מאוד ומכוערת מאוד ומלוכלכת מאוד, אירע המעשה בבת האיכר. לאיכר היו שלושה בנים ובת זקונים אחת. הבנים השביעו אותו נחת. הם היו ילדים מנומסים ותלמידים טובים, ואחר כך בגרו והפכו לאנשים חרוצים. גם הילדה, שהייתה כל כך יפה, עוררה הרבה תקוות בלב הוריה. הם שמחו שסוף סוף נולדה להם בת, והם יוכלו לקשט אותה בשמלות וסרטים ולפנק אותה.

אבל היאלא עשתה שום דבר כמו שצריך. עוד כשהייתה בעריסת תינוקות כבר הייתה יורקת ומגדפת, ועיניה היו בוערות באש ירוקה בכל פעם שביקשו ממנה משהואפילו לבית הספר לא רצתה ללכת. כל היום הייתה רק שוכבת על הבטן מתחת לשולחן הגדול בפינת האוכל, ומשרקקת לה מנגינות בחליל הדלעת. אותו חליל שקיבלה כשנולדה מאשת אחיה הבכור, שיום אחד עזבה את ביתה ואת בעלה וילדיה ונעלמה. וכך, חליל הדלעת, שהילדה כה הפליאה לשרקק בו, כל הזמן רק הזכיר והזכיר להוריה את האסון שקרה לבנם, והם פשוט לא ידעו מה לעשות עם הילדה הזאת, שהסתובבה להם בין הרגליים. הגז התקרב והמתח בבית גבר, ויום אחד, כשרועה הכבשים בא לקבל את שכרו מיד האיכר, צץ במוחם רעיון גאוני: בת הזקונים תיקח את חליל הדלעת שלה, ותצטרף אל הרועה כשוליה.

בבוקר, ואיזה בוקר יפה זה היה, יצאה הקטנה עם העדר. היא התיישבה לה תחת עץ עבות וניגנה. המנגינות שלה נזרמו מחליל הדלעת כמו מעיינות מסולסלים של פעמונים, כמו פתותי שלג רכים ולבנבנים, ולאף אחד לא היה איכפת. היא ניגנה, והכבשים לעסו את העשב באדישות והתעלמו ממנה. היא ניגנה, והרועה נשכב, שם את כובעו על פניו ונרדם.

אבל היה מישהו שהקשיב קשב רב. לכבשה הכעסנית, הזקנה, הבודדה, המכוערת והמלוכלכת, קרה דבר. בסלסולי המנגינה הרגישה לפתע כאילו תלתליה היקרים, הלבנבנים והרכים, שאבדו לעד, צומחים שוב מגופה.

עיניה החומות, שהיו מכוסות בצמר ישן ומטונף, נפקחו לרגע והיו שוב ענקיות וסקרניות. היא התקרבה לאט לאט, שאף אחד לא יראה, ובאמת לאף אחד לא היה איכפת. אבל הילדה המנגנת הרגישה, והבחינה בה מזווית העין, וכיוונה את נגינתה אל המאזינה שנמצאה לה פתאום. זקנה, כעסנית, מכוערת ומלוכלכת, אבל בכל זאתמאזינה. ומנגינותיה הפכו למתוקות אף יותר.

וכך חזר הדבר ימים אחדים: בבוקרואיזה בקרים יפים היו אלההייתה הקטנה יוצאת עם העדר, מתיישבת לה מתחת לעץ ומנגנת בחליל הדלעת. מיום ליום הפכו מנגינותיה מתוקות יותר, ומיום ליום הייתה הכבשה הזקנה קצת נועזת יותר, מתקרבת קרוב יותר, אבל לאט לאט, שאף אחד לא יראה. ובאמת, לאף אחד לא היה איכפת. עד שיום אחד, בדיוק יום לפני חג הגז, נעלמה הכבשה הזקנה. ישבה הילדה מתחת לעץ וניגנה וניגנה, אבל נעלם הטעם של המנגינה. ביום הבא, כשלא ראתה את הכבשה, הייתה מודאגת מאוד ולא הצליחה לנגן. וביום השלישי, היום שאחרי הגז, לקחה את חליל הדלעת ונעלמה אף היא.

גבעות ושדות וכפרים חצתה, וכל הזמן הייתה מסלסלת ומסלסלת בחליל הדלעת ומחפשת את הכבשה, והכעס גואה וגואה בה על הזקנה המכוערת והמלוכלכת הזאת, שהסתלקה ממנה. עד שהגיעה שעת הצהריים, וכבר הייתה עייפה מאוד, וישבה לנוח לרגלי עץ, על שפת אגם קטן ומואר, ונרדמה לרגע קט.

כשהתעוררה ונזכרה בכל מה שהיה, שלחה יד את חליל הדלעת שלה ושירקקה לה, כי זה מה שידעה. והנה מולה יוצאת מתוך האגם כבשה משונה, כבשה מופלאה, מנערת את תלתליה הצהובים מזוקן, שנצצו כזהב באור השמש, וביניהם תלויות טיפות כחולות וירוקות, כהשתקפות השמים והמים.

גביש מים עכור לכבשה הכעסנית

היא ניגשה אל הכבשה הכעסנית והביטה בה, למרות שפחדה מהקללה, וראתה לפתע שכל טיפה וטיפה כחולה, וכל טיפה וטיפה ירוקה, היא עין, כל כך עצובה. אז מזה עשוי הכעס אמרה הילדה לעצמה מכל כך הרבה עצב הוא עשוי. וכבר לא פחדה. היא התקרבה עוד קצת, והסתכלה בסיפור שבכל עין ועין, כל עין כחולה וכל עין ירוקה. וכשנגמר הסיפור נעצמה כל עין וכבתה, והשאירה אחריה רק את זהב התלתלים. כך, עד העין האחרונה. ורק אז העזה הילדה והביטה בעיניה הגדולות והחומות של הכבשה, והושיטה יד ללטף את זהב התלתלים. והכבשה שלחה לשון ורדרדה ולקלקה את היד, ואז נעצמו עיניה והיא מתה.

והילדה חיבקה את הכבשה המתה ובכתה בדמעות גדולות עד שירד הערב, ואז פנתה משם והלכה, וכל הדרך ניגנה שירי ערש והמשיכה לבכות בדמעות גדולות. ואם עוד לא הגיעה הביתה, היא הולכת בדרך עד עצם היום הזה.

 

©שושי שמיר. ציור: מקום לתיקון, פנדה שמן על נייר, שושי שמיר

 טליה sniffingouthome.org; כבשה כועסת www.tynesidecinema.co.uk

מודעות פרסומת

חלום האיילה

חלום האיילה*

איור לחלום האיילה

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. אני מרוכזת מאוד, ופתאום אני מרגישה שמשהו מפריע לי. אני מסתכלת ורואה שמלצרית עומדת מאחורי, כמו צל. אני חושבת שהיא קוראת מה שכתבתי, ואז אני מבינה שהיא לא יודעת לקרוא עברית. היא ממשיכה לעמוד ואני ממשיכה להסתכל עליה. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת, יחפה, רזה מדי, קצת מלוכלכת. ואז היא נעמדת מולי, מתכופפת אלי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר, גדולות עם גבולות ברורים, גדולות מדי לפנים שלה – והתעוררתי.

למחרת, כל היום ליוו אותי עיניים. לא ידעתי מאיפה זה צץ או מה לעשות עם זה. לא זכרתי שחלמתי. הייתי מוטרדת, אבל לא יותר מדי. זה הפך להיות כמו רעש רקע.

בלילה, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת וכותבת שיר. אני לא מרוכזת. אני מחכה למשהו. משהו חסר ואני לא יודעת מה. במרחק כמה שולחנות ממני עומדת מלצרית ומשרתת לקוח. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת. היא שמה לב שאני מסתכלת עליה והיא נעמדת מולי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר. אני יודעת שהיא מחכה שאזמין משהו, אבל אני לא מזמינה והיא הולכת משם. אני עוקבת אחריה כשהיא משרתת את הקליינטים, וגם כשהיא נעלמת אל המטבח אני ממשיכה לעקוב אחריה בדמיוני.

אני לא התעניינתי אז בחלומות ובדרך כלל גם לא היו לי חלומות, ואם היו לא זכרתי אותם. גם את החלום הזה לא זכרתי. אבל כל היום ליוותה אותי תחושה שהתחזקה ביום הבא, כאילו קשרתי קשר בלב כדי לזכור משהו, אבל אני לא זוכרת מה רציתי לזכור.

שני לילות אחרי החלום הקודם, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת מול דף ריק במחברת שלי. הכל נראה מוכר. מלצרית ניגשת אלי ושואלת – תרצי להזמין בקול כזה שנשמע כאילו העירו אותה לפני שגמרה לישון. היא נורא מוכרת לי. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, יחפה, רזה כזאת, קצת מלוכלכת. אבל העיניים שלה מדהימות: ענקיות וחומות, ועל החום נקודות ענבר כאילו זורקות טיפות של אור. אני אומרת לה בעברית – את יודעת, יש לך עיניים של איילה עדינה. היא לא מבינה. מסתכלת עלי ומחכה שאזמין. התעוררתי.

התעוררתי לפנות בוקר, וזכרתי את החלום. זכרתי. לא מספיק להגיד זכרתי, כי לא רק את החלום הזה זכרתי. את שלושתם זכרתי. ניסיתי לשכוח, ניסיתי להבין. ניסיתי גם להירדם כדי לחזור לשם ולהמשיך את זה. לא הצליח לי. כל היום חיכיתי ללילה. השתוקקתי שיהיה כבר לילה. ואז הגיע הלילה, ומרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם. אבל כשכבר נרדמתי לא חלמתי כלום.

עברו עוד שלושה ימים ושלושה לילות שבהם בקושי הצלחתי להירדם. לא ייתכן, אמרתי לעצמי כל הזמן. לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ואז, בלילה הרביעי, מצאתי את עצמי בקרחת יער. אני לבושה בגדי צייד – אני הצייד יושבת על האדמה ונשענת על עץ, מאוד לא רגועה. הרובה שלי נשען על העץ לידי. הוא בצבע סגול, הרובה שלי. רחוק ממני, בין העצים, אני מבחינה באיילה. היא מתחילה לרוץ ואני יודעת שהיא הריחה אותי והיא בורחת. אני עוקבת אחריה במבט. אני רואה את שרירי הגו שלה נמתחים מתחת לפרווה, את הגל שיוצרת התנועה שלה, אפילו את הנחיריים שלה מתרחבים בעדינות כדי לרחרח, כאילו היא רצה ממני ואלי באותו הזמן. ואז את העיניים שלה – והתעוררתי, ומיד נרדמתי שוב, ושוב מצאתי את עצמי באותו מקום, אבל ראיתי רק את המקום, לא את עצמי.

בין העצים, במקום שקודם היתה האיילה, עמד דוב חום ענק. הדוב הושיט כפה ושלה מן העץ חלת דבש. ואז הדוב הכניס את כפתו השנייה אל הבטן שלו, כאילו היה שם כיס, והוציא ממנה קערת זכוכית שקופה בצבע סגול. הוא הניח את הקערה על האדמה, תלה מעליה את חלת הדבש והלך משם. וחלת הדבש מטפטפת, וטיפות דבש כבדות ממלאות לאט לאט את הקערה. אני אפילו לא זוכרת מתי התעוררתי, אם בכלל התעוררתי.

למחרת התפתיתי להישאר במיטה כל היום, אבל הכרחתי את עצמי לקום ולעשות דברים. נכנסתי למיטה הכי מוקדם שאפשר באופן הגיוני. ניסיתי לעבוד על עצמי. לא לחשוב בכלל על חלומות. אפילו קראתי קצת.

אבל ברגע שנרדמתי היא היתה ליד השולחן שלי בקפה במקסיקו, אפילו לא הספקתי להוציא את הניירות. אני משתוקקת שהיא תזהה אותי, אבל היא לא מזהה אותי. אני יושבת שעות בבית הקפה שלה, וכשהיא מסיימת את המשמרת אני מסיימת את הקפה ועוקבת אחריה. היא לא מבחינה בי. אני מתחילה להכיר את ההרגלים שלה, אפילו את הניואנסים – איפה היא קונה לחם, איזה פירות, על איזה כותרות בעיתון היא מסתכלת. אני הולכת אחריה וחושבת כשאדע עליה הכל היא תהיה שלי. היא מגיעה לבית דירות ישן ונעלמת בחדר המדרגות. אני נשארת בחוץ. אני מחכה המון זמן עד שנדלק אור. אני רואה את דמותה בחלון הקומה הראשונה, מסתכלת לי ישר בעיניים. אני מתעוררת. העיניים שלה מכתימות את שדה הראייה שלי כמו עיוורון חלקי אחרי שמסתכלים בשמש.

חבר שלי סיפר לי שפעם הוא התאהב במישהי בחלום. חודשים הוא הסתובב אחר כך מאוהב. לי זה לא קרה. לי זה היה סיוט. כי הרבה זמן לא חלמתי ולא ראיתי אותה. אחר כך התחלתי לראות אותה בכל מקום. לא היה לזה סוף. החלטתי לעשות מעשה. סיימתי בהצטיינות קורס של חלימה פעילה.

נכנסתי למיטה ועשיתי מדיטציה לפני השינה. מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא לא היתה שם. יצאתי. תפסתי ילד ברחוב ונתתי לו טיפ. ביקשתי שימסור את צנצנת הדבש לבעל הקפה, עבור המלצרית. צפיתי מבחוץ לוודא שמילא את שליחותו. ראיתי שהם מנסים לפענח את האותיות העבריות שעל המכסה הסגול. הילד הצביע החוצה. הסתתרתי. הילד יצא ואני נכנסתי. ישבתי בשולחן מרוחק. הגישו לי קפה. אחרי שעות היא באה. נתנו לה את הדבש והיא הכניסה באדישות לתיק שלה. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם. נתתי לבעל הקפה את הדבש. הוא לקח בלי שאלות. ישבתי, שתיתי קפה, היא נכנסה, אני יצאתי, וידאתי מבחוץ שקיבלה את הדבש. התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, נתתי לו, שתיתי, היא באה, נתן לה, הוא הצביע, היא הסתכלה עלי. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם, נתתי לו, היא באה, נתן לה, הסתכלה עלי, התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, הנחתי על השולחן שלי צנצנת דבש. היא באה, לקחה את צנצנת הדבש מהשולחן שלי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה.

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא ניגשה לשולחן שלי. פתחתי את המכסה הסגול, טבלתי אצבע בדבש והושטתי לה. היא לקלקה. אספתי את הניירות. נתתי לה את השיר. היא התבוננה בו בעיניים של איילה עדינה.

התעוררתי.

©שושי שמיר, 11 בדצמבר 2002

צילום איילה: שושי שמיר

לינק לסיפור בתוך אסופת סיפורים קצרים "ניסיון" של הוצאת אינדיבוק: http://goo.gl/2CT808

*איילה בתוך מעשיות מטורפות סיפורי זן/יעקב רז

איש אחד רצה לצוד איילה, ולא עלה בידו. אמר לו הבודהה, "לא על ידי רדיפתה תשיג אותה. שים לה דבש ביער, והיא תבוא."

הניח האיש דבש ביער, והמתין מרחוק. למחרת הניח שוב, והתקרב. למחרת שוב הניח, והתקרב עוד. למחרת הגיש לה דבש מכף ידו, והיא באה ללקק. אך אז לא רצה לצודה עוד.

 

דלת סגורה בחדר של ילדה

דלת סגורה בחדר של ילדה

דלת סגורה בחדר של ילדה

שזיף סנטה רוזה הכי טוב כשהוא טיפטיפה בשל יתר על המידה, על סף רקוב. אז העסיס שלהם הכי מתוק כי הפרי עצמו הופך לעסיס. זה מתחיל מצד הקליפה, שהולכת ומתכהה, ולאט לאט נפרד הפרי מהגלעין, עד שכשמחזיקים שזיף כזה ביד הוא מרגיש כמו מיטת מים, קליפה גמישה וחזקה שעוטפת עסיס שבתוכו צף גלעין. ואז הסנטה רוזה חלקים ומבריקים וכהים, כל כך כהים, כמעט שחורים, שהסגול רק נרמז בברק שלהם.

כשבוחרים שזיף סנטה רוזה, צריך לבדוק שציפור לא ניקרה בו קודם. את זה יודעים לפי הצלקת: צלקת של סוכר במקום הניקור. מפירות מנוקרים אפשר לעשות קומפוט, אבל לאכילה כדאי לבחור סנטה רוזה תמים, בתול.

יש להקפיד מאוד לא לנעוץ שיניים בגסות בפרי הנבחר, שאז יישפך העסיס הוורוד והריחני על הבגדים ויהיה מפח נפש גדול. יש לנהוג כמנהג הציפור: לנקב חור קטנטן בקליפה, בשתי שיניים בלבד, רצוי ניב על ניב, כמו ששולפים קוץ מהאצבע. בשלב הזה פורץ הבושם המיוחד, המתוק אך לא מתקתק, אבל העסיס נשמר בתוך הקליפה.

ואז, ורק אז, אפשר להתחיל למצוץ בנחת את הסנטה רוזה, עד שנתקלים בגלעין, שהוא מכוסה במעין פלומת סיבים שהטעם שלה חמצמץ, כי מסביב לגלעין, משום מה, נשארים תמיד שוליים של בוסר. ואם הופכים אחר כך את הקליפה ומלקלקים אותה, הטעם הפנימי שלה הוא גם כן חמצמץ בוסרי, כשל פלומת הגלעין.

היום נדיר מאוד למצוא סנטה רוזה כזה, כי קוטפים אותם טרם זמנם. אבל על העץ בגינה שלנו בקרית ביאליק, כשהייתי קטנה, היו כל כך הרבה, שאימא שלי היתה מוכרת דליים מהם לירקן. כזה שפע היה. דברים אחרים לעומת זאת היו מאוד בצמצום או בכלל לא. למשל: אף פעם לא היה לי חדר משלי לבד, תמיד גרו איתי או אח שלי או איזה בת דודה שבדיוק עלתה ארצה. ואם הייתי רוצה שקט, הייתי נכנסת מתחת לשולחן הגדול מפולניה, שעמד בסלון. וגם – למשל – אצלנו בבית שתו רק מים, כי לא היה כסף. רק כשהייתי חולה, אימא שלי היתה קונה גזוז אורנג'דה, וכל ארוחה היתה נותנת לי כוס שלמה, כי כשחולים צריך לשתות הרבה.

יום אחד בחופש הגדול, אבא שלי לקח אותי לכפר התימני שלו, ששם הוא ניהל את הצרכניה. בצהריים הוא הביא אותי למשפחה שאצלה התארחתי. עמדתי עם האימא של הבית הזה, בפתח של חדר שנראה לי ענק. הייתה בו רק רצפת בטון רחבה ועד הקיר השני לא היה כלום. על הקיר השני, מול הדלת נשענה מיטת סוכנות גדולה מכוסה שטיח, שאפילו מהדלת ראו שהוא קטיפתי, והיו עליו ציורים צבעוניים. ועל השטיח היתה המזוודה שלי.

היה חם מאוד, אז האימא של הבית הזה אמרה לי לחלוץ נעליים – אימא שעוד תעודד ילדה ללכת יחפה?! והיא הלכה והביאה שני דליי מים, ופשוט לקחה ושפכה אותם, ככה, על הרצפה. עלה אד של נתזים ואחר כך נהיה קריר ונעים, והיא השאירה אותי שם, ויצאה וסגרה את הדלת. סגרה את הדלת בחדר של ילדה!

חיכיתי כמה דקות, להיות בטוחה שהבנתי נכון, וניגשתי למזוודה שלי שעל המיטה. ואז ראיתי מה שלא ראו מהדלת: בצד המיטה עמד שרפרף עץ קטן, ועליו מגש נחושת, ועליו צלחת מלאה ביסקוויטים מרי. ועל יד הצלחת עמדה כוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת, כמו שפעם היו עושים, שהדפנות שלה לא עגולות אלא פסים פסים, שיהיה נוח להחזיק, וזה היה חידוש גדול בשבילי באותם הימים. וליד הכוס עמד בקבוק זכוכית גדול ומתנוצץ, עם תווית ירוקה שכבר היתה לחה מהטל שעל פני הבקבוק. בקבוק כזה, מלא עד גדותיו מיץ תפוזים כתום ומתוק, וכולו ולגמרי בשבילי!

מזמן, מזמן כבר לא ראיתי כוס כזאת. אבל מאז, אם במקרה מזדמנים יחד אל שולחני ביסקוויטים מרי ומיץ תפוזים בכוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת עם פסים פסים, ברגע שהמיץ תפוזים מרטיב את הביס של הביסקוויט מרי אצלי בפה, מיד הכיסא שאני יושבת עליו הופך שטיח קטיפתי עם ציורים ססגוניים, וסביבי נפרש מרחב קריר ומשיב נפש, שבקצהו דלת סגורה. דלת סגורה בחדר של ילדה.

©שושי שמיר

איור: שטיח קיר רקום בסיפורי התנ"ך, קמֵיעות, תיאורי הווי וכמיהה לישראל, תערוכת אמנות אתיופית בגלריה של האוניברסיטה המורמונית בירושלים, 2008

גּוּרָא

גורא

Drawing_2014_10איור לגורא

אין ספק שהתבונה הממארת המנחה את מעשי זרועה פה ושם אבקסדקים, אבל כשלעצמה הרי היא מקודשת וטהורה. יתכן בהחלט שהיא פשוט מַרְאָה. אבל אז עלי להניח שאין היא מראה דווקא את מה שלחלוטין מובן מאליו. לדוגמה: אם הדרך לירושלים שתולה כהרגלה עצי ברוש, ואין כל חידוש במראֶה שלהם מחלון האוטובוס העולה לירושלים – את זאת יכולתי לדעת רק בזכותה. אחרת, בכל פעם שהייתי עולה באוטובוס לירושלים הייתי סוברת שזאת הפעם הראשונה. אבל מהפעם הראשונה זכורים לי עצי הברוש על צלע ההר בעודם גורי עצים, וכך כנראה כיניתי אותם בלבי, כי גורים רבים ראיתי אותה עת סביבי, אחרי שבִּתִּי מתה.

זמן רב לא ידעתי מה שם המקום שלשָׁמָה אני נוסעת. ולא נסעתי. אני דווקא דימיתי לי שזהו מקום עם אבנים, בנוי באבנים, צבען היה חום בהיר והקצעתן מעוגלת, לא חלוקי מים, אבל גם לא שברי סלע חדים, כאבנים המצפות את בתי ירושלים, שעיצובן אמנם מן הקור והרוחות, אך יש בהן רוך שנוצר כנראה מליטוף מתמיד של אור אחר הצהריים שנספג בהן במשך השנים, ופתאום נודע לי השם: ארץ קִירְעֵץ. וסדקיה מעלים אבק מן התולעים הכוססות בהם ולא משחיקת האבן.

האישה שפגשתי שם נבדלה מהקיר ותולעיו בפרטים רבים כל כך, שאין טעם ואף אי אפשר למנות אותם. עדיף אם כן לבחון את הצד השווה: הריח. האם אצליח למנות את הריח אחת לאחת. עשן מדורות בדבש כבד, מתוק מדי, עד בחילה, אפשר לומר אפור בזהב, כמו כרטיס הזמנה, וכבר סטיתי מהריח. אולי היה שם גם משהו מהגויאבה ופריחת התפוז, מתוק מדי אבל בעל חריפות מסוימת. בעיקר עשן מדורות.

כשהגיעה למרחק מה ממני עמדה שניות ארוכות ללא תנועה, ואחר החלה חגה לאט לאט סביב עצמה. כשהייתה בגבה אלי עצרה, מניחה לי להתבונן בצרור שהיה חגור בין שכמותיה, עטוף בפיסת לבד רקומה, ואחר המשיכה עד שפניה היו שוב מול פני. עמדתי כבושה ומבוהלת. היא נגשה אלי ונגעה בכתפי השמאלית באצבע קצרה, והתרחקה, ועמדה מולי. לא היה לי מה להפסיד. חגתי לאט, וכשהייתי בגבי אליה שהיתי שניות ארוכות, מתפללת שלא תבחין בגל הפחד שעבר בי כאשר לא יכולתי לראותה.

כשחזרתי אל עמידת המוצא הייתה גורא קרובה אלי, עיניה הקטנות כעין הדבש מהבהבות ומאירות. כאשר כרכה סביבי את זרועותיה הארוכות, מחבקת אותי, נלכדתי בנהר החום שזרם ממנה עד קצות גופי. בתדהמה ובאימה חשתי את לשונה נוגעת במצחי.

גורא לקחה אותי אל ביתה שהיה כוך אפלולי חצוב בעץ. תולעי הדבש חסרות המנוחה עסקו כל העת בהגדלת הבית, ולימים למדתי להבחין ברגע בו חייבים לעקור לבית אחר לפני שיגברו הסדקים על הקירות, ואבק העץ ידבק בעור ויתקרש לקליפה שרק התולעים יכולות לכרסם. למדתי גם את הסכנה שבהתמכרות לתולעי הדבש, ואת ההתמכרות.

גורא לקחת אותי אל ביתה, ושם התירה בזהירות את רתמתה והניחה את הצרור המעוטף בלבד רקום בפינת החדר. היא חזרה אלי, שנשארתי עומדת בפתח, הניחה זרועה על כתפי והובילה אותי לשם. גורא כרעה, פרמה את קישורי הלבד הסגולים ויישרה אותו, וראיתי את תנועת כתפיה הגרומות רכה ומעוגלת כשהוציאה מתוכו את התינוקת והחלה ללקק אותה בעדינות רבה. זאת הייתה בִּתִּי. היא הושיטה לי את התינוקת וישבה לידי.

הזרות שחשתי הייתה תרכובת של זהירות מסוגים שונים: שאולי אפיל אותה. שאסור להאמין. שהחי במת לא נועד להתערבב. שמנוחת המת תיפגע ומנוחת החי. שאולי אפיל אותה והיא שוב תמות כמו אז, באוהל החמצן הקר והשקוף, וטיפת דם חומה על הסדין ליד פניה הלבנים. ושוב תהיה קדחתנות מסביב וגשם ירד, ולא יהיה לה עוד סיכוי לחיים.

התינוקת הפנתה אלי את פניה והתחייכה. יש דברים בלתי נמנעים כשאת אם ובִתֵּךְ כבר מתה. חלצתי שד והנקתי את בִּתִּי. ריח העשן והדבש היה כבד מהרגיל, דומה שתולעי הדבש עמדו ממלאכתן והן עומדות ומתבוננות. וכל אותו הזמן היא יונקת דמעות מכל הבלוטות, שד אחד ואחריו השני. ידעתי שאצטרך להישאר כאן יותר משחשבתי, כי מלאכתי לא תושלם עד שלא אעביר אליה את כל מנת הדמעות שבת מתה חייבת לקבל מאמה.

כשגורא החלה מתרוצצת ואוספת את מעט המיטלטלים במהירות, הייתי כמתעוררת מתרדמה עמוקה. עד שתפסה בידי בכוח ומשכה אותי אחריה לא שמתי לב, וכשנגררתי אחריה דבקה בי ערנותה בבת אחת, והתחלתי לרוץ עד שהייתה היא נגררת אחרי, ולבסוף צנחנו שתינו על השביל ובאה חשכה פתאומית. גורא אחזה בזרועותי בכוח באצבעותיה הקצרות עד שכמעט צרחתי מכאב, צובטת אותי שוב ושוב. שחררתי את עצמי מאצבעותיה, חיבקתי אותה ועירסלתי וזמזמתי שירערש, עד שחשתי את פעימות לבה אחת שם שלי וידעתי שנרגעה.

כשהתעוררתי, ראיתי שהתינוקת איננה עמנו. גורא הייתה מוטלת בזרועותי, בוהה בי בטמטום, ועיני הדבש הקטנות אפלות וקטנות יותר. בכלל, דומה שהצטמקה. ניערתי אותה ממני והתחלתי הולכת בשביל, נחושה בדעתי למצוא את בִּתִּי שעכשיו היא ודאי מגששת אחרי ובוכה. לא יכולתי לסלוח לעצמי שלילה שלם הפקרתי אותה, לא יכולתי לסלוח לגורא שהתערסלה בחיקי, שככה הסיחה את דעתי מהתינוקת שלי.

וכך הייתי מדברת אלי, הולכת ומדברת אלי, עד שחדרה לאוזני שירת המקוננות ועצרתי. הפכתי פני וראיתי שגורא עדיין מוטלת במקום בו הנחתי אותה, פניה אלי, והשיר בוקע ממנה ללא ספק ממנה, ניגר על השביל הלבן. הקשיתי את לבי. קונני לך, אמרתי לה, קונני לך.

כשבאתי אל כוך העץ כבר קרשה הקליפה על בִּתִּי ולא נותר לי אלא לקחת את גופתה הקטנה בזרועותי. עיני התכלת שלה הביטו בי וחייכו מבעד לקליפה. ישבתי ואבק הסדקים מצפה אותי לאיטו, ותולעי הדבש מערסלות אותי ואת בִּתִּי, והקינה מפכה מגורא ללא הרף ללא רחם חדלה לכרסם הופכת שירערש ערב, דבקדבש לאבק הסדקים. קליפתי הייתה אחת עם קליפת בִּתִּי המתה, והמוני תולעי דבש שעיניים להן תכלת, מחייכות הביטו בי, הביטו סובבות אותנו לאיטן. הן מתכוננות, חשבתי, ועצלות אברי כמרפא. התולעים חדלו מתנועה לרגע ואז החלו אחת אחת ניגשת וכוססת בי. דגדוג רך ורטט עובר בגופי ועיני נעצמות. ברוכות תהיו תולעי שכחה, כאב הופך שיקוי דבש וריח מדורות.

מבעד לסדקים חודר פתאום אור ובאור גורא גוהרת עלי ואז ננעצות שיניה בחריצי הקליפה וקורעות אותה ממני עורי נתלש וזב, אני ניתקת ממשכבי והתינוקת מונחת שוממת על הרצפה מעוטפת בשרידי עורי, וצעקה גדולה עולה תולעי הדבש מתרוצצות בקדחתנות, אבק סדקים נשפך גשם חרב וגורא גוררת אותי החוצה למה החוצה אל האור הנורא.

לא יודעת כמה זמן עמדתי כך בפתח הכוך פני אל השביל, ומתי התחלתי ללכת מובסת ופצועה. הרוח נשבה על קרעי עורי שיבשו עם אבק הסדקים. עד שראיתי את גורא מוטלת צמח לי עור חדש, וגורא, שירת המקוננות זורמת מפיה ללא מעצור, זרזיף דק על השביל הלבן. חזרתי הביתה.

חזרתי הביתה ומול המראה בדקתי ואין בי מתום. קִירְעֵץ מפלט אחרון, אילמת ואבנים בה אין, האהובה במסעותי, לא מצאתי בה שוב את גורא, ורק תולעי הדבש הברוכות מקדמות את פני בבואי לשם, ובִּתִּי התינוקת בכוך העץ, קליפתה מחורצת על עיניה המחייכות, ושוב לא תיאות לקבל את מתת דמעותי. מה שנשאר לי מגורא ניבט בי כשמול המראה אני מנסה להבדיל בין עור לאבק הסדקים, וקולה של שכנתי הנזעקת משהו נשרף לך, שוב את אופה עוגת דבש?

©שושי שמיר, 1979; רישום: שושי שמיר

"פונאר" מאת שמרקה קצ'רגינסקי. הלחן של אלכסנדר תמיר, והבימוי והביצוע של הבובנאית אילקה שונביין מהתיאטר משיגֶע (ידיש וצרפתית – התיאטרון המשוגע).

תודה למרית בן ישראל על "עיר האושר" – הבלוג המופלא שלה http://maritbenisrael.wordpress.com/2010/06/01/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%AA/