תגית: מישל פוקו

הייעוץ – מרחב ללא נחלה

הייעוץ – מרחב ללא נחלה*
ההתחלה – רחם האני

משבר – פי הרחם באשה שהילוד פורץ ויוצא בו לאוויר העולם:
'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה' (ישעיהו לז, ג) (אבן שושן, 1955)

ההתפתחות הפיסית היא חד-פעמית וחד-כיוונית: אדם לא יהיה עובר יותר מפעם אחת בחייו, ולאחר היוולדו מן המשבר לא צפויה הולדת נוספת. מכאן ועד סופו ימות רק פעם אחת. סדר התהליכים דומה בכל ממדיו האחרים של האדם, אבל בהבדל מהותי – ההתפתחות בממדים האחרים היא רב-פעמית ורב-כיוונית. כלומר, בכל 'הולדת' אל החדש (למידה מהותית, שינוי משמעותי), נזקק האדם לרחם ולתקופה עוברית. בכל פעם מחדש הוא חותר ממצב אחד אל מעבר (עֻבָּר). ב'רחם האני', חיקן של אינסוף האפשרויות, יוכל ללבוש ולפשוט צורה כרצונו, ובכל מצב ובכל מקרה יחוש שיש לו מקום. תחושת הקיום כאן היא טבעית ואינה נדרשת להגדרה – הנני אשר הנני (being).

כשאדם ניתק מתחום אחד ועדיין לא בא אל השני, הוא נמצא 'בין השמשות' (ביאליק ורבניצקי, 1973), במעבר, שהדינמיקה בו אינטנסיבית הרבה יותר מאשר במקום ממנו בא וזה שאליו הוא הולך. האדם זקוק כאן להכלה שאינה מגבילה – מעין רחם – שהוא אובייקט המכיל בתוכו את הסובייקט, בקיום פרדוקסלי של זיקה מושלמת בין שתי יישויות נפרדות. ורק במקרה כזה הזיקה אינה מאיימת בהיבלעות והמופרדות אינה נתפשת כנטישה.

כשהייעוץ מוזמן להיות 'האם הפונדקאית' של הריון מטפיסי כזה ונענה לקריאה, הוא מוצא את עצמו בקונפליקט קשה של דרישות אמביוולנטיות: האם עליו להיות רק צינור מכוון או עליו לטפל? האם מעצם האינטראקציה הוא יכול שלא לטפל? למי נתונה הלויאליות שלו? מאחר ש'פונדקאית' איננה 'אימא', מתעוררות אינספור שאלות של מה מותר ומה אסור לה. האם היא רשאית – צריכה – להתרגש מתנועות העובר ברחמה? האם עליה להיות קשובה לו ברגעי מצוקה ולהיות איתו ברגעי רגיעה?

השאלות רבות ואין עליהן תשובה ברורה, והייעוץ משלם מחיר כאשר הוא עונה וגם כאשר אינו מסוגל לענות. אבל יש לזכור כי הפונדקאית הסימלית הזאת באה במקום ש'נפערה תהום' (פרנקל, 1985), מאחר שהפונקציה המוסמכת לכך פינתה מקום שאינה מסוגלת למלא, ויהיו הסיבות אשר יהיו.

מי חכם ויידע, אולי מהחטא נולדה חיטה? אולי כדאי כאן לספר את הסיפור על רבי זוסיא, שבערב יום כיפור שמע את הפסוק 'ונסלח' בניגון נפלא, ומיד קרא אל אלוהים: 'ריבונו של עולם, אילו לא חטא ישראל, כלום עלה לפניך ניגון כזה?' (בובר, 1979).

במסה זו ניסינו לכתוב אחרת את הנרטיב של סיפור הייעוץ (ההתפתחות, האתיקה, המקום בין המקצועות הטיפוליים, ההתמקצעות).

הנרטיב הזה נכתב מעמדת התבוננות בהתפתחות הדרמה הטיפולית מהפרספקטיבה של הייעוץ כגיבור ראשי. מנקודת מבט זו ניתן לראות ש'השוליים' העמומים אליהם נקרא הייעוץ להימצא ובהם הוא מתקיים, הם למעשה המרחב המיוחל אליו שואפים כיום להגיע המקצועות הטיפוליים, לאחר דרך ארוכה ומייגעת; לאחר שסוף סוף נמצא בהם האומץ להודות שהאדם אינו יכול להיות אותו 'אובייקט אובייקטיבי' מוגדר שניתן לבודד את 'בעיותיו' על פי עקרונות של היגיון שיטתי או מעבדה מסודרת; לאחר שנוכחו לדעת שההתייחסות המקצועית האובייקטיבית, כביכול, היא בעצם שעבוד לא-מודע של המסתכל בתוך עצמו; לאחר שהבינו שההסתכלות של מדעי הטבע צרה מלהכיל את תעלומת העולם בכלל ותעלומת האדם בפרט.

סיפור ישן במלים אחרות

היה היתה אשה ושמה פילו-סופיה, שבאה ממשפחה קרובה למלוכה וגרה בנחלת אדונים, טירת אצילים מוקפת חומה. פילו-סופיה נודעה בחוכמתה. שעות רבות כל יום היתה צופה בעיני רוחה בקנקנו של עולם, עוקבת אחר צורתו ופיתוחיו, תוהה על מקורו ומנסה לנחש את היווצרותו. השאלות שצפו ועלו הסבו לה הנאה רבה.

מדע, בנה הבכור של פילו-סופיה, היה עילוי. הוא גילה שיטה לפתרון בעיות, זכה בהכרה רבה והפך מנהיג בדורו. הבת הצעירה, אנה-ליזה, נולדה לאחר שאחיה כבר קנה את חזקתו. היא ירשה מאמה את הסקרנות ואת אופייה הלא מעשי. אבל כמו שקורה במשפחות הכי טובות, רצונה הנחוש ללכת בעקבותיו של אחיה המפורסם ולדבוק בשיטתו השאירו אותה תקועה בין זהויות. בשפת הילדות שלה עצמה – היא הכירה יותר את 'קינאת הפין' מאשר את 'תודעת הרחם'.

אחיה נדד למיגדלי-שן רחוקים, ואנה-ליזה הפכה לאדונית הטירה ולפטרוניתם של האנשים הרבים שהתגוררו למרגלות נחלתה. אבל לא עלה בידיה של אנה-ליזה ליצור מרחב מיטיב לאנשים שהיו נתיניה. היא ניסתה, אבל הצליחה במידה מועטה. היא אמנם עמדה על מצוקתם, למדה כבלי עברם, אבל רק לעיתים תרמה יותר מכך. אנה-ליזה, שהשתוקקה לברכתו של אחיה הנערץ ולא העזה למרוד בסמכותו (Johnson, 1975), אכן זכתה להכרה והערכה במשפחתה – אדוני הנחלה – אבל פחות אצל אנשי המרגלות.

החיים זרמו במסלולם. כרכרות עצרו בפתח הטירה, אורחים חשובים ואפילו חשובים מאוד באו ויצאו, מי בסבר פנים צוחקות ומי פניו כעוסות. והיו גם כאלה שעברו ולא נכנסו. למשל, מרטין בובר עבר ולא נכנס (בובר, 1962).

לימים, בין גאווה ואכזבה, בין שחצנות ותסכול, נולדו לאנה-ליזה בנים ובנות, שעל כמה מהם מהלכות אגדות שלא כאן מקומן. כאן נספר את מהלכה של קאונסלינג, אחת הבנות הצעירות, שבעלי הנחלה היו קצת מזלזלים בה, ואולי גם קצת מקנאים בה על החופש שלקחה לעצמה מחוץ לחומות. מספרים שלא למדה בבתי הספר היוקרתיים אליהם נשלחו בני המשפחה, שקראה בספרים המשומשים של אחיה (אייל, 1977; Patterson, 1986), מקומה בשולחן המשפחה לא היה קבוע, ולוחשים שלעיתים אפילו אינה מוזמנת.

יש אומרים שמעמדה הלא ברור נובע מהנסיבות המעורפלות של לידתה. הרכילות מספרת שיום אחד שלחו אנשי המרגלות לטירה עובר אורח, איש בקי בגינוני אצולה, קרל רוג'רס שמו, להביא בפני אדוני הנחלה את עלבונם, למחות על חוסר האמפתיה הנושב מהטירה. ברשומות המשפחה לא היה ברור תאריך לידתה של קאונסלינג, אבל מצוין יום טבילתה – זמן קצר אחרי המיפגש הזה (Rogers, 1942).

* * *

בוקר אחד, והיא עדיין קטנה מאוד, שוטטה קאונסלינג ללא מטרה. הציצה החוצה – והמראות שנשקפו לה מעבר לחומות היו תעלומה – דומה אבל שונה ממה שידעה. פוחדת ולא פוחדת, נרגשת לקראת הרפתקה, אימצה אל ליבה את בובתה האהובה וחמקה החוצה. ויניקוט שנח בערסל בגן הבחין ולא דיבר (ויניקוט, 1996).

אנשי המרגלות עצרו לידה בבוקר ההוא – כמו בהרבה בקרים שבאו לאחר מכן. היא דמתה לבעלי הנחלה, אבל הרוך בו אחזה בבובה היה אחר, היא קרנה קבלה וחום. השמועה פשטה. האנשים פתאום ידעו שבבואם אל קאונסלינג אין סכנה שתברח מהם לספריה שבטירה. מאז נגינות נשזרו, משמעויות נבראו במרחב ההוא שבמעבר, מקום המפגש שלה עם האנשים.

משפחתה הניחה אותה לנפשה אבל מדי פעם ננזפה. ככל שחלפו השנים גברו הקולות: מספיק להסתובב. ילדה מתבגרת צריכה כבר לחשוב על גיבוש זהות, לבחור מקצוע (כץ, 1990; Sherzer & Stone,1963; Patterson, 1986). היא שמעה ושתקה אבל מדי פעם נרעדה. נדמה היה לה שהיא הולכת ותועה, כאילו פתאום איבדה את דרכה.

* * *
אי אפשר לעצור כאן. בכל האגדות מתבקש למצוא (או להמציא) סוף טוב. בינתיים, הסוף הוא קצת טוב.

אנשים חדשים החלו באים בפתחי הטירה. צורת האירוע ורשימת המוזמנים נעשו גמישות יותר. הגיעו אורחים שהיו נועלים סנדלי איכרים, אבל ללא היסוס, ביד בוטחת מלבישים עצמם בגלימת אדונים. הם היו ישובים במרכזם של האירועים, קבוצות קבוצות, קולם מתנגן כקולה של אשה אבל מילותיהם היו מלים של גברים. קאונסלינג מסתכלת ואינה רואה, שומעת ואינה מקשיבה.

חלונות הטירה המוגפים נשמעו לרוחות והחלו לחרוק, תריסים שהיו אטומים נסדקו, ופתאום חדרו לנחלה ובאו לאוזני האדונים הקולות שעלו מהמרגלות. הדלת הראשית החלה להיפתח בראש חודש ובחגים, ואותם שבילים לא-שבילים שחיברו את הנחלה עם המרחב שבחוץ הולכים והופכים לדרכים סלולות בידי אומנים (קולקה, 1992; ברמן, 1995; Kohut, 1977; Mitchel & Black, 1995). בספרייה הוסרו מעל הקירות הרמחים והחרבות, מאוספיו של הדוד הנערץ. מגירותיה הנשכחות של סבתא נפתחו, והמדפים קושטו בכדים, בקנקנים ובקערות מעזבונה.

אפילו אנה-ליזה עצמה, גם היא פתאום נאנחת, ולפעמים מוצאת עצמה בדרך אל המעבר, מסירה כפפות, מנסה ללחוץ ידיים, לגעת באנשים. דוקטור לנגזם, קרובו של עגנון, מוזמן כאורח כבוד (עגנון, 1968; פריאל, 1991; לנזם, 1992). קאונסלינג שותקת גם עכשיו ואינה מתריסה – אמרתי לכם – רק מברכת בדממה בלבה וחוזרת לקרוא את אותו סיפור פשוט.

קאונסלינג בגרה, לא התבגרה. חותם רגליה נמחק יחד עם אותם מעברים ישנים. היא, שלא הורגלה בהליכת פטרונים, האם תדע לצעוד באלה הדרכים שהיום נועדו לאדונים?

* * *
עד כאן להיום. המעשיה של קאונסלינג בבית הספר, שתקע יתד והקים לו נחלה בתוך הנחלה, ביום אחר. אבל אפשר כאן כבר ללחוש שבאגדות ובמעשיות, כמו בתולדות הימים ובחיים, הרבה מהדברים מסתדרים בקווים מקבילים.

מרחב ונחלה

היה היה פעם רב נודד שאמרו עליו שהוא יודע לענות על כל שאלה. מעולם לא טעה בתשובה. יום אחד הגיע לעיירה אחת. אלפים נאספו לשמוע אותו.
ושם ילדה קטנה הרימה ידה: "יש לי שאלה שלא תוכל לענות עליה," אמרה.
"יש בידי ציפור, האם הציפור הזאת חיה או מתה?"
הילדה חשבה: אם הוא יגיד שהציפור חיה, אקמוץ את ידי ואהרוג את הציפור. אם הוא יגיד שהציפור מתה, אפתח את ידי והיא תעוף.
הרב שתק והבין, ואז אמר: "ילדתי, גורלה של הציפור בידך.
אם תרצי, היא תמות. ואם תרצי – היא תחיה" (Weiss, 1995).

דרמה כזאת לא היתה יכולה להתרחש אלא בין בני אדם. אין בה דחפים, אין בה התניה, אין בה אילוף, אין בה עיצוב ואין בה ניסיון, אבל יש בה משא ומתן יצירתי, ששני המשתתפים בו נוטלים רשות לגעת בבריאה. זו קרקע הקיום אליה נקרא הייעוץ, ורק בה הוא יכול לצמוח. הרב החזיר לילדה את הבחירה, הפך מאבק של כוח לדיאלוג על משמעות.

בהקדמה לספרו של ויניקוט, 'משחק ומציאות', מתייחס קולקה (1996) לגיל ההתבגרות כאל מרחב מעבר שבו הרצון לשנות את העולם בלי התחייבות לעשות זאת, דומה לאובייקט המעבר בינקות. ההתייחסות הזאת מפקיעה את אובייקט המעבר מהתחום הינקותי ומהתחום הקונקרטי, ומאפשרת לנו לראות בכל שלב התהוות בו נקרא האדם לבחור, היזקקות למרחב מעבר. ברור שמהות ה'אובייקט' או המרחב משתנה בהתאם לדרגת ההתפתחות: תינוק ייצמד לדובון, מתבגר יחזיק באידיאל, אדם בוגר יחפש משמעות.

המרחב קיומו בחלל ולא בגבולות. אינספור האפשרויות שהוא מזמן קורא לבחירה. קניינו אינו בבעלות. מתח מתמיד מתקיים בין המרחב ובין הנחלה, שקיומה בגבולותיה, שתיחומה מזמין הגנה, ומהותה בבעלות. הביטוי האותנטי ביותר למצב של מרחב ללא נחלה הוא 'מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא'. זהו שיא של חוויה טרום התהוות, מציאות סובייקטיבית ללא כל התנסחות אובייקטיבית, הוויה המזמנת דיון במהות ללא כל מחויבות פרגמטית.

'האישיות', על פי בובר, הולדתה בזיקה והיא הדיוקן הרוחני של הזיקה. תכליתה של אותה זיקה היא עצם היותה – המגע עם האתה. עדותה היחידה של 'האישיות' היא קיומית – 'הנני'. לעומת זאת 'היצור לעצמו', אומר בובר, הולדתו בהיפרדות, והוא הדיוקן הרוחני של ההיפרדות. תכליתה של ההיפרדות היא הגדרה ותיחום כלפי האתה – ושימוש בו לצרכיה (הפיכתו ל'הלז'). עדותו של 'היצור לעצמו' היא פרגמטית – 'כך הנני' (בובר, 1959).

במושגים בוברייניים, קרקע הקיום של הייעוץ, המרחב, היא בית הגידול של 'האישיות', בניגוד ל'יצור לעצמו', שמימושו בנחלה – 'אני ואתה' בניגוד ל'אני והלז'. למרות שבובר ורוג'רס אינם רואים עין בעין את מהות האינטראקציה בין מטפל ומטופל (Buber & Rogers, 1965), נראה שאין הם חולקים על הצורך ביצירת מרחב משותף שבו יוכלו 'אני ואתה' יחד להביא לביטוי את ייחודם, מתוך זיקה – לא זה על חשבון זה.

בהתייחסות למשחק המורכב שבין זיקה להיפרדות, המרחב הוא הוויה שעיקרה זיקה המבטיחה קיום, וההיפרדות בה מבחינת פוטנציאל בר-השגה. הנחלה היא מקום בו ההיפרדות היא תנאי לקיום, הבעלות היא עדות לקיום והזיקה – פשרה. הזיקה חותרת למציאת משמעות; ההיפרדות מכוונת למאבק על כוח.

ניתן לראות את המרחב כ'נשי' ואת הנחלה כ'גברית'. הזיקה הראשונית, שעיקרה מתבטא בהזדהות מלאה עם האם, רחמה ושדה, היא סיכון שאין הגבריות יכולה לקחת על עצמה למרות הכיסופים והתשוקה. התמסרות מעין זו מעוררת חרדת היבלעות. הזיקה נתפשת כאיום על הגבריות, המחויבת כביכול למאבק על היבדלות מן הנשי כדי לשמור על זהותה. לכן תקיעת היתד בנחלה (ההיפרדות) הופכת להכרח ולעיקר (Chodorow, 1974): אני או כזה או אחר. אין מקום ליותר מאחד בגבולותי. ואם לא אהיה שם, המקום ייתפס.

התיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות, שהוטמעו בקרב המטפלים והפכו לחלק מהאונטולוגיה של המקצוע, צמחו מתוך תפישות המעוגנות בנחלה: הן מתייחסות ל'גבולות האני' כאל מרכיב ראשוני המגדיר את האדם. רק באמצעות ידיעת הגבולות והגדרתם, יכול האדם להיות ה'בעלים' של העצמי (Freud, 1914; Klein, 1952). אין זה מפתיע שהאדם זקוק, על פי תיאוריות אלה, למנגנוני הגנה חזקים כל כך כדי לשמור על גבולותיו. שהרי אם יחרוג חלילה, ולו במעט, מן הנחלה שלו, ולו רק יושיט ידיו אל המרחב, הוא עלול לאבד לא פחות מאשר את עצמו (Schafer, 1994).

בתוך העמדה הנחרצת הזו, לאחר שהתבצר היטב במיקלט הנחלה, ניצב האדם מול סכנה חדשה: חרדת הבדידות. הוא לבדו מגן על גבולותיו מול העולם כולו. את כל כוחו הוא מרגיש חייב להשקיע במאבק, שתכליתו לשמור על הטריטוריה שלו.

אבל למה? לשם מה?

ברגע בו מושעים מאמצי ההגנה מסיבה כלשהי, מיד צפה ועולה השאלה, בין אם במודע ובין אם על סף המודע. זהו הצומת שאליו מוזמן הייעוץ. הייעוץ נקרא אל בין השמשות – בין התשוקה לפרוץ את הגבולות ובין הפחד לחרוג מהם, ונענה לקריאה ללוות את האדם ברגעי התהוות, להיות לו תומך בנגיעה במרחב המעבר.

בעוד 'המקצוע' בתפיסה המקובלת מחויב קודם כל להגדרתו ולתכנים הנגזרים ממנה, הייעוץ מחויב לזיקה מבלי תלות במסגרת. מבחינה זו הייעוץ נטוע במרחב הנשי, שבו הזיקה אינה איום לזהות, אלא מהות.

לייעוץ יש מרחב אבל אין לו נחלה. הפרדוקס הזה מזין אותו אך שולל את הגדרתו כמקצוע. הניסיונות המבוהלים לקבוע גבולות ברורים לייעוץ (לזובסקי ובכר, 1996) נגזרים מהאיום שבהימצאות מתמדת במרחב הזה. כביכול, חושש הייעוץ מאבדן העצמי המקצועי שלו, באין לו יתד בנחלה מוגדרת. המקצוע אולי מחפש אבא, אבל השדה רוצה את אמא. ולמעשה, קרקע הקיום של הייעוץ היא בדיוק במעבר, המופרה בשפע של אפשרויות, המונע באמצעות המתח הדינמי בין אפשרויות אלה, והמבטיח את יצירת האנרגיה הדרושה לפריצת הדרך.

אם נתרגם לשפת החיים את התפישות שניסינו להציג, עסקנו כאן למעשה בדילמה שמלווה את הייעוץ בצמתים אליהם הוא בדרך כלל מוזמן. מצד אחד, הדינמיקה המפתה והאנרגטית של מרחב המעבר מחדדת את תחושת ה'הנני', את ראיית הקיום כעתיר אפשרויות וחופשי מגבולות, תוך זיקה מתמדת. מצד אחר נדרש הייעוץ לתוצאות, דהיינו, ליצירת זהות הכרוכה בהיפרדות, תוך העמדה פרגמטית של 'כך הנני' במרכז, במחיר של צמצום האפשרויות ולעיתים קרובות גם צמצום האנרגיה והחיות, הן של היועץ והן של האדם העומד מולו.

מקורה של דילמה זו בתפיסה של 'או-או' – תפיסת הנחלה, המניחה בעלות על פי קוד טריטוריאלי. הנחלה נותנת לנו אשליית ביטחון, ואנחנו מוכנים לשלם את המחיר של השקעת אנרגיה בבניית גבולות וביסוס היררכיה. 'גבולות האני' (ההיפרדות) הופכים כאן הן למקור והן ליעד התפתחותי. המאבק על כוח הופך הכרח, מעין תרופת פלא לחרדת הבדידות. 'האני המובחן' כאן מצהיר: 'כך הנני', ונשאר תקוע בהגדרתו.

אנחנו כולנו, שהורגלנו בנינוחות המדומה שבתוך גבולות בטוחים ומוכרים, מוכנים בדרך כלל להסתפק בגעגועים לאוויר הפתוח, מעין 'בשנה הבאה בירושלים', ונשארים בשבי הגלות במקום להסתכן בגילוי.

כי המרחב הוא לנו סיכון. למרות אינסוף האפשרויות והמאגר העשיר של הזדמנויות המקופלים בו, המרחב מעורר חרדת היבלעות. חרדה זו מחניקה את הגעגועים אל יכולת ההכלה האינסופית המוצעת. חרדת ההיבלעות מביאה לוויתור על הגמישות המזינה את 'הנני' (being). הקריאה כאן לחיפוש אחר משמעות נופלת על אוזניים אטומות, כי הנאבק על כוח אינו פנוי לשמוע, ואינו יכול להרשות לעצמו לגעת במשמעות.

בהמשך נבדוק אם ניתן לרכך את הדילמה של הייעוץ על ידי גילוי הפוטנציאל של 'גם וגם', שמציע המרחב.

התחבטות בבעיה או הזמנה לתעלומה

הירח שבמים
המים אינם נבקעים
הירח אינו נרטב (רז, 1995)

אבל אולי בבואת הירח במים משקפת מעגל שנשלם,
אולי ברגע שלא הסתכלנו נבקעו המים, אולי נרטב הירח,
אולי כדי להוליד את ההשתקפות הזו, החפה כביכול ממגע,
נדרשת פעולה חודרנית מסוג שחושינו אינם יודעים לתפוס?

תמונת המצב כפי שהיא נראית לנו ברגע מסוים, אולי תוך הסתכלות באדם העומד מולנו או עיון בתיקו, היא ה'נתון' או ה'כלי' שעומד כביכול לרשותנו בסיטואציה הטיפולית. אבל למעשה זהו אולי רק חלק קטן מאוד של התמונה, וייתכן שאין זה החלק העיקרי או המשמעותי.

לעיתים קרובות חש היועץ בחריפות את החסר הזה, שבו צפים הנתונים, אבל השיעבוד לנחלה ולכלליה, והעמדה של או-או העומדת בבסיסם, מכוונים אותו למצוא פתרון לבעיה הגלויה ולהתעלם מתחושת הבטן שאולי רומזת על דרך אחרת, אולי פחות ברורה וחד-משמעית אך יותר משמעותית ומדויקת לאדם העומד לפנינו. אולי המתכון להתרת סבך הקוצים של התיסכול הוא לזרוע את המלים הנכונות בשיח הפנימי, ולטפח את הערוגה הזו עד שתהיה לגן פתוח, בו יוכלו היועץ והמטופל לטייל, לשאוב חיות, ולספר סיפור אחר.

בספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה' מתאר מישל פוקו (1972) את הקרע שנוצר בין הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה ובין האדם, שהוא המושא להתייחסותן. הוא מדבר שם בחריפות על הרגע שבו הפך השיגעון, אחד הביטויים של רוח האדם, למחלה. ברגע זה חדל הדיאלוג בין 'איש השיגעון' ו'איש התבונה', אומר פוקו, ורואה את הסיבה לכך במוטיבציה החזקה של המקצועות הטיפוליים לזכות בהכרה כמדע לפי הפרדיגמה של מדעי הטבע (White & Epstone, 1990).

הפילוסוף הצרפתי גבריאל מרסל רואה בתפישת החיים כבעיה צמצום של המהות האנושית. גם הוא מייחס תפישה זו להשפעת החשיבה המדעית האמפירית על דרכי ההסתכלות של האדם על עצמו ועל עולמו. חשיבה זו מחייבת קונקרטיזציה ואנליזה, אומר מרסל, ומבטאת צורת קיום של having – בעלות וריחוק (Marcel, 1965).

בעיה קוראת לפתרון ששורשיו – נכון או לא נכון (או-או) – שיפוט. הכוח מצוי בפותר, הפתרון צבעו אחד, הגבולות בין פנטסיה למציאות (עולם פנימי-חיצוני) קבועים. הפנטסיה נתפשת כאיום על המציאות, וכוחה של המציאות בכך שהיא כובלת את הפנטסיה.

בנחלה בה אנו מורגלים להיות, אליה מתייחסים גם דברי פוקו ומרסל, משבר עדיין נתפס כבעיה, 'קלקול' שצריך לתקן כדי להחזיר את ה'מכונה' למצבה הקודם (White & Epstone, 1990), גם אם כיום אפילו המדעים המדויקים אינם מתיימרים להציג אמת מוחלטת. גם הם מכירים במיגבלות כלי הבדיקה, ובכך שאינם יכולים לראות את התמונה בשלמותה, או להגיע לתשובה מלאה.

באופן פרדוקסלי סייעה להתפתחות הזו מכונה (Gardner, 1985). המחשב, שהוא בעל לוגיקה דומה ללוגיקה האנושית, חייב את האדם להכיר בייחודו ולמצות את ההבדל בין רוחו ובין המכונה, יציר רוחו, לגלות ולכבד את מהותו האנושית, שאינה ניתנת לשליטה על-ידי חוקיות פורמלית ועיקרים לוגיים (Wiener, 1962). המחשב גם עירער את הכבוד העיוור שרחש האדם לתהליכים לוגיים ולשיטתיות וריפא אותו מהתמכרות אליהם.

רק אחרי כמה עשורים של התנסות ושימוש בטכנולוגיה חכמה מעז האדם להזכיר לעצמו שהחשיבה האנושית צומחת דווקא מתוך אי סדר, מתוך בלבול; שהיא אינה שיטתית וגם לא סידרתית; שהיא צומחת במרחב שבין המודע והלא מודע ומכוונת במידה רבה על ידי דימויים סובייקטיביים ואינטואיציה (Gardner, 1985).

לדעת מרסל, יש לראות באדם ובחייו לא בעיה אלא מסתורין (mystery), שהתהוותו בחוויה הסובייקטיבית (Marcel, 1960). המסתורין מחייב את האומץ להסתכל על השלם מתוך ידיעה שלא נוכל למצותו, דבר המאפשר ומאשר צורת קיום של being וקירבה (קשה שלא להתרשם כאן מהדמיון לגישתו של בובר בהתייחסות ל'אישיות' לעומת 'היצור לעצמו').

אם לנסות להמחיש את ההבדל בין בעיה ומסתורין – בעיה עומדת כחומה בצורה, דורשת – עצור ופתור בטרם תעבור; המסתורין מהבהב מצידה השני של החומה, קורץ להמשיך בדרך ורומז להרפתקה שמעבר לפינה; במלים אחרות, ההבדל הוא בין ראיית הבעיה כחומה מכשילה, חוסמת, או ראיית החומה כפיתוי להרפתקה, לגילוי.

המלה ברוח מרסל ופוקו אינה מערכת סימנים סתמית אלא היא מבטאת מהות. כלומר, בחירת המלה היא בחירת משמעות. לכן נרשה לעצמנו להתמיר את מושג המסתורין של מרסל במושג תעלומה: המלה 'מסתורין' מצביעה על הנסתר. המלה 'תעלומה' צופנת בחובה גם את הנעלם וגם את העולם – המרחב – שהנעלם, הנסתר והבעיה הם חלק ממאגר האפשרויות האינסופי שלו.

סוף שהוא גם התחלה: למצוא ולהמציא

פתאום אמר יוספוב – "אז זאת המציעות."
"מה?" שאל קופצבראש.
"זאת המציעות" חזר יוספוב.
"מציאות לא כותבים עם עין בגלל ש'מציאות' זה מהמלה 'נמצא' ולא יכול להיות שיש לך עין בנמצא," תיקן אותו קופצבראש.
"רגע, רגע, אם לא היתה לי עין בנמצא איך הייתי יכול לראות? וחוץ מזה יש לי גם שאלה אליך, אם לא היתה המלה 'נמצא' אז לא היתה מציאות או שאולי יש לך משהו להציע?" רטן יוספוב… (שמיר, 1996).

התעלומה מכירה בנסתר, מזמינה לגילוי וקוראת לבחירה. העוצמה מצויה בה-עצמה, הפנטסיה מוזמנת למציאות והמציאות ניזונה מהפנטסיה. ה'למצוא' וה'להמציא' נפגשים.

ה'עוּבָּרוּת הרוחנית' היא חלק מופלא ובלתי נפרד מתעלומת החיים ולא 'הריון בעייתי'. הדרך הטבעית אל לידה מחדש עוברת תמיד במשבר, ואין צורך בכל כך הרבה 'ניתוחים קיסריים' שמטרתם, ברוב המקרים, היא לעקוף את ההתמודדות ההכרחית עם החוויה.

"כינונו של השיגעון כמחלת רוח," אומר פוקו, "מעיד על דו-שיח שנקטע… לשון הפסיכיאטריה, שהיא מונולוג של התבונה על השיגעון, קמה רק על יסוד שתיקה מעין זו" (פוקו, 1972). אולי הייעוץ נולד כדי להפר את השתיקה הזו ולעורר מחדש את אותו הדו-שיח, לראות בשיגעון ובתבונה כוחות המזינים זה את זה. להכיר בכך שתבונה ללא שיגעון היא איפיונו של מחשב, שיגעון ללא תבונה הוא המצאה של המקצועות הטיפוליים.

אם בין השמשות, במרחב המעבר מנחלה לנחלה, נדע להזמין להכלה ולהכין להיפרדות, בדרך אל יצירת משמעות ולבניית עוצמה-עצמי; אם נוכל להפוך את חרדת ההיבלעות לחדוות האינסוף, את חרדת הבדידות לחדוות האחד; אז ניוולד יחד עם המטופל לנחלה שהיא חדשה, שגבולותיה הגמישים מבטיחים יציבות ומעוף, חזון וחוזק – גם שורשים וגם כנפיים.

מקורות

אבן שושן, א' (1995). מילון הלשון העברית. ירושלים: קרית ספר.

אייל, ח' (1977). היועץ כסוכן-שינוי: בדרך לגיבוש זהות מקצועית. חוות דעת, 7, 26-30.

בובר, מ' (1959). בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מ' (1962). אשמה ורגשות אשמה. בתוך פני אדם. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מ' (1979). אור הגנוז: סיפורי חסידים. ירושלים: שוקן.

ביאליק, ח' נ' ורבניצקי, י' ח' (1973). ספר האגדה. תל אביב: דביר.

ברמן, א' (1995). זר לא יבוא. שיחות, 9, (3).

ויניקוט, ד' ו' (1996). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

כ"ץ, י' (1990). פעולת היועץ החינוכי: תיאור דילמי. בתוך ד' בר-טל וא' קלינגמן (עורכים) סוגיות נבחרות בפסיכולוגיה וייעוץ בחינוך. ירושלים: משרד החינוך והתרבות.

לוי, א'. סיפור של מאבק (מאמר שלא פורסם).

לזובסקי, ר' ובכר, ש' (1996). עמדות פרופסיונאליות ודרכי עבודה של יועצים חינוכיים. מכללת בית-ברל: יחידת המחקר.

לנזם, מ' (1992). להיות שם: עוד על שיטת הריפוי של ד"ר לנגזם בתוך 'סיפור פשוט' לעגנון. שיחות, ז', (1).

עגנון, ש' י' (1968). סיפור פשוט. בתוך על כפות המנעול – כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, כרך שלישי. ירושלים: שוקן.

פוקו, מ' (1972). תולדות השיגעון בעידן התבונה. ירושלים: כתר.

פריאל, ב' (1991). על פירוש: המטופל כמפרש. שיחות, ה', (2).

פרנקל, י' (1985). עולמו הפנימי של היועץ. בתוך מעיין מתגבר ושמו אדם. תל אביב: גומא.

קולקה, ר' (1992). הרהורים על מקומה העתידי של פסיכולוגיית העצמי בפסיכואנליזה. שיחות, ז', (1).

קולקה, ר' (1996). המשכיות מהפכנית בפסיכואנליזה. בתוך ד' ו' ויניקוט, משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

רז, י' (1995). שיחות מטורפות, מעשי זן. תל אביב: מודן.

שמיר, ש' ח' (1996). יוספוב (סיפור בכתובים).

Buber, M., & Rogers, C. (1965). Transcription of dialogue held April 18, 1957, Ann Arbor Mich. In M. Friedman (Ed), The Knowledge of Man. N.Y: Harper & Row.

Chodorow, N. (1974). Family structure and feminine personality. In M. Z. Rosaldo, & L. Lamphere (Eds), Culture and Society. Stanford: Stanford University.

Freud, S. (1914). On Narcissism – An Introduction. London: Hogarth.

Gardner, H. (1985). The Mind's New Sience. N. Y.: Basic Books.

Johnson, R.E. (1975). In Quest of a New Psychology. N.Y.: Human Sciences.

Klein, M. (1952). Some theoretical conclusions regarding the emotional life of the infant. In J. Rivera (Ed), Developments in Psychonalysis. London: Hogarth.

Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. N. Y.: International University.

Marcel, G. (1960). Reflection and Mystery. In G. Marcel, The Mystery of Being, Vol. 1. Chicago: Gateway Editions.

Marcel, G. (1965). Being and Having: An Existentialist Diary. N. Y.: Harper Torchbooks.

Mitchell, S.A., & Black, M. (1995). Freud and Beyond: A History of Modern Psychonalitic Thought. N. Y.: Basic Books.

Patterson, C. H. (1986). Theories of Counseling and Psychotherapy. N. Y.: Harper Collins.

Rogers, C. R. (1942). Counsling and Psychotherapy: New Concepts in Practice. Boston: Houghton Mifflin.

Schafer, R, (1994). The Contemporary Kleinians of London. Psychological Quarterly, 63, 14-26.

Sherzer, B., & Stone, S. C. (1963). A Problen in Role Definition. Personnel and Guidance Journal, 41, 24-38.

Weiss, A. (1995). In P. Schram (Ed), Chosen Tale, Stories Told by Jewish Storytellers. London: Jason Aronson.

White, M., & Epstone, D. (1990). Narrative Means to Therapeutic Ends. N. Y.: Norton.

Wiener, N. (1962). Cybernetics or Control and Communication. In The Animal and Machine. Cambridge: Mass. Institute of Technology.

©אדריאנה פלדמן ושושי שמיר

*בתוך מרחב ונחלה בייעוץ החינוכי, עורכות ר. לזובסקי וש. פלדמן, מכללת בית ברל, המגמה לייעוץ חינוכי, רכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ, 1998 Space and Teritory in Educational Counseling
מודעות פרסומת