תגית: טקס

טקס נשים מתוך 'הרמונ יה'

טקס נשים מתוך 'הרמונ יה'

מוקדש לזכרה של שרה פנקר, שהכרתי דרך האמנות שלה

איור לטקס ריקוד נשים בחיתוך

…ממקום המסתור שלה, מאחורי המעקה הכסוף המעוטר ערבסקות מורכבות בטורקיז, ספרה שולה את הנשים העירומות שהתגודדו סביב הבריכה המתומנת: שלוש עשרה. מעל לבריכה, שנראתה כאמבטיה שקופה, היתמרו עננים לבנבנים, כאילו מימיה רותחים ומעלים קיטור. אבל לא ייתכן, חשבה שולה, הרי השלוש בִּפְנִים היו מתבשלות!

מתחת לבריכה היה מגש עגול ענק, שקוף אף הוא, שהבריכה היתה מונחת עליו כמו עוגת יומולדת, ומשוליו השתלשלו עשרות פעמוני כסף קטנים. המגש היה מחובר בציר לרצפה וחג ללא הרף, פעם בכיוון השעון ופעם נגדו. מי הבריכה געשו קלות בקצב סיבוב המגש, והפעמונים הקטנים ליוו כל תנועה שלו במוסיקה.

כשעמדה מרחוק לא הבחינה בהם, אבל עכשיו, כשהתקרבה, ראתה שולה בין הנשים העירומות תאומים סיאמיים, מחוברים זה לזה בגבם. השאלה הראשונה שעלתה בדעתה היתה איך הם הולכים? הצידה, כמו סרטן? כל פעם בכיוון אחר? מי קובע לאיזה כיוון? כששמו לב שהיא מסתכלת עליהם, הפנו אליה יחד את ראשיהם ושלחו לשון. זה היה מדהים. כמו ראש כפול עם ארבע עיניים אחת ירוקה מימין, שתיים כחולות באמצע ועוד ירוקה משמאל.

שערם, מתולתל מאוד וזהוב, גלש על כתפיהם העגלגלות. אלמלא מומם הנורא ועיניהם המשונות, וכמובן גילם, היו יכולים בקלות להיות מודלים לציורים של מלאכים או קופידונים, מהסוג שמוכרים בתחנה המרכזית. שולה מָלאה חמלה. היא הניחה את ידיה על לחייהם השמנמנות, כף על כל תאום, והם נצמדו ברכות לידיה ועיניהם הבריקו מדמעות. גם שולה בכתה בלב, אבל אליהם העמידה פנים שמחות וחייכה ישר לעיניהם הכחולות.

"אני יכין" אמר הימני, "ואני בועז" אמר השמאלי, "אבל פה קוראים לנו קצר ולעניין" אמרו שניהם יחד וצחקו ויכין אמר: "זה תמיד קורה לנו, המקהלה, כשאנחנו מסתכלים לאותו כיוון," ובועז אמר: "אבל אפשר גם לדבר איתנו כל אחד בנפרד, כל אחד בכיוון שלו. אנחנו פתוחים לשיחות ולסודות אישיים."

פוקסיה עברה בין הנשים ולחשה משהו לכל אחת בנפרד, ואחר כך נעלמה אל תוך הקיר ממול וחזרה אחרי דקות אחדות ועמדה ליד הקיר. לפתע החלו נשים עירומות לצאת מהקיר, המון נשים, והן הצטרפו לנוכחות והסתדרו כולן יחד בשורה עקומה כגל.

פוקסיה נגעה במתג סמוי על הקיר ובבת אחת נמלא החלל באורם של כדורי זהב שהחלו להסתובב על התקרה כמו מנורות קישוט של אלף אולמי חתונה. צללי זהב נזרקו בכל, הבריכה השקופה המשיכה לחוג על צירה ומימיה זהב, וגופיהן של הנשים מלאו כתמי זהב והן החלו לנוע כל כך לאט, שבהתחלה חשבה שולה שמשהו לא בסדר בעיניים שלה, כי ריצוד הזהב על גופיהן של הנשים נראה כאחיזת עיניים. "הן רוקדות" לחש בועז ויכין הוסיף – "גם את תשתתפי," ואז הגישה שולה כמכושפת את החצוצרה אל פיה, והזרימה לתוכה את הוואלס מהסרט 'מְגַדֵּל הדבורים' (https://www.youtube.com/watch?v=y-UtUDQi4aY).

גל הנשים התפוגג וכל אחת מהן הפכה להיות בעצמה גל. הן נעו בעיניים עצומות, סובבות אישה את עצמה וידיהן ארוכות ומעופפות אחרי גופן ושדיהן מתנועעים לאט וברכות וכתמי הזהב לעתים עוקבים אחריהן ולעתים הן עוקבות אחרי כתמי הזהב. כפות רגליהן היו פשוקות מעט ויציבות מאוד וכיוונו בעדינות ובמיומנות זוג זוג את הגוף המוזהב שמעליו, מאוד במתינות כביכול, אך תחושת הדבקות הלכה והתעצמה והפכה את תנועתן המתונה למשהו קרוב מאוד למעוף דק בין הרצפה לכף הרגל.

כמה בקלות נזרמה המנגינה הזאת, ששולה כל כך אוהבת, נשזרה כמנוף בין המחוללות והניפה עוד ועוד אל על את גלי הגופים עד שנדמה שהקירות נעלמו והן כולן מצויות בשמים זהובים. ובתוך המופלא ראתה שולה פתאום את יכין ובועז רוקדים והמנגינה נשארה תלויה על התו האחרון ופסקה, וכדורי הזהב המשיכו חרש לחוג.

©שושי שמיר, מתוך 'הרמונ יה', רומן בכתובים

איור: שרה פנקר, רקדניות ההרמון, קטע מציור

מודעות פרסומת

טקְסֵי פְּרֵדָה

טקסי פרידה

אני מנהלת מערכת יחסים מורכבת ורבתשנים עם המוות. בסרט 'פרידות' זכיתי לראות שוב את פניו המוארים, דרך מגעם העדין והמדויק של גיבוריו. בתנועות מהפנטות כריקוד, באהבה ובכבוד, הם מכינים את המתים, ומלבישים ומאפרים אותם לקראת הבאתם לשריפה.

למול עינינו המשתאות הופכות הגופות מחדש לבני ובנות אדם, שיופיים החי עוזר לבני המשפחה להיפרד מהם לשלום. צלילי הצ'לו והפסנתר שעוטפים את המראות מעמיקים עוד יותר את החוויה המדיטטיבית, ואעז אפילו לומר חוויה של קדוּשה.

הלוואי שהיה לי בבית מסך ענק, שבו הייתי יכולה לצפות בזמני החופשי בפרקים מתוך הסרט המופלא הזה, שזכה באוסקר 2009.

מגע וגעגוע

לפני שנים אחדות ראיתי תוכנית תיעודית על טקסי אבלות של שבט אינדיאני בג'ונגלים שלחופי האמזונס. צפיתי מהופנטת בבני השבט המנקים את עצמות המתים: אוחזים בעדינות ובריכוז בגולגולת, ומקרצפים אותה עד שהיא מבהיקה. בתנועות איטיות ומדויקות, ברצינות ובאהבה. ואז הם צובעים את הגולגולת בלבן, וממשיכים הלאה עד שכל העצמות נקיות וערוכות. כמה קינאתי בהם. כמה השתוקקתי שאוכל ללכת לקבר של בני, שיחיים, להוציא את עצמותיו, ללטף ולקרצף. הגולגולת הייתה משאת נפש מיוחדת. ההילה המקאברית שעטפה את מחשבותַי לא נעלמה ממני, כמובן. הרהורים כאלה לא כל כך מקובלים אצלנו, בני המערב. אבל איזו תחושה של מגע וחיוּת הייתה יכולה להיות לי בפעולה כזאת. ניסיתי, והצלחתי קצת, לחוות דרך המסך הקטן איזה הד של מענה לגעגועַי האינסופיים. על הקשר בין המלים 'מגע' ו'געגוע' כבר עמדתי מזמן.

גבול הגוף, גבול האחריות

ערב מותו של שי, שהיה גם ערב שבת, הייתי בתורנות בבית החולים. הרגשתי אחריות עצומה להציל אותו. שאני לא עשיתי די. מוכת קדחתנות נכנסתי למתחם שלו בטיפול נמרץ, גררתי החוצה את האחות ויריתי לעברה הוראות רפואיות, כפי שנהגתי לעשות. בדיעבד ומן הזיכרון, אני יכולה לשחזר את החמלה במבטה. אבל כשהייתי מולה אז, רק שמעתי את המילים הקלישאיות שמשמשות מטפלים כשאין להם מה להגיד, וכעסתי נורא.

חזרתי לשכב על ספסל המתכת בחדר האורחים של המחלקה, וחזרתי שוב ושוב על 'אֶשָּׂא עֵינַי אֶלהֶהָרִים' (תהלים קכא) (http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t26c1.htm), שהפך למנטרה שלי בימים ההם. אחרי כמה פעמים שקעתי לפתע לתוך חלל אפל וחסר גבולות, והרגשתי מרחפת וצפה, נישאת בתוך החלל הזה, מוחזקת בלי דעת בידי מה או מי. וידיעה ממלאת אותי ומהדהדת בכל החלל העצום הזה שמחזיק אותי שאין לי שום השפעה. שמה שיהיה לא נתון להחלטתי, לא נתון בידַי ובכלל לא קשור אלַי: הילד שלי לא קשור אלַי. אין לי שום החזקה בחייו. ולא הייתה לי כאן שום בחירה. נתתי עצמי בידי הידיעה הזאת. נתתי לאפלה שהדהדה אותה לחלחל לתוכי ולמלא אותי. זה היה רגע הרה גורל באכזריותו.

התעוררתי מהרגע הזה, נחושה להמשיך ולהיאבק על חייו. ולא ויתרתי עד הרגע למחרת, מוצאי שבת, 30 בנובמבר 1996, כששי כיבה את המוניטורים. כששואלים אותי בן כמה הוא היה צריך להיות עכשיו, אני אומרת את הגיל שלו ותמיד מוסיפה שיהיה בריא. כאילו אפשר לתת עין רעה במתים.

וכך ראיתי את גופו מיד לאחר מכן:

על פניו הבעה של שלווה אינסופית. לחייו מנוקדות מעט, כפות ידיו הגדולות והאציליות, ליטפתי ונישקתי כל אצבע, כפות רגליו המעודנות שכל כך הרבה פעמים טיפלתי בו דרכן. וכל אותו זמן שהתייחדתי עם גופו של שיחיים, חשתי את רוחו הענקית ממלאת את החדר וצופה בי ומחבקת אותי בחמלה. אומרים שיש טומאה במת. אני הרגשתי קדוּשה. והטקסים המופלאים שראיתי ב'פרידות' החזירו לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת, הלוך והתעצם.

יש לי מין פנטזיה כזאת

שהפוסט הזה יחלחל למרחב הוִירטואלי ויציף את כולו, ואולי דרכו יצטיירו פניו של שי על פני כל השמים.

.