תגית: דבש

חלום האיילה

חלום האיילה*

איור לחלום האיילה

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. אני מרוכזת מאוד, ופתאום אני מרגישה שמשהו מפריע לי. אני מסתכלת ורואה שמלצרית עומדת מאחורי, כמו צל. אני חושבת שהיא קוראת מה שכתבתי, ואז אני מבינה שהיא לא יודעת לקרוא עברית. היא ממשיכה לעמוד ואני ממשיכה להסתכל עליה. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת, יחפה, רזה מדי, קצת מלוכלכת. ואז היא נעמדת מולי, מתכופפת אלי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר, גדולות עם גבולות ברורים, גדולות מדי לפנים שלה – והתעוררתי.

למחרת, כל היום ליוו אותי עיניים. לא ידעתי מאיפה זה צץ או מה לעשות עם זה. לא זכרתי שחלמתי. הייתי מוטרדת, אבל לא יותר מדי. זה הפך להיות כמו רעש רקע.

בלילה, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת וכותבת שיר. אני לא מרוכזת. אני מחכה למשהו. משהו חסר ואני לא יודעת מה. במרחק כמה שולחנות ממני עומדת מלצרית ומשרתת לקוח. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת. היא שמה לב שאני מסתכלת עליה והיא נעמדת מולי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר. אני יודעת שהיא מחכה שאזמין משהו, אבל אני לא מזמינה והיא הולכת משם. אני עוקבת אחריה כשהיא משרתת את הקליינטים, וגם כשהיא נעלמת אל המטבח אני ממשיכה לעקוב אחריה בדמיוני.

אני לא התעניינתי אז בחלומות ובדרך כלל גם לא היו לי חלומות, ואם היו לא זכרתי אותם. גם את החלום הזה לא זכרתי. אבל כל היום ליוותה אותי תחושה שהתחזקה ביום הבא, כאילו קשרתי קשר בלב כדי לזכור משהו, אבל אני לא זוכרת מה רציתי לזכור.

שני לילות אחרי החלום הקודם, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת מול דף ריק במחברת שלי. הכל נראה מוכר. מלצרית ניגשת אלי ושואלת – תרצי להזמין בקול כזה שנשמע כאילו העירו אותה לפני שגמרה לישון. היא נורא מוכרת לי. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, יחפה, רזה כזאת, קצת מלוכלכת. אבל העיניים שלה מדהימות: ענקיות וחומות, ועל החום נקודות ענבר כאילו זורקות טיפות של אור. אני אומרת לה בעברית – את יודעת, יש לך עיניים של איילה עדינה. היא לא מבינה. מסתכלת עלי ומחכה שאזמין. התעוררתי.

התעוררתי לפנות בוקר, וזכרתי את החלום. זכרתי. לא מספיק להגיד זכרתי, כי לא רק את החלום הזה זכרתי. את שלושתם זכרתי. ניסיתי לשכוח, ניסיתי להבין. ניסיתי גם להירדם כדי לחזור לשם ולהמשיך את זה. לא הצליח לי. כל היום חיכיתי ללילה. השתוקקתי שיהיה כבר לילה. ואז הגיע הלילה, ומרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם. אבל כשכבר נרדמתי לא חלמתי כלום.

עברו עוד שלושה ימים ושלושה לילות שבהם בקושי הצלחתי להירדם. לא ייתכן, אמרתי לעצמי כל הזמן. לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ואז, בלילה הרביעי, מצאתי את עצמי בקרחת יער. אני לבושה בגדי צייד – אני הצייד יושבת על האדמה ונשענת על עץ, מאוד לא רגועה. הרובה שלי נשען על העץ לידי. הוא בצבע סגול, הרובה שלי. רחוק ממני, בין העצים, אני מבחינה באיילה. היא מתחילה לרוץ ואני יודעת שהיא הריחה אותי והיא בורחת. אני עוקבת אחריה במבט. אני רואה את שרירי הגו שלה נמתחים מתחת לפרווה, את הגל שיוצרת התנועה שלה, אפילו את הנחיריים שלה מתרחבים בעדינות כדי לרחרח, כאילו היא רצה ממני ואלי באותו הזמן. ואז את העיניים שלה – והתעוררתי, ומיד נרדמתי שוב, ושוב מצאתי את עצמי באותו מקום, אבל ראיתי רק את המקום, לא את עצמי.

בין העצים, במקום שקודם היתה האיילה, עמד דוב חום ענק. הדוב הושיט כפה ושלה מן העץ חלת דבש. ואז הדוב הכניס את כפתו השנייה אל הבטן שלו, כאילו היה שם כיס, והוציא ממנה קערת זכוכית שקופה בצבע סגול. הוא הניח את הקערה על האדמה, תלה מעליה את חלת הדבש והלך משם. וחלת הדבש מטפטפת, וטיפות דבש כבדות ממלאות לאט לאט את הקערה. אני אפילו לא זוכרת מתי התעוררתי, אם בכלל התעוררתי.

למחרת התפתיתי להישאר במיטה כל היום, אבל הכרחתי את עצמי לקום ולעשות דברים. נכנסתי למיטה הכי מוקדם שאפשר באופן הגיוני. ניסיתי לעבוד על עצמי. לא לחשוב בכלל על חלומות. אפילו קראתי קצת.

אבל ברגע שנרדמתי היא היתה ליד השולחן שלי בקפה במקסיקו, אפילו לא הספקתי להוציא את הניירות. אני משתוקקת שהיא תזהה אותי, אבל היא לא מזהה אותי. אני יושבת שעות בבית הקפה שלה, וכשהיא מסיימת את המשמרת אני מסיימת את הקפה ועוקבת אחריה. היא לא מבחינה בי. אני מתחילה להכיר את ההרגלים שלה, אפילו את הניואנסים – איפה היא קונה לחם, איזה פירות, על איזה כותרות בעיתון היא מסתכלת. אני הולכת אחריה וחושבת כשאדע עליה הכל היא תהיה שלי. היא מגיעה לבית דירות ישן ונעלמת בחדר המדרגות. אני נשארת בחוץ. אני מחכה המון זמן עד שנדלק אור. אני רואה את דמותה בחלון הקומה הראשונה, מסתכלת לי ישר בעיניים. אני מתעוררת. העיניים שלה מכתימות את שדה הראייה שלי כמו עיוורון חלקי אחרי שמסתכלים בשמש.

חבר שלי סיפר לי שפעם הוא התאהב במישהי בחלום. חודשים הוא הסתובב אחר כך מאוהב. לי זה לא קרה. לי זה היה סיוט. כי הרבה זמן לא חלמתי ולא ראיתי אותה. אחר כך התחלתי לראות אותה בכל מקום. לא היה לזה סוף. החלטתי לעשות מעשה. סיימתי בהצטיינות קורס של חלימה פעילה.

נכנסתי למיטה ועשיתי מדיטציה לפני השינה. מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא לא היתה שם. יצאתי. תפסתי ילד ברחוב ונתתי לו טיפ. ביקשתי שימסור את צנצנת הדבש לבעל הקפה, עבור המלצרית. צפיתי מבחוץ לוודא שמילא את שליחותו. ראיתי שהם מנסים לפענח את האותיות העבריות שעל המכסה הסגול. הילד הצביע החוצה. הסתתרתי. הילד יצא ואני נכנסתי. ישבתי בשולחן מרוחק. הגישו לי קפה. אחרי שעות היא באה. נתנו לה את הדבש והיא הכניסה באדישות לתיק שלה. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם. נתתי לבעל הקפה את הדבש. הוא לקח בלי שאלות. ישבתי, שתיתי קפה, היא נכנסה, אני יצאתי, וידאתי מבחוץ שקיבלה את הדבש. התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, נתתי לו, שתיתי, היא באה, נתן לה, הוא הצביע, היא הסתכלה עלי. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם, נתתי לו, היא באה, נתן לה, הסתכלה עלי, התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, הנחתי על השולחן שלי צנצנת דבש. היא באה, לקחה את צנצנת הדבש מהשולחן שלי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה.

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא ניגשה לשולחן שלי. פתחתי את המכסה הסגול, טבלתי אצבע בדבש והושטתי לה. היא לקלקה. אספתי את הניירות. נתתי לה את השיר. היא התבוננה בו בעיניים של איילה עדינה.

התעוררתי.

©שושי שמיר, 11 בדצמבר 2002

צילום איילה: שושי שמיר

לינק לסיפור בתוך אסופת סיפורים קצרים "ניסיון" של הוצאת אינדיבוק: http://goo.gl/2CT808

*איילה בתוך מעשיות מטורפות סיפורי זן/יעקב רז

איש אחד רצה לצוד איילה, ולא עלה בידו. אמר לו הבודהה, "לא על ידי רדיפתה תשיג אותה. שים לה דבש ביער, והיא תבוא."

הניח האיש דבש ביער, והמתין מרחוק. למחרת הניח שוב, והתקרב. למחרת שוב הניח, והתקרב עוד. למחרת הגיש לה דבש מכף ידו, והיא באה ללקק. אך אז לא רצה לצודה עוד.

 

מודעות פרסומת

גּוּרָא

גורא

Drawing_2014_10איור לגורא

אין ספק שהתבונה הממארת המנחה את מעשי זרועה פה ושם אבקסדקים, אבל כשלעצמה הרי היא מקודשת וטהורה. יתכן בהחלט שהיא פשוט מַרְאָה. אבל אז עלי להניח שאין היא מראה דווקא את מה שלחלוטין מובן מאליו. לדוגמה: אם הדרך לירושלים שתולה כהרגלה עצי ברוש, ואין כל חידוש במראֶה שלהם מחלון האוטובוס העולה לירושלים – את זאת יכולתי לדעת רק בזכותה. אחרת, בכל פעם שהייתי עולה באוטובוס לירושלים הייתי סוברת שזאת הפעם הראשונה. אבל מהפעם הראשונה זכורים לי עצי הברוש על צלע ההר בעודם גורי עצים, וכך כנראה כיניתי אותם בלבי, כי גורים רבים ראיתי אותה עת סביבי, אחרי שבִּתִּי מתה.

זמן רב לא ידעתי מה שם המקום שלשָׁמָה אני נוסעת. ולא נסעתי. אני דווקא דימיתי לי שזהו מקום עם אבנים, בנוי באבנים, צבען היה חום בהיר והקצעתן מעוגלת, לא חלוקי מים, אבל גם לא שברי סלע חדים, כאבנים המצפות את בתי ירושלים, שעיצובן אמנם מן הקור והרוחות, אך יש בהן רוך שנוצר כנראה מליטוף מתמיד של אור אחר הצהריים שנספג בהן במשך השנים, ופתאום נודע לי השם: ארץ קִירְעֵץ. וסדקיה מעלים אבק מן התולעים הכוססות בהם ולא משחיקת האבן.

האישה שפגשתי שם נבדלה מהקיר ותולעיו בפרטים רבים כל כך, שאין טעם ואף אי אפשר למנות אותם. עדיף אם כן לבחון את הצד השווה: הריח. האם אצליח למנות את הריח אחת לאחת. עשן מדורות בדבש כבד, מתוק מדי, עד בחילה, אפשר לומר אפור בזהב, כמו כרטיס הזמנה, וכבר סטיתי מהריח. אולי היה שם גם משהו מהגויאבה ופריחת התפוז, מתוק מדי אבל בעל חריפות מסוימת. בעיקר עשן מדורות.

כשהגיעה למרחק מה ממני עמדה שניות ארוכות ללא תנועה, ואחר החלה חגה לאט לאט סביב עצמה. כשהייתה בגבה אלי עצרה, מניחה לי להתבונן בצרור שהיה חגור בין שכמותיה, עטוף בפיסת לבד רקומה, ואחר המשיכה עד שפניה היו שוב מול פני. עמדתי כבושה ומבוהלת. היא נגשה אלי ונגעה בכתפי השמאלית באצבע קצרה, והתרחקה, ועמדה מולי. לא היה לי מה להפסיד. חגתי לאט, וכשהייתי בגבי אליה שהיתי שניות ארוכות, מתפללת שלא תבחין בגל הפחד שעבר בי כאשר לא יכולתי לראותה.

כשחזרתי אל עמידת המוצא הייתה גורא קרובה אלי, עיניה הקטנות כעין הדבש מהבהבות ומאירות. כאשר כרכה סביבי את זרועותיה הארוכות, מחבקת אותי, נלכדתי בנהר החום שזרם ממנה עד קצות גופי. בתדהמה ובאימה חשתי את לשונה נוגעת במצחי.

גורא לקחה אותי אל ביתה שהיה כוך אפלולי חצוב בעץ. תולעי הדבש חסרות המנוחה עסקו כל העת בהגדלת הבית, ולימים למדתי להבחין ברגע בו חייבים לעקור לבית אחר לפני שיגברו הסדקים על הקירות, ואבק העץ ידבק בעור ויתקרש לקליפה שרק התולעים יכולות לכרסם. למדתי גם את הסכנה שבהתמכרות לתולעי הדבש, ואת ההתמכרות.

גורא לקחת אותי אל ביתה, ושם התירה בזהירות את רתמתה והניחה את הצרור המעוטף בלבד רקום בפינת החדר. היא חזרה אלי, שנשארתי עומדת בפתח, הניחה זרועה על כתפי והובילה אותי לשם. גורא כרעה, פרמה את קישורי הלבד הסגולים ויישרה אותו, וראיתי את תנועת כתפיה הגרומות רכה ומעוגלת כשהוציאה מתוכו את התינוקת והחלה ללקק אותה בעדינות רבה. זאת הייתה בִּתִּי. היא הושיטה לי את התינוקת וישבה לידי.

הזרות שחשתי הייתה תרכובת של זהירות מסוגים שונים: שאולי אפיל אותה. שאסור להאמין. שהחי במת לא נועד להתערבב. שמנוחת המת תיפגע ומנוחת החי. שאולי אפיל אותה והיא שוב תמות כמו אז, באוהל החמצן הקר והשקוף, וטיפת דם חומה על הסדין ליד פניה הלבנים. ושוב תהיה קדחתנות מסביב וגשם ירד, ולא יהיה לה עוד סיכוי לחיים.

התינוקת הפנתה אלי את פניה והתחייכה. יש דברים בלתי נמנעים כשאת אם ובִתֵּךְ כבר מתה. חלצתי שד והנקתי את בִּתִּי. ריח העשן והדבש היה כבד מהרגיל, דומה שתולעי הדבש עמדו ממלאכתן והן עומדות ומתבוננות. וכל אותו הזמן היא יונקת דמעות מכל הבלוטות, שד אחד ואחריו השני. ידעתי שאצטרך להישאר כאן יותר משחשבתי, כי מלאכתי לא תושלם עד שלא אעביר אליה את כל מנת הדמעות שבת מתה חייבת לקבל מאמה.

כשגורא החלה מתרוצצת ואוספת את מעט המיטלטלים במהירות, הייתי כמתעוררת מתרדמה עמוקה. עד שתפסה בידי בכוח ומשכה אותי אחריה לא שמתי לב, וכשנגררתי אחריה דבקה בי ערנותה בבת אחת, והתחלתי לרוץ עד שהייתה היא נגררת אחרי, ולבסוף צנחנו שתינו על השביל ובאה חשכה פתאומית. גורא אחזה בזרועותי בכוח באצבעותיה הקצרות עד שכמעט צרחתי מכאב, צובטת אותי שוב ושוב. שחררתי את עצמי מאצבעותיה, חיבקתי אותה ועירסלתי וזמזמתי שירערש, עד שחשתי את פעימות לבה אחת שם שלי וידעתי שנרגעה.

כשהתעוררתי, ראיתי שהתינוקת איננה עמנו. גורא הייתה מוטלת בזרועותי, בוהה בי בטמטום, ועיני הדבש הקטנות אפלות וקטנות יותר. בכלל, דומה שהצטמקה. ניערתי אותה ממני והתחלתי הולכת בשביל, נחושה בדעתי למצוא את בִּתִּי שעכשיו היא ודאי מגששת אחרי ובוכה. לא יכולתי לסלוח לעצמי שלילה שלם הפקרתי אותה, לא יכולתי לסלוח לגורא שהתערסלה בחיקי, שככה הסיחה את דעתי מהתינוקת שלי.

וכך הייתי מדברת אלי, הולכת ומדברת אלי, עד שחדרה לאוזני שירת המקוננות ועצרתי. הפכתי פני וראיתי שגורא עדיין מוטלת במקום בו הנחתי אותה, פניה אלי, והשיר בוקע ממנה ללא ספק ממנה, ניגר על השביל הלבן. הקשיתי את לבי. קונני לך, אמרתי לה, קונני לך.

כשבאתי אל כוך העץ כבר קרשה הקליפה על בִּתִּי ולא נותר לי אלא לקחת את גופתה הקטנה בזרועותי. עיני התכלת שלה הביטו בי וחייכו מבעד לקליפה. ישבתי ואבק הסדקים מצפה אותי לאיטו, ותולעי הדבש מערסלות אותי ואת בִּתִּי, והקינה מפכה מגורא ללא הרף ללא רחם חדלה לכרסם הופכת שירערש ערב, דבקדבש לאבק הסדקים. קליפתי הייתה אחת עם קליפת בִּתִּי המתה, והמוני תולעי דבש שעיניים להן תכלת, מחייכות הביטו בי, הביטו סובבות אותנו לאיטן. הן מתכוננות, חשבתי, ועצלות אברי כמרפא. התולעים חדלו מתנועה לרגע ואז החלו אחת אחת ניגשת וכוססת בי. דגדוג רך ורטט עובר בגופי ועיני נעצמות. ברוכות תהיו תולעי שכחה, כאב הופך שיקוי דבש וריח מדורות.

מבעד לסדקים חודר פתאום אור ובאור גורא גוהרת עלי ואז ננעצות שיניה בחריצי הקליפה וקורעות אותה ממני עורי נתלש וזב, אני ניתקת ממשכבי והתינוקת מונחת שוממת על הרצפה מעוטפת בשרידי עורי, וצעקה גדולה עולה תולעי הדבש מתרוצצות בקדחתנות, אבק סדקים נשפך גשם חרב וגורא גוררת אותי החוצה למה החוצה אל האור הנורא.

לא יודעת כמה זמן עמדתי כך בפתח הכוך פני אל השביל, ומתי התחלתי ללכת מובסת ופצועה. הרוח נשבה על קרעי עורי שיבשו עם אבק הסדקים. עד שראיתי את גורא מוטלת צמח לי עור חדש, וגורא, שירת המקוננות זורמת מפיה ללא מעצור, זרזיף דק על השביל הלבן. חזרתי הביתה.

חזרתי הביתה ומול המראה בדקתי ואין בי מתום. קִירְעֵץ מפלט אחרון, אילמת ואבנים בה אין, האהובה במסעותי, לא מצאתי בה שוב את גורא, ורק תולעי הדבש הברוכות מקדמות את פני בבואי לשם, ובִּתִּי התינוקת בכוך העץ, קליפתה מחורצת על עיניה המחייכות, ושוב לא תיאות לקבל את מתת דמעותי. מה שנשאר לי מגורא ניבט בי כשמול המראה אני מנסה להבדיל בין עור לאבק הסדקים, וקולה של שכנתי הנזעקת משהו נשרף לך, שוב את אופה עוגת דבש?

©שושי שמיר, 1979; רישום: שושי שמיר

"פונאר" מאת שמרקה קצ'רגינסקי. הלחן של אלכסנדר תמיר, והבימוי והביצוע של הבובנאית אילקה שונביין מהתיאטר משיגֶע (ידיש וצרפתית – התיאטרון המשוגע).

תודה למרית בן ישראל על "עיר האושר" – הבלוג המופלא שלה http://maritbenisrael.wordpress.com/2010/06/01/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%AA/