תגית: אוסקר

טקְסֵי פְּרֵדָה

טקסי פרידה

אני מנהלת מערכת יחסים מורכבת ורבתשנים עם המוות. בסרט 'פרידות' זכיתי לראות שוב את פניו המוארים, דרך מגעם העדין והמדויק של גיבוריו. בתנועות מהפנטות כריקוד, באהבה ובכבוד, הם מכינים את המתים, ומלבישים ומאפרים אותם לקראת הבאתם לשריפה.

למול עינינו המשתאות הופכות הגופות מחדש לבני ובנות אדם, שיופיים החי עוזר לבני המשפחה להיפרד מהם לשלום. צלילי הצ'לו והפסנתר שעוטפים את המראות מעמיקים עוד יותר את החוויה המדיטטיבית, ואעז אפילו לומר חוויה של קדוּשה.

הלוואי שהיה לי בבית מסך ענק, שבו הייתי יכולה לצפות בזמני החופשי בפרקים מתוך הסרט המופלא הזה, שזכה באוסקר 2009.

מגע וגעגוע

לפני שנים אחדות ראיתי תוכנית תיעודית על טקסי אבלות של שבט אינדיאני בג'ונגלים שלחופי האמזונס. צפיתי מהופנטת בבני השבט המנקים את עצמות המתים: אוחזים בעדינות ובריכוז בגולגולת, ומקרצפים אותה עד שהיא מבהיקה. בתנועות איטיות ומדויקות, ברצינות ובאהבה. ואז הם צובעים את הגולגולת בלבן, וממשיכים הלאה עד שכל העצמות נקיות וערוכות. כמה קינאתי בהם. כמה השתוקקתי שאוכל ללכת לקבר של בני, שיחיים, להוציא את עצמותיו, ללטף ולקרצף. הגולגולת הייתה משאת נפש מיוחדת. ההילה המקאברית שעטפה את מחשבותַי לא נעלמה ממני, כמובן. הרהורים כאלה לא כל כך מקובלים אצלנו, בני המערב. אבל איזו תחושה של מגע וחיוּת הייתה יכולה להיות לי בפעולה כזאת. ניסיתי, והצלחתי קצת, לחוות דרך המסך הקטן איזה הד של מענה לגעגועַי האינסופיים. על הקשר בין המלים 'מגע' ו'געגוע' כבר עמדתי מזמן.

גבול הגוף, גבול האחריות

ערב מותו של שי, שהיה גם ערב שבת, הייתי בתורנות בבית החולים. הרגשתי אחריות עצומה להציל אותו. שאני לא עשיתי די. מוכת קדחתנות נכנסתי למתחם שלו בטיפול נמרץ, גררתי החוצה את האחות ויריתי לעברה הוראות רפואיות, כפי שנהגתי לעשות. בדיעבד ומן הזיכרון, אני יכולה לשחזר את החמלה במבטה. אבל כשהייתי מולה אז, רק שמעתי את המילים הקלישאיות שמשמשות מטפלים כשאין להם מה להגיד, וכעסתי נורא.

חזרתי לשכב על ספסל המתכת בחדר האורחים של המחלקה, וחזרתי שוב ושוב על 'אֶשָּׂא עֵינַי אֶלהֶהָרִים' (תהלים קכא) (http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t26c1.htm), שהפך למנטרה שלי בימים ההם. אחרי כמה פעמים שקעתי לפתע לתוך חלל אפל וחסר גבולות, והרגשתי מרחפת וצפה, נישאת בתוך החלל הזה, מוחזקת בלי דעת בידי מה או מי. וידיעה ממלאת אותי ומהדהדת בכל החלל העצום הזה שמחזיק אותי שאין לי שום השפעה. שמה שיהיה לא נתון להחלטתי, לא נתון בידַי ובכלל לא קשור אלַי: הילד שלי לא קשור אלַי. אין לי שום החזקה בחייו. ולא הייתה לי כאן שום בחירה. נתתי עצמי בידי הידיעה הזאת. נתתי לאפלה שהדהדה אותה לחלחל לתוכי ולמלא אותי. זה היה רגע הרה גורל באכזריותו.

התעוררתי מהרגע הזה, נחושה להמשיך ולהיאבק על חייו. ולא ויתרתי עד הרגע למחרת, מוצאי שבת, 30 בנובמבר 1996, כששי כיבה את המוניטורים. כששואלים אותי בן כמה הוא היה צריך להיות עכשיו, אני אומרת את הגיל שלו ותמיד מוסיפה שיהיה בריא. כאילו אפשר לתת עין רעה במתים.

וכך ראיתי את גופו מיד לאחר מכן:

על פניו הבעה של שלווה אינסופית. לחייו מנוקדות מעט, כפות ידיו הגדולות והאציליות, ליטפתי ונישקתי כל אצבע, כפות רגליו המעודנות שכל כך הרבה פעמים טיפלתי בו דרכן. וכל אותו זמן שהתייחדתי עם גופו של שיחיים, חשתי את רוחו הענקית ממלאת את החדר וצופה בי ומחבקת אותי בחמלה. אומרים שיש טומאה במת. אני הרגשתי קדוּשה. והטקסים המופלאים שראיתי ב'פרידות' החזירו לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת, הלוך והתעצם.

יש לי מין פנטזיה כזאת

שהפוסט הזה יחלחל למרחב הוִירטואלי ויציף את כולו, ואולי דרכו יצטיירו פניו של שי על פני כל השמים.

.
מודעות פרסומת