אחרי כאב גדול, תחושה רשמית תבוא – אמילי דיקינסון

גרסה עברית: שושי שמיר

אַחְרֵי כְּאֵב גָּדוֹל תְּחוּשָׁה רִשְׁמִית תָּבוֹא –
הָעֲצַבִּים יוֹשְׁבִים טִקְסִי, כְּמַצֵּבוֹת –
נֻקְשֶׁה הַלֵּב שׁוֹאֵל 'נָשָׂאתִי זֹאת? אֲנִי?'
וְגַם 'אֶתְמוֹל? אוּלַי לִפְנֵי מֵאוֹת שָׁנִים?'

הָרַגְלַיִּם, מֵכָנִיּוֹת, סוֹבְבוֹת –
כַּעֲשׂוּיוֹת מֵעֵץ
מֵאֶרֶץ, אוֹ אֲוִיר, אוֹ כִּמְצֻוּוֹת –
הִצְמִיחוּ בְּלִי מֵשִׁים
שְׂבִיעוּת רָצוֹן שֶׁל קְוָרְץ, כַּאֲבָנִים –

זֹאת הַשָּׁעָה שֶׁל עוֹפֶרֶת –
שֶׁאִם שׂוֹרְדִים, נִשְׁמֶרֶת,
כְּמוֹ שֶׁמִי שֶׁקָּפְאוּ אֶת הַשֶּׁלֶג זוֹכְרִים –
קֹדֶם – כְּפוֹר – אָז קֵהוֹת – וְאָז מְוַתְּרִים –

After great pain, a formal feeling comes
by Emily Dickinson

After great pain, a formal feeling comes –
The Nerves sit ceremonious, like Tombs –
The stiff Heart questions ‘was it He, that bore,’
And ‘Yesterday, or Centuries before’?

The Feet, mechanical, go round –
A Wooden way
Of Ground, or Air, or Ought –
Regardless grown,
A Quartz contentment, like a stone –

This is the Hour of Lead –
Remembered, if outlived,
As Freezing persons, recollect the Snow –
First – Chill – then Stupor – then the letting go –