קטגוריה: אגדות

כתר הגמדומים

כתר הגמדומים

איור לכתר הגמדומים

כשמתעוררים בלילה ומסתכלים החוצה רואים לפעמים חלון קטן עם אור תלוי באווירזהו השער לארץ הגמדומיםכשיש עדיין אור בבתיםמתחבא השער בין חלונות אחרים ואי אפשר להבדיל בינו ובינםרק כשכבים כל החלונות האחריםהוא מגיח פתאום ומתבלט.

א.

ערב אחד ישב ילד ליד שיח השושנים שבגן ביתו ופחד. פתאום הבחין בנצנוץ וניגש לראות אותו מקרוב. עיגול קטן עשוי נקודות אור, בגודל הטבעת של אמו, היה מונח בתוך שלולית של מים מהממטרה. הוא התקרב עוד לעיגול, והנקודות הצטרפו זו לזו. האור היה כל כך חזק ומסנוור, שהיה קשה להסתכל בו. סביב האור היה חושך, והוא לא יכול לראות את השלולית מרוב חושך. פתאום שמע קול צרוד מאחוריו, משיח השושנים.

"שיח? אתה מדבר?" שאל הילד.

"לא קוראים לי שיח," נרגז הקול הצרוד. "שמי גמדומלך, ואני דורש את הכתר."

הילד הסתובב. השיח נראה כמו גבעה קטנה מכוסה כתמים גדולים של אור. לאט לאט הצטיירו העלים הכהים, נפרדו מן הכתמים, וזה היה כמו לראות שיח בפעם הראשונה, כל עלה ועלה ברור, למרות החושך. על שושנה אחת פתוחה מאוד, שחלק מעלי הכותרת שלה נשר, התגלה לעיני הילד ציור של איש: ראש כדורי וגוף דק, ידיים ורגליים ארוכות ודקות, ובמקום ציפורניים צמחו כנפיים קטנות על האצבעות. בַּפָּנִים היה משהו מוזר.

"סליחה," שאל הילד, "אפשר לגעת לך בַּפָּנִים?"

"אתה די חצוף," ענה הקול הצרוד, ובכל זאת הגיש את פניו.

הילד הושיט את ידו והעביר אותה כמו שהיה נוגע בפרפר לא לקלקל את האבקה על כנפיו. פניו של גמדומלך היו חלקים וקרירים כחרסינה, ושטוחים לגמרי. לא היה לו אף בולט או שפתיים, או עיניים שאפשר לחוש בהם. כאשר שתק נראה כמו ציור, אבל כאשר דיבר נראה פתאום כמו איש. והוא אדום כולו, אמר הילד בלבו, אף פעם לא ראיתי איש כזה.

"ועכשיו הכתר," אמר גמדומלך, והילד הבין שהוא מתכוון לעיגול האור.

"אני מצאתי את הכתר," אמר הילד, "ואולי זה הופך אותי למלך. אני מצווה שתגיד לי מאיפה באת, מי שלח אותך, ומה אתה מחפש."

"נשלחתי על ידי עינגמד זקנת הגמדומים לחפש מראות," אמר גמדומלך. "השב לי את הכתר. בלעדיו אני אבוד. אהיה חייב להישאר כאן לתמיד. אמות תוך יום אחד, אך יהיה זה כאילו דנת אותי לאינסוף שנות סבל."

הילד הבין שאם אינו רוצה שגמדומלך ימות, עליו להחליט במהירות מה לעשות בכתר. גמדומלך המתין בשקט, בפנים חלקים. "אחזיר לך את הכתר אחרי שנגיע לארצך," אמר הילד.

"אתה מציע את הבלתי אפשרי," אמר גמדומלך. "לא תוכל לכוון את הכתר ואני לא אוכל ללמד אותך. עוד מעט יהיה מאוחר, ומעולם לא נכנס איש לארצנו. אם אתה בטוח שברצונך לבוא איתי, תן לי את הכתר עכשיו כדי שנוכל להגיע בזמן."

הילד שם את הכתר על ראשו של גמדומלך. המלך עצם את עיניו והתרכז, ואז פקח אותן, והכנפיים הזעירות שעל אצבעותיו צמחו וצמחו, וגם הוא עצמו, עד שהיה גדול כאיש שצויר על קיר שלם. המלך הניף את הילד על אחת מידיו הענקיות, והילד נאחז באחת מאצבעותיו, ופתאום שם לב שהם נישאים למעלה. כאשר היו באוויר, נעשה גופו של גמדומלך שקוף, ואם לא היה הילד חש את אצבעו החזקה שחיבק בידיו, היה חושב שהוא לבדו בשמים.

בהתחלה היה סביבם חושך כחול כהה, כאילו הם עוברים בתוך ים צלול, עמוק ושקט מאוד. כשהסתכל למטה ראה הילד אורות קטנים וצפופים, שחלקם מנצנץ, וביניהם אורות צבעוניים. לאט לאט החל החושך הכחול להתערבל והאורות התמעטו, והחושך הפך בהדרגה לחושך אפרפר. מפעם לפעם התגלו בו כתמים כחולים, שרידי החושך הקודם. החושך חדל להתערבל ונהיה אפור לגמרי. אורו של הכתר, שהיה עכשיו זוהר במיוחד, נבלע בתוך החושך האפור והילד התחיל להתרגש ואפילו לפחוד.

החושך האפור היה הקצר ביותר, ופתאום, בבת אחת, כבה הכתר, והם נמצאו בתוך החושך השחור. כאשר ריחפו בחושך השחור, האור היה קיים רק כזיכרון. כשהמשיכו הלאה בחושך השחור, הדבר היחיד בעולם היה תנועת גופו של הילד ומגעה הקריר של אצבעו של גמדומלך בזרועותיו. כשהמשיכו הלאה בחושך השחור, כבר היתה רק תנועתם הגלית והקצובה.

הילד עצם את עיניו כדי לנסות לאסוף מראות מן הזיכרון, אבל גם מחשבותיו היו מלאות בחושך שחור. הוא פקח את עיניו ושוב עצם אותן, מקווה שכשיפקח אותן בפעם הבאה משהו ישתנה. דבר לא השתנה. הוא היה בטוח שלא מת, אבל לא היתה לו שום הוכחה שהוא עדיין חי. מאז שהחל במסע לא הוציא הגה מפיו. הדממה סביבו היתה מוחלטת, והוא פחד מאוד שאם ידבר, יגלה שקולו לא נשמע.

הילד התחיל לבכות, והדמעות שזרמו על לחייו החזירו לו את זִכְרוֹן צורת הפנים. הדמעות היו חמימות ורטובות ועד מהרה התקררו על פניו, וכשהגיעו אל השפתיים שלח לשון ולקלק אותן, וטעמן היה מלוח. קול שקט ורך, צרוד במקצת, אמר לו פתאום: "דאגתי לך מאוד. בכלל לא דיברת. ואני, מעולם לא נשאתי איתי איש. לא ידעתי למה לצפות." והמשיך, מדבר אל עצמו: "אולי לכך התכוונה הזקנה כשבחרה בי למלך."

"האם היית בןמלך לפני שהפכת למלך, או שניצחת במלחמה?" שאל הילד.

"כך הדבר אצלכם. אבל אנחנו שונים," קטע אותו גמדומלך.

הוא השתתק, והילד לא ידע אם מה שכאב באוזניו היה הד קולו הצרוד והחד של גמדומלך, או הדממה המוחלטת היא שהכאיבה. החושך השחור החל לחדור אל תוכם, לכבוש אותם לאט לאט. הילד ידע שהוא חייב לנצח במלחמה הזאת. הוא עצם את עיניו, גייס את המראות האהובים עליו ביותר מתוך מוחו, נזכר במגעה המחוספס של לשון החתול בידו, בריח עוגיות הדבש הנאפות בתנור, בקולם של עלי השלכת המרשרשים תחת הרגליים ובמים הקופצים. כשהרגיש שכוחותיו שבים אליו, הפיק את קולו העדין ביותר. "ספר לי איך נבחרת למלך," ביקש הילד.

כשהחל גמדומלך לדבר, ליטף קולו כקטיפה את גופו של הילד: "מדי יום אנחנו נאספים סביב עינגמד החכמה, ואחר שבים גמדום אל ביתו, שבעים ומאושרים. טעמם המתוק של חלומותיה זורם בגופינו, וממנו אנחנו יוצרים את היום הבא. מדי פעם חולמת עינגמד חלום עז ומתוק במיוחד, ובשעת האסיפה, לאחר שהגמדום החדש שנוצר מחלומה אומר את מילתו הראשונה, היא מציגה אותו בשמו." הילד רצה להרגיש שנולד מחלומה של עינגמד. כשהמתיקות החלה לזרום בגופו, המשיך גמדומלך בסיפור: "יום אחד עבר קשר, שהזקנה קוראת לאסיפה שנייה באותו יום. דבר כזה לא קרה מעולם. התקבצנו חרש סביב עינגמד לשמוע את דבריה.

"'החלומות הולכים ואוזלים,' אמרה, 'והגיע הזמן לחדש את המראות.'

"תחושות שלא ידענו חלפו בגופינו עם קולה. טעמו של החלום הזה היה עז ומעורר יותר מטעמם של החלומות שיצרו גמדום חדש מדי פעם. עינגמד אמרה: 'שום גמדום לא יצא עד כה מארצנו. אינכם יודעים, אבל כל אחד מכם הוכשר באמצעות החלומות לחפש מראות במקומות אחרים. רק הגמדום שהכתר בידו, יוכל לחזור אלינו. את כתר האור שהכנתי, אמסור לידיו של הגמדום המתאים.'

"ככל שהוסיפה לדבר, ידענו שהדברים לא ישובו עוד לקדמותם.

"'גש אלי, גמדומלך,' אמרה עינגמד בקול רך. והגמדום שניגש אליה היה למלכנו הראשון."

ב.

עיגול אור שהבליח את החושך קטע את סיפורו של גמדומלך. העיגול לא האיר את סביבתו, כאילו האור נשמר בתוכו ולא התפזר. לפתע הפך העיגול השלם לנקודות מנצנצות. במרחק רב מהם התגלה לעיניו של הילד ריבוע מואר. בחושך השחור, בדממה המוחלטת, הדבר היחיד שנראה היו חוטי אור דקיקים, שכל אחד מהם יצא מנקודת אור שבכתר, ובהגיעו אל האור המרובע נבלע בו, וקצהו נעלם. גלים נעו בגמדומלך, ולפתע נמתח גופו ושולח קדימה בבת אחת ואז דמם, והם נשארו תלויים ללא תנועה בתוך האור המרובע. האור המרובע הוא כמו הפנים של גמדומלך, חשב הילד. רק כשנמצאים בתוכו מרגישים שהוא לא שטוח. הילד שם לב שאיננו רואה את עצמו או את גמדומלך, כאילו הם שקופים והאור עובר דרכם, ופתאום מצא את עצמו עומד ליד גמדומלך. האור המרובע נעלם.

במרחק מה מהם ראה הילד קבוצה של גמדומים, שישבה על משטח ירוק, חלק ומבריק כשיש. "ניגש אליהם," אמר גמדומלך, והילד הבחין שעכשיו הוא והמלך שווים בגובהם. המשטח היה עגול ורך, והילד שקע בתוכו כמו בתוך ערימת צמרגפן או ענן ירוק. בדיוק מולו ישבה נערה גמדומה, שאפילו צבעה האדמדם ודמותה השטוחה לא יכלו להסתיר את יופיה. כאילו צוירה בידי מישהו שאהב אותה מאוד.

הגמדומים ישבו דוממים ומרוכזים ואפילו לא הבחינו בנוכחותו. הוא ישב בשקט, ניסה לא לזוז ולא להסתכל בשום דבר מיוחד כדי לא להפריע, אך למרות רצונו נדדו עיניו אל עבר הנערה. פניה היו מופנים כלפיו, אך מבטה לא פגש את מבטו. כאילו חלף דרכו אל עבר החלל שמאחוריו. רכותו החמימה של המשטח עליו ישב הזכירה לו את שמיכת החורף שלו ואת החיבוק של אימא, והוא שקע בגעגועים והיה נוּגֶה מאוד. הוא עצם את עיניו כי לא רצה שיראו את הדמעות, וכדי לשכוח לרגע כמה הוא שונה במקום הזה. קולו של גמדומלך לחש לו שהזקנה תציג אותו עכשיו בשמו. הוא פקח את עיניו והלך בלי חשק אחרי גמדומלך עד שגמדומלך אמר: "הרי הוא לפניך," והילד מצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול הנערה היפה.

אור עטף את הנערה וגם הילד היה בתוך האור. פרפרים באים אליו אחד אחרי האחר, מלטפים אותו בכנפיהם העדינות ועפים הלאה, אחר כך נפגשים על פרח שעלי כותרתו צהובים וגדולים, ומספרים זה לזה את שלמדו עליו. ונדמה היה לו שהנגיעה הזאת של הפרפרים מספיקה כדי להכיר אותו. על אחד מעלי הכותרת הצהובים של הפרח היה כתם כהה, ופרפר דאה מעליו, ניסה לרדת אליו, אבל לא הצליח ולא יכול להצטרף לפרפרים. קול הציף את הילד כמו גל ענקי של ים והפך להמיה חרישית של גל שחלף ואז ללחש: "אבד לי שמך, השם נעלם ממני, אינני יודעת אותו, ואיך יהיה הילד בלי שמו…"

לרגע עמדה עינגמד מול הגמדומים, ובלי לומר מלה גיששה אחר ידו של הילד ורמזה שיבוא איתה. שותקים ונדהמים הביטו בהם הגמדומים ואחר פנו והלכו משם, מתלחשים. הילד התבונן בעינגמד וראה שעל עינה הימנית תלויה דמעה ורודה, שקופה כגרגר רימון. הוא שלח יד לנגב את הדמעה, והיא נשרה ונשארה בתוך כף ידו, חמימה ורוטטת. זה דבר שאני חייב לשמור ולבדוק, אמר לעצמו, וטמן את הדמעה בכיס. ואז אמרה עינגמד בתקיפות: "אתה חייב לבוא אל ביתי, ילד. כששמך נסתר, אין לך מקלט בארץ הגמדומים. רק חכמתי רבתהשנים תצליח להשגיח עליך שלא תירדם, שלא תיעלם במרחבי החלום האינסופי, חסרהשם."

איור לכתר הגמדומים גרגר רימון

ג.

ביתה של עינגמד היה תמיד מואר. הילד שיחק בכדורי אור וארג מטעמים מחוטי הריח העדינים שמצא בתיבת המשחקים שהכינה לו. לפעמים היה מצייר על השולחן העגול ציורים מרהיבי צבע, ואחר כך היה ישן שינה נטולת חלומות עד שעינגמד החכמה שבה הביתה. בלילות היתה יושבת איתו. כל לילה היתה הנערה שומעת את זכרונותיו, וכשנגמרו הזכרונות התחיל לספר לה ספרים שקרא, ואחר כך התחיל להמציא סיפורים. לפעמים היתה צוחקת כל כך, שתווי פניה היו פתאום מטושטשים, כאילו הוא רואה אותה דרך חלון מלא גשם וְרַדְרַד, ואז היה הילד מאושר מאוד, משום שעיניה המוזרות המשיכו להטריד אותו. הוא היה כבר כמעט בטוח שהיא עיוורת. כאשר שוחחו היתה מניחה לפעמים יד על פניו, והיתה לו הרגשה כמו אז, כשהיו בתוך האור, שהיא יודעת הכל.

לילה אחד ניסה לשאול מה שלום גמדומלך. הוא הרגיש קירות זכוכית כולאים אותו פתאום, ועינגמד ענתה בקול קשה: "גמדומלך בביתו." הוא פחד והיה לו קר, אך הוסיף ושאל למה גמדומלך אינו יוצא עוד למסעות. עינגמד לא השיבה, רק נגעה בידו, ומבטה היה נעוץ מאחורי ראשו. כמה עצב היה בה ברגע ההוא. הילד החליט שלעולם לא ישאל אותה עוד שאלות.

קיר הזכוכית נעלם ובחדר המואר היתה שלווה. המצע החמים עליו ישבו היה ענן לבן בשמש או פרווה רכה של חתול מפונק. הילד הרגיש שהוא שוקע בתוך החדר, עד שהגיע לנקודה שקטה של שמחה ונרדם. בתוך חלומו היתה עינגמד רוקדת, ומראה לה כשל שלהבת נר מהבהבת ברוח, ללא פנים. הוא ידע שהאש הקטנה, האדמדמה, לא תכבה ברוח. שתמיד תמשיך לרקוד כך, ללא פנים, בחלומו. הילד הרגיש שיש בו מנוחה. שאף פעם לא היתה לו מנוחה כזאת. והוא ידע שהצבעים של החלום יישארו בתוכו.

כאשר התעורר לא היתה עינגמד בבית והוא החליט לחפש דרך החוצה. בפינת החדר עמדה אלומה של ריח מתוק, והריח הלך והתרחב, הלך והתפשט, עד שהתפזר בכל החדר. הילד נשם נשימה עמוקה והרגיש את המתיקות חודרת עמוק אל תוכו. הוא הסתובב בתוך הבית, וצעדיו היו קלים מן הרגיל כאילו הרצפה עוזרת לו ללכת. קירות הבית היו ירקרקים ומבריקים וחלקים כשיש. הילד ניסה למשש את הקיר כדי לבדוק אם יש בו פתח סמוי, והקיר התמסר לידיו כמו פוך רך. הוא הרגיש שהקירות ידידותיים אליו, והיה אסיר תודה על כך. חמימות מילאה אותו, כמו בלילות מלאי הנעימות עם עינגמד. בכל מקום בו לחץ מעט על הקיר, יצרה ידו פתח בחומר הרך, והילד אפילו לא שם לב שהוא יכול לצאת החוצה, כי כבר שכח שזה מה שרצה.

הפתחים בקיר היו אור לבן, רווי בצבעים ומסחרר, והרצפה ריחפה אותו כרצונה ולא היה איכפת לו, בכלל לא היה איכפת לו להמשיך כך עד סוף ימיו. הוא כבר ידע מעצמו שכך נוצר יופיה של עינגמד, שזה סוד כוחה ועיוורונה. היא מילאה את כולו במתיקות חלומה חסר הזמן, ואל תוך המתיקות הזאת נמסך לאט לאט פחד איום ונורא ועצב בלתי נסבל. הכל התערבל וזחל בתוך גופו, והוא ידע שהפחד שלו והעצב של עינגמד והמתיקות של שניהם לעולם לא יוכלו להתערבב. הקירות עטפו אותו בעדינות, ליטפו אותו, ניחמו אותו, והרצפה המשיכה לשאת אותו על גבה בסבלנות ובלי שום פראות, כמו הנשימות השקטות של הדממה המוחלטת. מבעד לאחד הפתחים שבקיר שמע את קולו הצרוד של גמדומלך מדבר אליו: "הבאתי אסון לארץ הגמדומים," לחש, והילד ראה שפני החרסינה האדומים של גמדומלך התמלאו קמטים. "אינני כועס," הוסיף ואחר שתק.

"למה אתה לא יוצא למסעות, גמדומלך?" שאל הילד.

"עינגמד מעתירה עלינו שפע של חלומות. ארצנו דשנה וגמדומיה שמנמנים. לפעמים קשה לנו לקום מרבצנו הרך מרוב מתיקות החלום, ואנחנו נשארים על מקומנו שעות ארוכות, עד שכנפינו מתחילות להתמתח בחוסר סבלנות."

הילד זכר כמה השתוקק להיוולד מחלומה של עינגמד. הוא לא הבין מדוע קולו של גמדומלך אפל כל כך עכשיו. הזוהר של פתחי הקיר היה עמום מעט, וחלק מהם כבר החל להיסגר לאט לאט כבועות נעלמות במים. גמדומלך המשיך וסיפר איך השתנה טעמם של החלומות, כאילו נוסף לו תבלין שהפך את יומם של הגמדומים לעצלות ואת לילם לעייפות, ואת חלומם הפך למחשבה. והאהבה שזרמה פעם בטבעיות מעינגמד החכמה באה עתה ביסורים ובעבודת פרך, ובלי כל שליטה. הילד עמד בין הקירות המוארים, שהיו שוב ירקרקים וחלקים כשיש. מבעד לפתח שהלך ונסגר לאיטו בינו לבין גמדומלך, שמע אותו לוחש בחשיכה: "סלח לי, ילד, משהו היה צריך להיעשות. כי אם לא זהו סופם של הגמדומים." את השיחה הזאת סיפר הילד לעינגמד ברגע שהגיעה.

ד.

עינגמד התהלכה בחדרם ולא ידעה מנוחה. גל כבד של דאגה הציף מדי פעם את החדר המואר, וכל גל היכה בילד שניסה להרגיע את הנערה, והפיל אותו. "שב ילד," אמרה עינגמד לבסוף, ועיניה העיוורות נעוצות בעיניו. היא התיישבה לידו וחבקה את כתפיו בעדינות עד שנרגע. הוא ראה פרפרי אור מתרוצצים בחדר, מתנגשים זה בזה, מתפוררים לגרגרי אור ונעלמים. "עינגמד, גונבים לך את הכתר" – לפתע הבין מדוע חדל גמדומלך לצאת למסעותיו.

"לקחתי אלי את הכתר," אמרה עינגמד בשקט. "חשבתי שאינם זקוקים לו עוד. מאגר המראות עלה על גדותיו והחלומות המתוקים זרמו בלי מעצור. לא ידעתי שכתר האור המורה את הדרך הביתה יקר כל כך לגמדומיי. לא ידעתי שהצורך לחפש מראות צורב כל כך. בבוקר יוביל גמדומלך את הגמדומים למרד. הנה הם נאספים על רחבת המפגש, יושבים וממתינים בדממה. גמדומלך הביא ממסעו ילד ששמו נעלם, ואני, זקנת הגמדומים, הזנתי אותם במראות שלו. בבוקר יוביל גמדומלך את הגמדומים למרד. הנה הם נאספים על רחבת המפגש יושבים וממתינים בדממה. את כתר האור, מפתח ארצנו, ישלימו עד בוקר. גרגרי האור בידיהם. ורק דבר אחד אינני רואה: מה החלום שנרקם ביניהם, היושבים ממתינים בדממה. מהו החומר ממנו עשוי המרד."

הילד נגע בפני החרסינה היפים של הנערה השותקת, ורחמים גדולים מילאו אותו. עיניו מלאו דמעות. הוא עזר לה לקום, חיבק אותה בכל אהבתו ולחש: "את צריכה ללכת עינגמד, כבר בוקר."

הוא ניסה להמתין בשקט, ישב ואסף את כל כוחותיו כדי לעזור לה כשתחזור. הוא לא ידע למה לצפות, אבל הדבר יהיה קשה מנשוא.

עינגמד הופיעה בחדר מוקדם מן הרגיל. היא פסעה לאט, מוארת כולה, וחיוך מוזר, חסר שמחה, על שפתיה. הילד קם לקראתה, נחרד כולו, והיא התמוטטה אל זרועותיו, קטנה וחסרת משקל. הוא השכיב אותה על המצע הרך בפינת החדר וישב לידה. היא נראתה כמו כתם אור על ענן, והילד שאל את עצמו אם גמדומים יכולים למות ותחושת אובדן נוראה מילאה אותו. הוא ליטף את פניה הוורדרדים והיא זעה. הילד שמע פתאום את קולו שר לה מנגינה שלא הכיר, מנגינה שהיו בה השלווה והעצב המתוק של כל שירי הערש, והריחות האהובים של הפרחים ותבשילי שבת, הכחול העמוק של שמיים עם שחר וארגמן הקטיפה של השושנים. ואל המנגינה המופלאה נוסף קול ענוג וצלול מאוד, קולה הרפה של עינגמד: "הם סירבו לקחת את חלומותי. הם ישבו מולי קשים ועיקשים, רק געגועיהם הרכים שנמלטו מהם מדי פעם ונקשרו בעיני הזכירו לי את אהבתם."

הנערה המשיכה לדבר אל הילד, וקולה היה לפתע חזק ומרשים: "אני עינגמד זקנת הגמדומים. המראות אשר בי ניזונים מן הזמן. אני עין הזמן החכמה של הגמדומים, רואה את הנעלם והנצחי. לא תוכל להסתיר את שמך ממני." הילד הרגיש את עוצמתה המכשפת של עינגמד והתמלא התרגשות ואימה. הוא אחז בידה, ליטף את כנפיה הקטנות. "אהבתי נשאה אותי אל מראותיו הנפלאים של הרגע, ואני מודה לך על כך," אמרה הנערה. "עכשיו כבר מאוחר ומסוכן מאוד. לפני שניעלם שנינו, אנא, אמור לי את שמך."

הילד נגע בה שוב ולחש: "אני…" מבטה של עינגמד נגע בעיניו ממש, והוא ראה בעיניה את הפרח הצהוב, גדול ויפהפה, ועלי כותרתו מושלמים ללא רבב.

ה.

"ילד שלי, חיפשתי אותך," שמע את קולה של אימו. היא כיבתה את הפנס הקטן והושיטה לו יד. היה קריר בגינה וחשוך והוא שמח ללכת הביתה. הוא התפשט ונכנס למיטתו ועצב בלתי מובן מילא אותו. לפני שהכניסה את מכנסיו לארגז הכביסה, בדקה אימא אם נשאר משהו בכיסים. "מה זה?" שאלה האם, בידה הדמעה הוורודה של עינגמד, חמימה ורוטטת.

©שושי שמיר

איור: http://hubblesite.org/hubble_discoveries/10th/photos/graphics/slide36high.jpg

מודעות פרסומת

הכבשה הכעסנית

הכבשה הכעסנית

לפני שנים ארוכות, אולי אפילו יותר מזמן, אולי אפילו השבוע, בין שלשום לאתמול, היה הייתה כבשה. מכוערת, מלוכלכת הייתה הכבשה הזאת. היא לא נתנה לאף אחד לסרק אותה, ובטח לא לגזוז אותה. במשך השנים צברו התלתלים שלה בוץ בחורף וקוצים בסוף הקיץ, ופרחים נבולים בתחילת הקיץ, ואבק.

ובגלל שכל כך הרבה שנים היא לא התרחצה, היא התגרדה כל הזמן, וכשהייתה נשענת על הסלעים להתגרד, גם האבנים הקטנטנות שהידרדרו מהסלעים האלה נתפסו בתלתלים שלה. ותמיד היו עליה קצת עשבים ירוקים שנדבקו לסנטר שלה כשאכלה. וכשהייתה לה נזלת היא הייתה נותנת גם לנזלת לנזול לה על הפנים, עד שלבסוף, אי אפשר היה להסתכל עליה. זה התחיל מזה שהיא הייתה פשוט מגעילה, ואחר כך נפוצה שמועה שמי שמסתכל עליה נהיה מקולל וכועס, וכולם נשמרו לנפשם.

היא לא נולדה כבשה כעסנית. היא הייתה טליה קטנטנה ושמנמנה ורכה, עם תלתלים לבנבנים כשלג, שהסתלסלו כמעט על כפות הרגליים, ועיניים חומות, ענקיות וסקרניות מאוד, ואפון שחור שרחרח כל דבר, ולשון ורדרדה, שמדי פעם הייתה שולחת אותה החוצה ומלקלקת בעדינות את השפתיים שלה, ואם הושיטו לה צרור עשבים, הייתה מלקלקת גם את היד. כי כבר כשהייתה צעירה מאוד היא הייתה מספיק חכמה כדי להבין שהיד היא חלק מהטעם הטוב של האוכל.

יום אחד, כשהייתה כמעט בת שנה, אימא וסבתא והדודות והאחיות הגדולות הכינו אותה לקראת הגז הראשון. העדר ידע שהמסורת הזאת יקרה וחשובה לאיכרים, ואפילו שלא הבינו בדיוק למה, למדו להתכונן ולנקות את עצמם, ולמדו לא לפחוד ואפילו ליהנות מהתחושה המוזרה של מגע המספריים בצמר, ומהתחושה המוזרה עוד יותר של האוויר על הגוף, שבאה בעקבות המספריים. הם ידעו ששבעה ימים אחרי הגז סובלים כל הכבשים מסחרחורת קשה ומאובדן שיווי משקל. על הבעיה הזאת התגברו בעזרת טקס, שכבר שכחו מי המציא אותו: הם ישבו והסתכלו איך האיכרים מעבירים את ערימות הצמר הגזוז לעגלות גדולות, ועודדו אותם בפעייה שבטית ענוגה, וכך התעודדו והתנחמו גם הם עצמם.

את כל הדברים האלה סיפרו לטליה הצעירה, והיא הקשיבה בסבלנות רבה כי הייתה טליה עדינה ומחונכת. אבל כשגמרו להסביר לה קרה דבר: היא קמה במלוא קומתה הזעירה, זקפה את ראשה, ניערה את תלתליה הלבנבנים כשלג ואמרה'מה', שזה 'לא רוצה' בשפת הכבשים. הן חזרו והסבירו לה: 'זה לטובתך. בזכות הצמר האיכרים נותנים לנו אוכל לאכול ודיר לישון ומים נקיים', אבל היא התעקשה. כשראו שזה לא הולך בטוב הבהירו לה זה מה יש, אין ברירה.

יומיים אחר כך הגיע החג וכל הכבשים צעדו בסך. אימא וסבתא והדודות והאחיות הגדולות ממש גררו את הטליה הצעירה בכוח לשם, וחייכו לידידיהם, שלא יבחינו. וכשהגיעו לשם, ממש דחפו את הטליה הנחמדת לידיו של האיכר, שנאלץ לקשור את ידיה ואת רגליה כדי לגזוז את צמרה. היא כל כך השתוללה שהאיכר פצע אותה קצת, והצמר קצת התלכלך, אבל היא אפילו לא הרגישה.

לא צריך לספר לכם שהיא לא הסכימה להשתתף בטקס ההתגברות, ולא עזר שהסבירו לה שזה לטובתה. כי מאותו היום, היא שנאה שאומרים לה 'זה טוב בשבילך'. ואפילו אם זה באמת היה טוב בשבילה, אם אמרו לה 'זה טוב בשבילך', זה נהיה רע, ממש רע בשבילה.

וכשהכריחו אותה להשתתף בטקס ההתגברות היא כל כך כעסה. הכבשים ישבו והסתכלו איך האיכרים מעבירים את ערימות הצמר הגזוז לעגלות הגדולות, ועודדו אותם בפעייה שבטית ענוגה. העדר שר וכשאף אחד לא הסתכל, הטליה ניצלה את ההזדמנות וטבלה את ראשה בשלולית של מים מלוכלכים, כדי שייסגרו לה העיניים ולא תראה איך תלתליה היקרים והרכים, הלבנבנים כשלג, נישאים אל העגלה ולנקחים ממנה לעולמי עולמים. והעדר שר.

צמר צומח. הצמר החדש שצמח לה ניחם אותה מעט. הרכות שלו הייתה כבר אחרת לגמרי, ולקח לה זמן להתרגל, אבל היא החליטה שלעולם לא תיתן לאף אחד לגעת בו. את כל הימים שעברו עד הגז הבא, הקדישה ללימוד כל התחבולות האפשריות שיהפכו את התלתלים שלה לבלתי ראויים: בוץ וקוצים, פרחים נבולים, אבק, אבנים קטנטנות, נזלת.

ובסוף, כדי להיות בטוחה שתצליח להתחמק מהגז, נעלמה לשלושה ימים: יום לפני החג, ביום החג וביום שלאחריו. וכך נהגה בכל שנה, וכך עברו שבע שנים.

כבר בשנה הראשונה הבחינה שכמה חברים לא רוצים להיות לידה במרעה, ומיד החליטה שיותר לא יזכה אף אחד לעזוב אותה, כי היא תעזוב קודם. היא פיתחה חוש מיוחד להבחין מתי חבר מפסיק להסתכל לה בעיניים, כי זאת הייתה תמיד ההתחלה, וזה היה הזמן להפנות עורף. משנה לשנה היו לה פחות חברים עד שלא נשאר לה שום חבר. אבל זה לא היה כל כך רע כמו שזה נשמע, כי הניחו אותה לנפשה, והפסיקו לנדנד לה בקשר לגז.

***

ואז, כשהייתה הכבשה הכעסנית כבר זקנה מאוד ובודדה מאוד ומכוערת מאוד ומלוכלכת מאוד, אירע המעשה בבת האיכר. לאיכר היו שלושה בנים ובת זקונים אחת. הבנים השביעו אותו נחת. הם היו ילדים מנומסים ותלמידים טובים, ואחר כך בגרו והפכו לאנשים חרוצים. גם הילדה, שהייתה כל כך יפה, עוררה הרבה תקוות בלב הוריה. הם שמחו שסוף סוף נולדה להם בת, והם יוכלו לקשט אותה בשמלות וסרטים ולפנק אותה.

אבל היאלא עשתה שום דבר כמו שצריך. עוד כשהייתה בעריסת תינוקות כבר הייתה יורקת ומגדפת, ועיניה היו בוערות באש ירוקה בכל פעם שביקשו ממנה משהואפילו לבית הספר לא רצתה ללכת. כל היום הייתה רק שוכבת על הבטן מתחת לשולחן הגדול בפינת האוכל, ומשרקקת לה מנגינות בחליל הדלעת. אותו חליל שקיבלה כשנולדה מאשת אחיה הבכור, שיום אחד עזבה את ביתה ואת בעלה וילדיה ונעלמה. וכך, חליל הדלעת, שהילדה כה הפליאה לשרקק בו, כל הזמן רק הזכיר והזכיר להוריה את האסון שקרה לבנם, והם פשוט לא ידעו מה לעשות עם הילדה הזאת, שהסתובבה להם בין הרגליים. הגז התקרב והמתח בבית גבר, ויום אחד, כשרועה הכבשים בא לקבל את שכרו מיד האיכר, צץ במוחם רעיון גאוני: בת הזקונים תיקח את חליל הדלעת שלה, ותצטרף אל הרועה כשוליה.

בבוקר, ואיזה בוקר יפה זה היה, יצאה הקטנה עם העדר. היא התיישבה לה תחת עץ עבות וניגנה. המנגינות שלה נזרמו מחליל הדלעת כמו מעיינות מסולסלים של פעמונים, כמו פתותי שלג רכים ולבנבנים, ולאף אחד לא היה איכפת. היא ניגנה, והכבשים לעסו את העשב באדישות והתעלמו ממנה. היא ניגנה, והרועה נשכב, שם את כובעו על פניו ונרדם.

אבל היה מישהו שהקשיב קשב רב. לכבשה הכעסנית, הזקנה, הבודדה, המכוערת והמלוכלכת, קרה דבר. בסלסולי המנגינה הרגישה לפתע כאילו תלתליה היקרים, הלבנבנים והרכים, שאבדו לעד, צומחים שוב מגופה.

עיניה החומות, שהיו מכוסות בצמר ישן ומטונף, נפקחו לרגע והיו שוב ענקיות וסקרניות. היא התקרבה לאט לאט, שאף אחד לא יראה, ובאמת לאף אחד לא היה איכפת. אבל הילדה המנגנת הרגישה, והבחינה בה מזווית העין, וכיוונה את נגינתה אל המאזינה שנמצאה לה פתאום. זקנה, כעסנית, מכוערת ומלוכלכת, אבל בכל זאתמאזינה. ומנגינותיה הפכו למתוקות אף יותר.

וכך חזר הדבר ימים אחדים: בבוקרואיזה בקרים יפים היו אלההייתה הקטנה יוצאת עם העדר, מתיישבת לה מתחת לעץ ומנגנת בחליל הדלעת. מיום ליום הפכו מנגינותיה מתוקות יותר, ומיום ליום הייתה הכבשה הזקנה קצת נועזת יותר, מתקרבת קרוב יותר, אבל לאט לאט, שאף אחד לא יראה. ובאמת, לאף אחד לא היה איכפת. עד שיום אחד, בדיוק יום לפני חג הגז, נעלמה הכבשה הזקנה. ישבה הילדה מתחת לעץ וניגנה וניגנה, אבל נעלם הטעם של המנגינה. ביום הבא, כשלא ראתה את הכבשה, הייתה מודאגת מאוד ולא הצליחה לנגן. וביום השלישי, היום שאחרי הגז, לקחה את חליל הדלעת ונעלמה אף היא.

גבעות ושדות וכפרים חצתה, וכל הזמן הייתה מסלסלת ומסלסלת בחליל הדלעת ומחפשת את הכבשה, והכעס גואה וגואה בה על הזקנה המכוערת והמלוכלכת הזאת, שהסתלקה ממנה. עד שהגיעה שעת הצהריים, וכבר הייתה עייפה מאוד, וישבה לנוח לרגלי עץ, על שפת אגם קטן ומואר, ונרדמה לרגע קט.

כשהתעוררה ונזכרה בכל מה שהיה, שלחה יד את חליל הדלעת שלה ושירקקה לה, כי זה מה שידעה. והנה מולה יוצאת מתוך האגם כבשה משונה, כבשה מופלאה, מנערת את תלתליה הצהובים מזוקן, שנצצו כזהב באור השמש, וביניהם תלויות טיפות כחולות וירוקות, כהשתקפות השמים והמים.

גביש מים עכור לכבשה הכעסנית

היא ניגשה אל הכבשה הכעסנית והביטה בה, למרות שפחדה מהקללה, וראתה לפתע שכל טיפה וטיפה כחולה, וכל טיפה וטיפה ירוקה, היא עין, כל כך עצובה. אז מזה עשוי הכעס אמרה הילדה לעצמה מכל כך הרבה עצב הוא עשוי. וכבר לא פחדה. היא התקרבה עוד קצת, והסתכלה בסיפור שבכל עין ועין, כל עין כחולה וכל עין ירוקה. וכשנגמר הסיפור נעצמה כל עין וכבתה, והשאירה אחריה רק את זהב התלתלים. כך, עד העין האחרונה. ורק אז העזה הילדה והביטה בעיניה הגדולות והחומות של הכבשה, והושיטה יד ללטף את זהב התלתלים. והכבשה שלחה לשון ורדרדה ולקלקה את היד, ואז נעצמו עיניה והיא מתה.

והילדה חיבקה את הכבשה המתה ובכתה בדמעות גדולות עד שירד הערב, ואז פנתה משם והלכה, וכל הדרך ניגנה שירי ערש והמשיכה לבכות בדמעות גדולות. ואם עוד לא הגיעה הביתה, היא הולכת בדרך עד עצם היום הזה.

 

©שושי שמיר. ציור: מקום לתיקון, פנדה שמן על נייר, שושי שמיר

 טליה sniffingouthome.org; כבשה כועסת www.tynesidecinema.co.uk

הנסיך השחור

איור לנסיך השחור גדול

הנסיך השחור – סיפור מצרי

היה נער אחד שלא אהב לעשות שום דבר. היה לו חליל שהוא גילף לעצמו עוד כשהיה ילד, והדבר היחיד שעשה כל היום היה לנגן בחליל שלו. ואת זה הוא באמת ידע לעשות טוב מאוד. כל היום הוא טייל וניגן, ניגן וטייל. אנחנו אולי היינו אומרים שהוא אמן, אבל במצרים העתיקה, בכפר הקטן שבו גדל, הוא נחשב לסתם בטלן. יום אחד נתקל פתאום בגדר גבוהה מאוד, ממש חומה. ומעל לחומה הגבוהה הזאת הוא ראה צמרות של עצים שכמוהם לא ראה מימיו. הוא טיפס על החומה כדי להציץ פנימה, ונגלה לעיניו גן נפלא ונרחב, כמוהו לא ראה מימיו. אבל הדבר הנפלא ביותר שראה בגן הייתה ילדה יפהפיה, שרועה על מצע פרחים ססגוניים, עיניה עצומות אל מול השמש, ושערה השחור מקיף את פניה הלבנים כטבעת של נחשים נאמנים המגוננים על אבן חן נדירה.

התמלא ליבו של הנער חמימות שכמוה לא ידע מעולם, והוא התיישב על החומה וניגן בחליל את כל אהבתו. לעולם לא היה יכול לתת מילים לרגשותיו, אבל החליל ידע את כל מנגינות ליבו. הוא ניגן וניגן, והנערה היפהפיה שוכבת על מצע הפרחים שלה ועיניה עצומות, לא מבחינה בקיומו. לאחר שעה ארוכה קם והלך משם, ולמחרת חזר לאותו מקום, וטיפס על אותה חומה, ואותה נערה הייתה שרועה על מצע פרחים ססגוניים, עיניה עצומות אל השמש, ושרה השחור כטבעת נחשים מגוננת על אבן חן נדירה – פניה הלבנים. ושוב, הוא ניגן את ליבו אליה בחלילו, ושוב לא הבחינה הנערה בקיומו, והוא הלך משם אחרי שעה ארוכה. ביום השלישי, לאחר שהפליא את מנגינותיו לנערה הישנה, סובב בשבילים המובילים לגן המופלא וחקר למי הוא שייך. ונגלה לו שהגן של פרעה הוא, ושהנערה היא בת המלך.

איזה סיכוי יש לבטלן שכמוני, שכל מה שיש לו בחיים זה כמה מנגינות עלובות בחליל שלו, חשב לעצמו. ואז חקר וחיפש ומצא את המכשף העתיק והחזק ביותר במצרים, שגר בכפר רחוק ונידח. 'כן, אני יכול להפוך אותך לכל מה שתרצה להיות', אמר המכשף, 'אבל אני מזהיר אותך, אין דרך חזרה. לכישוף חזק כל כך אין תיקון'. והוא הפך את הנער לנסיך צעיר, איש חיל יפהפה ואמיץ לב, ובתמורה לקח ממנו את החליל. אימו של הנער חיפשה אחריו ימים רבים, עד שהשתכנעה שטבע בנהר והפסיקה לחפש, וכך עברו שנים אחדות.

יום אחד שמע הנסיך השחור – שזה היה כינויו של הנער שלבש תמיד בגדים שחורים שהדגישו את יופיו ואת עוצמתו – יום אחד שמע הנסיך השחור, שפרעה וחילו חונים במדבר לאחר שהובסו בידי האויב ואיבדו מחצית מהאנשים ומהרכוש. הוא מיהר אל המדבר והציע את עזרתו, ובזכותו ניצח פרעה במלחמה. 'כל אשר תרצה – שלך הוא', אמר פרעה לנסיך השחור כשהזמין אותו אל הארמון, והוא ביקש את ידה של בת המלך. אחרי ארוחת הערב הוזמן הנסיך השחור אל חדר ההסבה של המלך, ושם, לראשונה, ראה את אהובתו הנסיכה יושבת, ועיניה הירוקות פקוחות ומתנוצצות.

רגליו נשאו אותו כאילו היה קל מהאוויר אל עבר הכס המלכותי, והוא כרע על ברכיו לפני הנסיכה היפהפיה. 'אבי אמר לי את רצונך, הנסיך השחור', אמרה הנסיכה. 'רצונו של אבי הוא לי פקודה, אבל לפני שאנשא לך, עליכם לשמוע את דברי. איש אינו יודע. לפני שנים אחדות, בהיותי נחה את מנוחת הצהריים בגני, עלה אל החומה נגן חליל. הוא אפילו לא ראה אותי, כל כך היה מסור לנגינתו, אבל המנגינות שהפליא לנגן בחלילו מילאו את ליבי אושר ושמחה, מתיקות וחמימות רכה, שכמוהם לא ידעתי מעודי. ידעתי מיד שנגלה אלי אלוף לבבי, שהוא יהיה אהובי הנצחי. אבל בחלוף שלושה ימים נעלם. יצאתי לחפש אותו, ביררתי מיהו ומה עלה בגורלו, ולאחר ימים רבים נודע לי שטבע בנהר. רצונו של אבי הוא לי פקודה, אבל לא יכולתי לתת את הסכמתי בלא שתדעו את האמת שהסתתרה בלבבי', אמרה בת המלך.

הנסיך השחור נטל את ידה בידו ונשק לה בעדינות. הוא אמר לה: 'גם לי הייתה פעם אהבה כזאת. אני יודע שאין לה תחליף'. והוא הלך אל המדבר, ומאז ועד היום לא ראה אותו איש.

©גרסה עברית מעובדת: שושי שמיר

איור: http://pequenaru.deviantart.com/art/Sleeping-beauty-has-dark-hair-115070615