קטגוריה: סיפורים

סיפור מקסים

סיפור מקסים

איור לסיפור מקסים בבלוג

א.

שבעה ימים חי מקסים אלדור בשבעים שנותיו ובתקופה זו הכרתיו. כאשר קבע את עצמו בתודעתי, לילה גשום מאוד בחודש מאי, היה ברור שמישהו בעל הומור העביר לידיו את כדור הבדולח, והשתקפויות הצבע הזוהרות שעל פניו אינן אלא מראה. יום אחד הופיע, כולו מתוח ועצבני. לא הייתי חייבת לקדם את פניו, אבל אני סימנתי לו באדיבות את הדרך אל המטבח: "תשתה משהו?"

"נעים מאוד," ענה, "שמי מקסים אלדור." והושיט לי יד נוקשה שכולה אצבעות.

"שושי," אמרתי, והחזרתי לו יד.

ישבנו לשתות תה.

כבר בשיחתנו הראשונה הבחנתי, שאמונתו שיש להפריד באופן מוחלט את הרגש מן השכל הייתה חלקה וחסרת פתחי אוורור לחלוטין. היא לוותה בתנועות ריסים גליות, זהובות, ששינו בלי הרף את צורת הצללים על לחייו. תיכננתי להכריח אותו להרים את עפעפיו, וקיוויתי לארגן לנו קשר עין לאחר מכן. "תפתח את העיניים," אמרתי לו.

הצללים הזהובים שעל לחייו זעו בעדינות, כמעט בלתי מורגשים. "למדי אותי," ביקש. "נמאס לי להיות אוטודידקט. הבחנתי לאחרונה בחוסר יעילות מסוים שבהסתכלות פנימה."

בזהירות רבה התחלתי להדריך אותו, נשמרת שלא לגעת באמונתו שהייתה שבירה ביותר. אם יש לי כישרון שאני גאה בו, הרי הוא הכישרון לדבר באופן שוטף ומלומד – בעיקר על נושאים שלא ברורים לי עד הסוף. אינטואיטיבית ידעתי שהטכניקה המתאימה ביותר למצבים כאלה היא סמכותיות מתובלת בערפל מיסטי קל.

מקור הידע הטוטלי חסוי מאיתנו, התפוח היחיד שנפל לידי בני מיננו עוכל והופרש, ומאז אין לנו גישה חופשית לעץ ההוא. הסיפורים דהו, וגרעין לבם הבלתי משתנה נח תחת דורותעפר, סמוי ושותק. נשארנו עם הניחוש היפהפה, הטהור, בנו של אבי אבות הטומאה, הנחש. ולכן פתחתי בהרצאה על תפקידן של העיניים כמערכת חיישנית סלקטיבית.

"אין ספק, ידידי, שראשונות נבראו העיניים. העולם היה שרוי עדיין בתוהו ובוהו, והחושך חגג את ניצחונו במחול עצום אל תוך התהום וממנה. היה זה מצב בלתי נסבל לגבי העיניים, שהיו עדיין צעירות ובמלוא אונן רק נבראו, והיו צריכות לכבוש לעצמן מקום בעולם. והן התחילו להתגלגל בריחוף קל ונונשלנטי עד שהגיעו למידת הסחרור המתאימה לחדירה.

"החושך שלא ידע על קיומן, לא הבחין בסכנה. בדיעבד, אולי לא היה אפילו אויב ראוי לשמו. ייתכן שעד היום הוא רואה את עצמו שלם ובלתי מנוצח. העיניים ניקרו את האור הגנוז בתוכו, והניחו לאור לזלוג החוצה וליצור את עולם המראות הראשון, חסר כל תכנון ותשתית.

"אין לדעת אם מצפונן התעורר בגלל שפתאום הפסיקו לשלוט במצב, או הפחד מפני אובדן אהבתו של האלוהים שלהן היה המניע. אבל בשלב הבא הבינו שהן חייבות לתפוס את המראות הפזורים ולארגן אותם בסדר כלשהו, כדי שתהיה הצדקה. לאחר ניסיונות נפל אחדים, מצאו שהדרך היחידה לעשות זאת היא לעמוד יחד, כזוג, מול המראות, ולאפשר למבנה שבו נבראו לפעול באופן האופטימלי ביותר.

"היה זה שלב חשוב בהתבגרותן, משום שהיו חייבות לקחת בחשבון את העובדה שלא תוכלנה לראות את כל המראות אלא את חלקם. ארגון עולם המראות דרש מהן, ללא ספק, ויתור. והן קיבלו זאת על עצמן בגבורה. האם הדמיון, הזיכרון והעתיד הם געגועים שנבראו ברגע הוויתור?…"

ב.

"נסחפת," קטע אותי מקסים אלדור בדיוק במקום בו עמדתי להביא את הרצאתי הקצרה לשיא מרשים. הוא המשיך ללגום מן התה עד ששמעתי את צלצול ספל החרסינה על התחתית, והוא אמר: "אני הולך. את יכולה לאחל לי דרך צלחה," ופתח בתנועה אצילית את דלת ביתי.

"הלנצח תאכל חרב?" שיננתי לעצמי בשקט את מהלך השיעור שתיכננתי למחר. ידידתי מן האוניברסיטה האירה את עינַי לקשר שבין נצח וניצחון. האם הייתה זו אשמתי שעד סוף השיעור לא הבחנתי במקסים אלדור שישב בכיתה?

"בבוקר את דווקא כן יודעת ללמד," אמר כשחלף על פני, ונעלם בחצר.

ארגתי בראשי רשת מעודנת שבה עמדתי לדוג אותו, ושיבצתי כמה חרוזים צבעוניים. ראיתי אותו מוטל בתוך אקווריום שבניתי לו, מנסה לשווא לומר משהו בתוך המים: שפתי הדג הנעות שלו לא ישמיעו שום צליל, יהיו רעיונותיו מבריקים ככל שיהיו.

צברתי תאוצה יצירתית וסיפוק עמוק החל מסתחרר בתוכי. התבוננתי בסופת ההוריקן הקטנה והסימפטית שחוללתי, ופתאום הבהבה עין הוריקן, תחילה בנצנוצים עליזים ואחר כך במלים ברורות שפעלו כפטיש:

"מקסים לא גר כאן יותר."

"הו, מקסים מקסים," תפסתי את עצמי ממלמלת לראי שבכניסה.

קלטתי מיד: געגוע דחוס מילא את הבית. פתחתי את החלונות, חטפתי סל ורצתי לסופרמרקט. נדרשו לי שלושים שניות שלמות להירגע, אולם ברגע שהשלמתי את קניותי פניתי וחזרתי לביתי.

נעצתי את המפתח בזהירות בחור המנעול. לרווחתי מצאתי את החדרים מטוהרים מכל דחיסות. לרגע נדמה היה לי שאך דמיינתי את המצב הקודם. גם לפרנואיד יש אויבים. חלצתי את נעלַי החדשות שקניתי בסופרמרקט ואיווררתי קמעה את אצבעות רגלַי.

ישבתי לנוח על השטיח, אבל היה משהו טורדני בישיבה המזרחית שלי. צריך להחליף את השטיח, הוא שעיר ורך מדי. היה קריר בחדר. הצמחים שלי עדינים ואינם יכולים להתמודד עם תנאי אקלים משתנים. סגרתי את החלונות. ניגשתי אל המדף לקחת את הספר שלי. הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת. הייתה שתיקה בקו. טרקתי את השפופרת.

כעס הצטבר בי ונזכרתי בבדיחה שסיפרו בחדר המורים:

שני משוגעים יושבים בחדר. אומר אחד – "שים רגע אוזן אל הקיר ותקשיב". השני מקשיב. "שמעת?"

"לא" – משיב השני.

"תקשיב, תקשיב!" – חוזר ומבקש הראשון. "שמעת?" – הוא שואל, והשני – "לא."

"אתה רואה" – אומר הראשון – "כל הזמן לא שומעים שום דבר."

פתחתי את הספר והכנתי מספר עפרונות ודפי נייר. הייתה דפיקה בדלת. הכנתי קול לתשובת ה'יבוא'. לפני שהספקתי להפעיל אותו נפתחה הדלת.

"תשתה משהו?" שאלתי.

"תודה," ענה, והוביל אותי למטבח.

ישבנו לשתות תה.

"יש משהו תמוה בדרך שאת מלמדת," אמר מקסים אלדור לאחר שתיקה ארוכה. "את אינטליגנטית, אבל את מתייחסת לחומר בחשדנות. אני, למשל, מאמין בך." כף ידו גרומת האצבעות נחה על שולחן הפורמייקה שרכשתי זה מכבר. משהו צווח במוחי.

שקלתי לקחת את ידו ולסלקה בעדינות מן השולחן שלי. במקום זאת הכיתי על השולחן באגרוף קפוץ כדי להדגיש את נחישותי. "אני מניחה שאתה יכול לקבוע גבולות סבירים. אבקשך להסיר מיד את ידך מן השולחן." הייתה חריקה קלה בקולי וקיוויתי שמר ריסים מושפלים דילג עליה.

לחייו של מקסים אלדור היו סמוקות וזוויות פיו רטטו במקצב משתנה. ריסיו הזהובים השתקפו בדמעות שהיו תלויות עליהם, וידו המיותרת חיפשה מקום.

לא ידעתי נפשי.

מגע ידו בסנטרי היה יותר ממפתיע. הוא הרים את פני לעברו, ובתנועה איטית, בלתי מורגשת כמעט, חשף את עיניו. מבטו הכחול הקיף אותי בחומת קרח. מודרכת על ידי הארה המתרחשת לפעמים על סף האסון הצלחתי לשים את ידִי על עפעפיו ולכבות את עיניו. ריסיו הלחים דגדגו את אצבעותי, עורו היה חמים.

"נסיים את התה," אמר כשהוא מסיר את ידִי מעל עיניו ושומט את סנטרי מידו. "עלי ללכת."

לגמתי מן התה לגימות מהירות ככל שאיפשר הנימוס ואיחלתי לו לילה טוב.

ג.

למחרת השכמתי כהרגלי. פרקי הזמן ביומן מבטיחים התייחסות מסודרת לכל פרט. החלטתי להקדיש את החלון שבין השיעור הראשון והשלישי לבדיקת עבודות התלמידים. יצאתי אל בית הקפה שמול בית הספר כדי לעבוד באין מפריע.

מזג האוויר בחוץ היה נייטרלי. כאשר סימנתי את השגיאה הראשונה, חלף המלצר על פני והזיז את השולחן. התה נשפך. עברתי לשולחן סמוך. גבו של המלצר שניקה את השולחן מהתה הסיח את דעתי מהעבודה. רק כאשר הסתלק יכולתי להתרכז.

ואז ראיתי אותו פונה שוב לעברי ובידו שני ספלי תה. "מה עכשיו?" בלי לענות לי שם ספל אחד לידי וספל אחד מולי והתיישב.

"התגעגעתי אליך," אמר מקסים אלדור. "יש בך משהו שאינני מבין." העפתי בו מבט מהיר. לרווחתי ראיתי את ריסיו הזהובים מרחפים על עצמות לחייו בסדירות.

"למעשה," אמרתי, "העיניים אינן האיבר החשוב ביותר, על אף שנבראו ראשונות. קשר עין עשוי להיות מרגיע. יש להשתמש בו בזהירות ובאחריות."

"פשוט התגעגעתי אליך," אמר. "אחכה לך בביתך ונאכל יחד ארוחת צהרים. הרכות שלך מפתיעה אותי בכל פעם מחדש."

הרכות שלי? הייתי בטוחה שיש מאחוריו מזימה. בשום אופן לא אוכל להניח שהוא תמים. החלטתי שלפגישה הבאה אבוא מוכנה הרבה יותר. השליטה הולכת ויורדת על השנים, ויש צורך בריכוז גובר והולך כדי לשמור על שלפוחית השתן. האם עובדה זו אנלוגית למגזרים אחרים? מצאתי שאני מצפה באופן מדאיג ביותר לפגישת הצהרים שלנו.

החדפעמיות של חיי הייתה ברורה לי לחלוטין בשלב הזה. אלוהים, איזו תחושה מכווצת של החמצה כששיסה בי את הכחול הצורב של עיניו. האם ארשה לו שוב ללכוד אותי בשדה הקרח? קרח שקוף כאוויר, נוקשה כאבן, שורף כאש ועשוי כולו מים חמקמקים, מתחזים למכל שלהם, חסרי גבולות, חסרי סבלנות, עולים על הגדות, לא ניתנים לאילוף.

לפעמים בכל זאת יש בהם משהו מטהר.

כל זמן ארוחת הצהרים לא הוצאתי מלה ולא העזתי להביט בפניו. מי אני שאומר, מי אני שאראה. די שאני אוכלת ושותה, אורחת בביתי שלי. מפה על השולחן. הטל הצטבר על פני בקבוק המים הצוננים. הכל היה מושלם באופן מביך.

מקסים אלדור יצא והפעיל את המוזיקה. משהו צועני. סולם רגשני מדי. עמדתי בפתח המטבח וראיתי אותו שרוע על שטיח המדיטציה שלי. חזרתי אל המטבח. המוזיקה נדדה אחרי.

"את התה נשתה הפעם בסלון," שמעתי את קולו. הוא עבר סמוך סמוך והוביל אותי אל הכורסה.

"מוזיקה היא הד," אמר. "מרגע שלמדתי זאת אני מקשיב לה כדי לדעת מה קורה."

"מה קורה?" שאלתי.

"אנחנו יחד," השיב.

"ודאי שאנחנו יחד," אמרתי, "הרי אכלנו יחד צהרים." הדרך הבוטה בה התייחס לשאלתי קוממה אותי. נגעתי בריסיו הזהובים, ובעדינות רבה ניסיתי לפקוח את עיניו.

הוא אחז בזרועי.

"כבר מאוחר. אני לא יכול יותר מדי ביום אחד. הייתי רוצה למצוא מוזיקה מתאימה." התרגשות גדולה ניכרה בו. "הייתי רוצה למצוא מוזיקה. יש דברים שאני לא מבין. תודה."

הוא קם מהכורסה, מתנודד מעט, ופנה לעבר הדלת. תמכתי בו. כנראה משהו היה יותר מדי. ניסיתי להתמקד במהירות בעיקרי האירועים, אבל בהירותי הייתה מטושטשת.

"עוד נתראה," אמר כשפתח את הדלת.

פיניתי את כלי החרסינה מן הסלון ועמדתי להדיח את הכלים. שרידי מנגינה היו תלויים שם. יכולתי להבחין באוויר שנע בחלון ובשולי המפה החגיגית שמלאה פירורים. לא הצלחתי להתרכז בהכנת השיעורים של מחר. שטיח המדיטציה שלי היה מוכתם בדמותו. שינה היא פתרון חדמשמעי. מיטתי אספה אותי בזרועותיה. שם, אל תוך הכר, סילקתי את הדמעות שבאו עלי במפתיע.

זרועותיה של האשה היו כנפי משי תכולות, שתלו על כפות ידיה כשרוולי קימונו ענוג. פניה היו מופנים ממני. יכולתי לראות את שערה, שקצות תלתליו הבהיקו באור שחור ומוזר. גווה החצוי לאורכו בקו שדרתה העדין היה מכוסה פלומה זהובה. כתפיה החלו לפרפר קלות, והיא ריחפה בחדר מפינה לפינה. עם כל תנועה שלה נעו קירות החדר, וחללו הלך והתרחב והיה לאולם גדול, עד שרהיטיו נדמו לביתבובות קטן ומטופח, ואני יושבת על אחת מכורסותיו. אל מעופה של האשה הצטרף גבר.

חלל החדר התמלא חמימות שחמקה בלאט אל פינותיו. אדים זהובים עלו מגופיהם העירומים. ראיתי איך הם מתלבנים והופכים אור כחול, רוטט וגמיש. שקוף. האוויר היה עבד לאהבה נואשת ומלובנת.

שלהבת התלקחה בי תכולה וצורבת, דמי מבעבע ומתאייד, וגופי התמלא עוצמה חדשה כמוה לא עברה אותי מימי. צעקתי: "היזהרו!", והאשה תכולת הכנפיים הפנתה אלי את פני המופתעים.

חדרי הסתחרר וחזר אט אט לממדיו הרגילים. הדי אש סימנו גלים קטנים, בלתי מורגשים כמעט, על הסדין. גיששתי רועדת אל כוס המים ונתקלתי במקסים שישב על המיטה, ידיו שלובות בחיקו.

"קראת לי," אמר, "אינני יכול לסרב לך." אצבעותיו התירו את החוט שאסף את שערי.

"עכשיו נישן," והניח את כף ידו על עפעפי הלחים.

ד.

כאשר פקחתי את עיני הייתה כבר שמש בעיצומה. סילקתי תחושה משונה שעוד מישהו ישן במיטתי. ניחוח מוכר עלה באפי עם כל שאיפה מרוכזת שנלוותה להתעמלות הבוקר. כשחדרה משמעותו להכרתי הוכיתי בתדהמה: מסתובבים במטבח שלי! לבשתי במהירות את שמלתי החדשה. התאפרתי קלות. מול הראי הסבתי את פני לתקיפות ברורה אך סולידית. הפעם הגזים. אצטרך להעמיד אותו במקומו. השתדלתי שעקבי ישמיעו נקישות פסקניות ופניתי אל המטבח. שתי כוסות קפה עמדו על השולחן ולצידן הלחמניות האהובות עלי, מרוחות בדבש תמרים זהוב שתחתיו השתקפה שכבה של חמאת קוקוס.

בת אחותי חייכה אלי מן המטבח. "הרגע התכוננתי להעיר אותך," אמרה. "הדלת הייתה פתוחה וחשבתי שיהיה נעים…"

הבעת פניה שהייתה פתאום מבוהלת מעט הבהירה לי שעדיין אני נושאת את הדמות שהכנתי עבור מקסים אלדור. הצטערתי שאינני יכולה להיות נחמדה אליה כהרגלי, וניסיתי להמיר את כעסי בתחושת חיפזון, שגם אם לא הייתה מדויקת, הייתה מרגיעה יותר.

"אני פשוט ממהרת מאוד. מישהו צריך לבוא, ועלי עוד להגיע לעבודה."

בת אחותי קמה ונשקה לי.

"הייתי צריכה לזכור שאת שונאת הפתעות. בפעם הבאה אודיע מראש." היא יצאה, ואני נשארתי יושבת ליד השולחן. קולה התאייד בחלל המטבח עד שנעלם.

חוסר יעילות בלתי נסלח איפיין את הבוקר הזה. קמתי מיד להביא את יומני.

נכנסתי לכיתה והעברתי מבט על התלמידים. בדקתי נוכחות. את שני השיעורים הראשונים העברתי בלי משים. בהפסקה יצאתי אל בית הקפה שמול בית הספר. שילמתי עבור כוס תה שיכולתי להשיג בחינם בחדר המורים. לקראת סוף השיעור האחרון נדמה היה לי שהמרירות של הבוקר מתחילה להתפוגג ובמקומה נובטת בי שמחה. לא דחיתי אותה.

ההחלטה לפתוח את החלונות ולאפשר לשמש להתפרץ הפתיעה את הצמחים שלי. אחרי שהתאוששו מהאור הבלתי צפוי, הפנו אף העדינים ביותר את גבעוליהם אל האור והחלו להתערסל בזהירות, מתמסרים לרוח הקלה ולחמימות שזרמה פנימה. הנחתי את הסלים על רצפת המטבח ושירקקתי בדרכי למקלחת. הזרם היה חזק וחם והתפנקתי תחת עקצוציו, ואז שיניתי את תערובת המים לזרם משתק של מים קרים שאינני מוותרת עליו. רק כשסגרתי את הברז שמתי לב ששכחתי לקחת מגבת.

נדדתי רועדת לחדר השינה, משאירה שלוליות קטנות מאחורי. שלפתי מגבת מן הארון והצטנפתי בתוך חיבוקה השעיר והרך עד שעורי המצומרר נרגע, ועוד קצת. הראי החזיר לי חיוך סימפטי. מבטו שסקר אותי בלי בושה לאחר שהסיר ממני חלקית את המגבת, גרם לי להסמיק עד קצה השדיים. לא כעסתי עליו. כיסיתי את עצמי עד דרגת הצניעות הראויה. מבטו הנזוף הבהיר לי שקלט את המסר.

לבשתי את החלוק הכחול שאני אוהבת, מבריק מעט מרוב כביסות, וקצות שרווליו הרחבים מהוהים. נכנסתי אל המטבח והדלקתי את האש מתחת לקנקן המים השקוף. המים החלו לבעבע ואדים קלים ריחפו סביב הקנקן. הכנתי לעצמי ספל תה. כמעט יכולתי לשמוע את הספל השני.

גלי התרגשות נעו בווילון. עבר זמן עד שאיוושת הרוח התבייתה בתוך אוזני. "קראי לו," לחשה הרוח. "הוא יבוא אם תקראי לו."

לו נהגתי על פי מידותי, הייתי מקפידה להתעלם ממנה. או הייתי מצווה עליה בקולי המלוטש ביותר לעזוב את ביתי. אבל אני הזמנתי את הרוח. האם אוכל להשתמש בה כתירוץ בנסיבות כאלה?

דלת ביתי נפתחה חרש, וחרש נסגרה. ריסיו של מקסים נצנצו קלות בשמש אחרהצהרים שעמדה בחלון ובשפתיו עמד חיוך נבוך. לא כך שיערתי את חיוכו.

הייתה מנוחה כשישבנו אותו ערב ליד השולחן. אפלולית בין הערביים פילסה את דרכה באור המְאוּוְרָר שעמד כמשרת נאמן בינינו, והפכה לחשכה צלולה ומפויסת. ביקשתי שיפקח את עיניו. כחול איום. ידיו עצמו את עינַי. מה שהיה גופי הפך מיכוות אור כחולה פועמת. נושמת בְּרַכּוּת.

פקחתי את עינַי ונגעתי שוב במקסים. עיניו זהרו בחושך.

"תודה שאני לא יכול לסרב לך," אמר. "אני כבר לא פוחד."

אבל אני פחדתי.

"גם אני התגעגעתי," אמרתי לו.

ידעתי שזאת לידה. התגבשות זהירה ובררנית. לא נשלטת אפילו על ידי עצמה. אולי יוצרת במידתמה את ההיסטוריה שלה. אולי מתוך אחריות מסוימת, לא יודעת בוודאות. שכלי שהיה סלע לא בטחתי בו.

לאור הנרות שהדלקתי נראו הרהיטים כבדים ועתיקים, מקושטים שלא כרגיל. היה קל מאוד לגלוש לחיזיון שייתלש מן המטבח הקטן שלי, ויבדיל עצמו מכול הגדרה. הייתי מודעת לסכנה. מקסים פגש את מבטי בחיוך והותיר אותי סמורה ושותקת. קולו היה מפכה כמים סודיים, שאין לראות אותם בהיוולדם, ובהתחברם אל הים הם מופתעים בכל פעם מחדש. כמה קשים עכשיו ולא מדויקים קולות העט, שאת תולדות מקסים חורצים על הנייר.

רכה ומפונקת הייתה הדממה שריפדה אותנו אותו לילה, ואפילו קריאותיהם של העטלפים לא הצליחו לחדור אותה בשדריהם. ואולי לשווא אני נושאת את שמה. אולי הייתה טובה יותר, לו זרתה בארג הדקיק שטוותה סביבנו רמזים אחרים. אבל הונחנו להיות איש ואשה. זיעתנו הייתה אמיתית וטעם הרוק. השיער שסמר על עורנו חיספס את הגוף בגוף. פראות שולחה. הו, מקסים. ידך קמוצה על גבי העירום ושדי הנלקחים. צמרמורת מתעלפת בי ונשימתך הנחפזת. האנחה המתלקחת בשנינו, ממי היא יוצאת.

צחוק עשו לנו.

איך נודדים עתה הדברים אל הנייר מיד מתנכרת, שרק העט בין אצבעותיה משתדל לנער מעצמו את המשא שהוטל עליו. הוא לא כותב אהבה, העט. זיכרון אינו אהבה, געגועים אינם אהבה.

אבל אותו לילה היינו מכורבלים כתאומי גולם לפופים במשי. עצמתי את עיני לראות בדמיוני את סבך גופינו הארוגים יחדיו. כשנרדמנו התערבבו החלומות כצבעי מים על הסדין.

השחר חדר אל החלונות שנותרו פקוחים. קרניו שנגעו בנו העירו אותנו בחדות קפדנית. לדעתו לא היה מקום לבזבוז זמן. הקרירות שהותיר אחריו הייתה חדמשמעית ומעיקה. אי אפשר היה להסתתר מפניה מתחת לשמיכה.

מקסים נענה ראשון לקריאת השחר. הוא פנה אלי, וצל ריסיו הארוכים מאפיל את עצמות לחייו. נגעתי בעפעפיו, ריסיו הזהובים התרוממו, עיניו נגלו. הד חיוך פרכס בהן והתייצב, וקפא גלמוד ונוגע ללב.

ה.

מה אני יושבת ורוקמת רומנטיקה הזויה. שבת בבוקר, קפה ראשון שתיתי, ספל שני מהביל ועדיין לא נמרצת. העט מקרטע, מגבב פנים על גבי פנים, משתטה ואני שותקת לו. התווה התעלסות על הנייר והנחתי לו. לחות מחלחלת בי, מביישת, לוכדת את הרעב המתגנב מגבשת לו צורה. ובכל זאת אמשיך לתעד.

הגיע הזמן לארגן את המחשבות, לערוך רשימה, לבדוק איך מתערבב הזיכרון עם הבדיה. מבנים מתוכננים, פסקאות גמורות בעלות תשתית משותפת (זרימת חשמל מאז לכאן בחוטי מתכת בין העמודים, ריאות ירוקות לאספקת חמצן ופינות חמדה. בתי תרבות ומערכות ביוב תתקרקעיות מפרישות פסולת ופגרי עכברים בחביון צינורות).

אילמות הזדקפה בינינו. אני ראיתי אותה. מקסים קם גמיש כחתול ויצא אל המטבח. ליקלקתי את הדבש, ניקרתי את המעטה הנוקשה של הלחמנייה, והתבוננתי בו נוגס ובולע, במהירות, בתובענות, הייתי מסתכנת לומר – בשמחה.

היה יום שבת והשמש הייתה אור. בין ארון המטבח והקיר הלבן, בקרן זווית הצטופפה בתאור קטנה ושילחה אצבעות. התעלמתי מן האילמות. השעיתי אותה.

אני החלטתי לשמור את מקסים מפניה.

עטפתי אותו בחיוך שכולו רוך.

את שיני החיוך הסתרתי.

היינו מאושרים.

יום שבת ההוא היה אחד הימים הנדירים. צבעם האפרפר של קירות הבתים הופך לובן בוהק, מבדיל את עלי העצים, כול עלה וצבעו. ומחול העלים עם הרוח הופך ירוק לירוק אחר, ומטיל על הכביש המחוספס צללים חלקים, אחידי מרקם וצבע. והכביש – תמונת נוף משתנה עם תנועה משלה, עתים חולמנית, עתים מתרוצצת. נוגעים כל כך ללב לבי.

טיילנו ברחובות כשני זרים, ורק מגע מקרי. על החול הלבן של שפת הים צייר לי מקסים כוכבי שלג במתנה, אבל הם נמסו בחום ועכשיו אין לי הוכחה. המים היו קרים, ושוליה הרטובים של החצאית העבירו גלי צמרמורת.

מקסים חיבק אותי בדרך הביתה. הפשטות שנזרמה בזרזיף דק בינינו הייתה שיר ערש, במלים לא ברורות, לפעמים אולי רק בניגון, בשפה לא מוכרת, זורמת, בסבלנות, משתהה לרגעים בתו קשה במיוחד, ממשיכה בביטחון בתבונה של שיר ערש.

על המרפסת התכנסנו אל תוך שעת ביניים, שוליה בהירים אך מרכזה כבר עין אפלה, כולה אישון לבלוע את שאריות האור. המימיקה שזרמה בריסיו הזהובים של מקסים כישפה אותי. אפשר שלא הייתה זו אני. אולי מישהי אחרת נכנפה בזרועותיו. תהום מפתה החלה להתרחש סביבנו. לא יכולתי להניח לו לישון.

זיכרון קרנבלי, זר, צמח בי פתאום, ומסכותיו כולן היו משמעות שלא הבנתי. חסרי כפות רגלים הם נעים כגל אחד, לא נושמים, לא מניחים לראות את קרקעית הריקוד, יוצאים מהקשרם בכוונה. חושיהם המיותרים ממתינים בסבלנות מאחורי הגדר, מתרשמים, שוללים את אפשרות הקיום בלעדיהם. ואני, חסרת פנים ונפח עומדת על הסף, שומרת על אלה ועל אלה, ומדי פעם מוחה רסיס של רוק שיורקים בפני.

בקרנבל הזה היו הליצנים מצפונו של המוות. ליצנים בתנועתם המשונה, המנותקת, שחותכת את הדיוק. עיניו של מקסים נפקחו אל תוך הזיכרון שבער בי. בעיניו, בחיוך עקלקל קצוות, נקבו הליצנים את מחיר החיים.

ואני הייתי הקהל שנשימתו נעצרת.

ו.

"אני רוצה לתת לך מתנה את חיי, אני מתרפק על הרוך שלך. שורשיו של הקרקס הנודד שאני באזור הצחיח של המצורעים." גלידי קרח באוזני. נשימתו שקטה, קטועה, בצמרמורת בגבי. בתקול אסופית מפרכסת בי מאז. לעתים הד עמום. לעתים זמזום אלים, בלתי פוסק. מבהיר את עוצמת החשמל בכבלים, ואת מלחמת הרוח לבלי חת, שייעודה לקרוע.

רציתי להשיב את חומו המרגיע. להתכונן לבוקר. רציתי להבטיח שכל אשר היה לא יושחת. בשרך יוקד בשרי נענה נלכד בפתאומיות גופי חסר גבול גופי נמסר עד קצות העצבים גופי נפער בצעקה יונק. אחר כך התנשמות קצרה, משקמת, צריחת תאים בהתפרקם לצורות נבדלות. קירות החדר חוזרים לנוקשותם, מבוהלים.

ולא נותר לי אלא לברך על המוגמר ביום ראשון בבוקר. יומן העבודה שלי, ידידי משכבר, מונח על השולחן. אפילו אותי מתמיהה המיומנות המוחלטת שלי בכיתה. אני שולטת בחומר. קולי יציב. ידי רושמות על הלוח את המלים בסדר התחבירי הנכון. בהפסקה אומרת לי אחת המורות שאני נראית לה חולה. לא ידעתי שהדבר ניכר. אולי העובדה שמישהו מבחין צופנת הבטחה. אולי משהו שאפשר להתערב בהתפתחותו. להזין אותו. לקחת לרופא. לטפל. אולי לא ממש טרמינלי. בדרך הביתה רגלי מנהלות אותי בכבדות. אני רוצה להגיע הביתה שלא במתכוון. להפוך את הציפייה למשהו שולי. אני רוצה להגיע הביתה.

בשובי היה שם ממתין לי. "את לא תניחי לי להירקב," לחש, ואור כחלחל ורך הבהב בעיניו, "פחדתי למות. הייתה בך רכות. משהו לא צפוי. את תישארי איתי באהבה שנחצבה מהעיוורון, ובכישוף מופלא ואכזר הפכה למוזיקה שלעולם לא אבין."

ערפל יורד מקסים, וטיפותיו מוקצבות. אי אפשר להיאחז בו, להאשים אותו בטשטוש הגבול בין העצמים לבין רִקְעָם. אנחנו, רק אנחנו אחראים לבועה העכורה בה בחרנו להיוולד, לחרם החיים שחור הכנפיים הכולא אותנו, נפרדים וצרורים. ואין כוח שיכול להפר את ההבטחה שהטחנו באגרופים על הקירות עד פרחי דם, עד שנחשפו עורקי הקירות הגלומים בנו בציפייה, כפרפרי לילה.

מקסים קרב אלי, פניו אל פני הפכו אחד, נשקו את גבול העור והיו אחד, כבשן הבשר שהתיך אותנו. הדור נאה זיו העולם, ואנחנו זבים בתוכו דם לצבוע את הפרגים סביב שחור פִּרְיָם, שיעמדו בין החרציות זהובות הכותרת לקבל את פני האביב.

האם אתה מתרפק על חלומי? מגע ידיך הפך להיות געגוע חם, מתדפק על גבול הזיכרון, נמוג כהזיה, כרוח רפאים שהכלבים מקדמים את פניו סמורי שיער, מתדפק על שער הקבר. ואני, שבהבל פי הנחתי ניצחון לצד נצח, טיפות של דם נקרשות בזוויות פי.

"אל תשימי את הזמן מחיצה בינינו, שושי," המשיך וחמלה גדולה בקולו. "ביומנך יעבור הזמן. רוצה לבקש שלא תשתוקקי לגעת בכל דימוי שיֵלדו געגועייך."

מקסים אלדור עצם את עיניו, וריסיו הזהובים כצלאור בעקבות המראות. שים את פניך בכף ידי ותישן, ילדי, וחום פניך בתוך ידי זורם. האם אני בחלומך חום זורמת אל לבך הקר, כדם אשר באבן?

"חלמתי שאת ילדי את נושאת בקרבך" שוקע קולו של מקסים "האם תסכימי לשאת את ילדי" מתערבל קולו בתהום האבלה של רחמי. "דרך צלחה מקסים" קולי מתדפק על צלילותי המאיימת על התהום בזרקורי חוכמה, עד שתהיה תפאורה נבובה.

ז.

אתה הוא עד וכותב וחותםותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזיכרונות, ומאליו יִקָּרֵאוהן מנענעות אותי ברחמים, מלים מספר התפילה, כאם את עוללה המסרב לישון, המיילל כל הלילה, שבכיו נפרד מדמעותיו ועובר את כל הסִפִּים, וקודח חורים בכל השמים, ומצמרר את האנשים בשנתם כמו עבר בהם קול דממה דקה, ומלאכים יְחַפְזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחָזוּן, ויאמרו הנה יום הדין

וּנְתַנֶּה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, ויִקוב הדין את ההר ויתפוררו האבנים לאֵפֶר, ואת האֵפֶר ישימו על האנשים כי אֲדוֹנַי דיבר, ואֲדוֹנַי יודע את את פשר האֵפֶר ואת תכלית צלמו אשר ברא לו לשעשועיו.

© כל הזכויות שמורות לשושי שמיר

הסיפור של סמדר

הסיפור של סמדר

הסיפור של סמדר צמר בוקלה כחול

 בוקר אחד בדרך לעבודה ראיתי אשה עומדת בתחנת אוטובוס. הגרביונים שלה היו בצבע ירוק כהה מצמר עבה, ונראו סרוגים ביד. עליהם לבשה חצאית קצרה בסריגת קרושה, בצבע כחול הפועל. החצאית היתה מצמר בוקלה, ועל הכחול היו עיגולים בולטים בצבע כתוםחום. מעל זה לבשה סוודר מעטפת בצבע לבןשבור. הסוודר, עבה מאוד, ללא כפתורים, קצת קטן ממידותיה, היה קשור בחגורת צמר. ולראשה חבשה מגבעת בצבע אפרסק עז, עם שוליים משתפלים, ומתחת לשולי הכובע נראו משקפיים גדולים מאוד, משקפי שמש. לרגליה היו נעלי ספורט לבנות גבוהות, ועליהן ציורי קומיקס צבעוניים. היא היתה כבת חמישים. כשהבחינה שאני מסתכלת עליה הסתובבה ממני בחדות והפנתה אלי את גבה.

האשה וצבעיה מילאו אותי השתאות ושמחה. המשכתי ללכת והרהרתי: זה לא שיש לה זוג גרביים אחד וחצאית אחת וסוודר אחד וכובע אחד וזוג נעליים אחד. היא בחרה את הבגדים האלה. ונורא התחשק לי לחזור אליה ולשאול אותה איך החליטה על זה.

צבעים

ופתאום נזכרתי איך הלכתי יום אחד ברמת גן, בדרך מהאוטובוס לעבודה במעון ליד גן הקופים, ועליתי במדרגות והגעתי לשכונה הוותיקה והירוקה. הבחנתי באשה במרפסת הקומה השלישית: לראשה היה כובע אמבטיה מפלסטיק בצהובחמניות. היא לבשה שמלה בצבע ירוקרעל, ומעליה סינר בוהק בכחול עז. כשהניחה את המצעים על המעקה והתכופפה להשקות את העציצים שופעי הירק שעל המעקה (ראיתי רק את חלקה העליון), היא נדמתה כתוּכִּי שנחת על צמרת עץ.

נשים שמתלבשות כמו ציפור טרופית יש להן מה להגיד לעולם, וגם יש להן אומץ להגיד את זה, כך חשבתי לי כשהמשכתי בדרכי. אבל השפה שלהן היא שפה זרה, שפה מוצפנת, שצריך לפענח אותה. וכדי לפענח אותה צריך להשקיע מאמץ ממין חדש, זר, שאותו צריך ללמוד מהן. ואז נזכרתי בסמדר, שבדרך למוסד שבו חיה מתחילת חייה, ראיתי את האשהתוּכִּי.

זה היה מעון לילדים עם דאון סינדרום, ילדים שמכנים אותם מונגולואידים בגלל צורת העיניים שלהם. כשהתחלתי לעבוד במעון כרכזת חינוכית, ממש לא היה לי מושג איך להתחיל ליצור קשר עם הילדים. כמו רוב האנשים לא הכרתי שפה אחרת משפת המלים. מי שקל לו לדבר במלים, לא שם לב לשפות הרבות האחרות שהגוף יודע לדבר. הרבה חודשים ניסיתי 'לשכנע' את הילדים לדבר בשפה שלנו, עד שסמדר החליטה ללמד אותי את השפה שלה.

כשהכרתי את סמדר היא היתה בת קצת פחות מחמש, קרובה מאוד לגיל של בתי הקטנה, ורחוקה ממנה שנות אור. המטפלות לא אהבו אותה. כבר כמה שנים היא הייתה בסטטוס ביניים כזה לא מדברת ולא הולכת, אבל גם לא חסרת ישע, לא תינוקת במיטה שבהם קל לטפל. היתה בה מין עיקשות כזאת, כאילו אטימות. אף אחד לא הצליח ליצור איתה קשר, אז אמרו שיש לה קווים אוטיסטיים וההסבר הזה הרגיע את כולם.

סמדר היתה ילדה דקה מאוד, עם פנים עדינים, עור כמעט שקוף בעדינותו, מעדיפה יותר מכל לשבת או לעמוד במיטה ולבהות בחלל בעיניה השחורות, הגדולות והבורקות. אני זוכרת את הניסיונות הנואשים שלי. לקחתי אותה לרצפה, ישבתי מולה, ניסיתי עליה את כל התרגילים הכי מושכים וחינניים שלי. שום דבר. קשר עין, פשוט התחננתי לקשר עין איתה. ממש תקעתי את עצמי מול עיניה. שום דבר. במין חיוך דק על שפתיה היא היתה מסובבת לאיטה את פניה, מדלגת על העיניים שלי, ונועצת בתקרה את עיניה, כאילו היא שומעת משם איזה מוסיקה מופלאה שאף אחד מלבדה לא יכול לשמוע. וכך נמשך הדבר ימים רבים מאוד.

יום אחד עבדתי עם ילדה אחרת בחדר של סמדר והרגשתי שקשה לי מאוד להתרכז. דקות ארוכות עברו, עד שתפסתי שסמדר עומדת במיטה שלה ונועצת בי מבטים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלמדתי על בשרי מה זה מבט חודר. החלטתי לנסות את מזלי. הוצאתי אותה מהמיטה אל הרצפה, התיישבתי מולה והתחלתי לשחק.

אבל לא לזה התכוונה סמדר. היא נגעה בקלות, בעדינות, ביד שלי, ואחר כך זחלה מתחת לאחת המיטות והתיישבה. ברגע הראשון לא הבנתי אבל מיד תפסתי, וככה, כמו שאני גדולה, זחלתי אחריה. היא בחרה מיטה גבוהה במיוחד שאפילו אני יכולתי לשבת תחתיה.

התיישבתי לידה מתחת למיטה. סמדר נגעה בלחי שלי והפנתה בעדינות את פני אליה, עד שהעיניים שלנו נפגשו. ואז היא התחילה לספר לי על עצמה בעיניים. זרם של תחושות עבר מעיניה אלי, בעוצמה, ברגישות. ואני שמעתי. הרגשתי שהיא נותנת בי אמון, שהיא מאמינה שאני יכולה ללמוד ממנה, למרות שהיינו כל כך שונות. הייתי גאה בעצמי. וכל כך נרגשת. אחרי זמן רב מאוד התיקה ממני את מבטה וזחלה אל החדר ואני אחריה.

התיישבתי והיא באה אלי וחיבקה אותי. זה היה כמעט ללא נשוא. הרגשתי שאני עולה על גדותי ונשפכת החוצה. הגוף שלי כמעט איבד את גבולותיו מרוב האהבה והכאב שהיא הערתה לתוכי. מזל גדול שהיא ידעה בדיוק מתי להפסיק. היא התיישבה מולי, לקחה את המשחק שהכנתי לה, ובמיומנות התחילה לשחק בו, מדי פעם מעיפה מבט אל עיני.

כל אותו יום הרגשתי מלאה וגדושה עד מחנק. לא ידעתי איך לפרוק את המטען שהעבירה אלי. חשבתי שככה זה יישאר לתמיד. וזה באמת נשאר, החנק הזה בגרון, הוא נמשך ונמשך. יומיים אחר כך הלכתי לחוג דרמה יצירתית השבועי שלי. המנחה אמר היום נעבוד עם חפצים. כל אחד יבחר לו חפץ, ידמה אותו למשהו מאוד משמעותי בחייו ויעשה איתו משהו. לא לדבר, רק לעשות.

בחרתי מזרן מגולגל שהיה מונח שם ולקחתי אותו אל מרכז החדר. חשבתי על סמדר ולא ראיתי איך אפשר לעשות משהו עם מה שנתנה לי. אני זוכרת שגם לא רציתי. שלקחתי את המזרן ונפנפתי עליו והלכתי. אבל הקבוצה לא הסכימה. הם אמרו לי זייפת.

לקחתי את המזרן הזה והתחלתי לפרוש אותו, סנטימטר אחרי סנטימטר, ולנקות אותו, סנטימטר אחרי סנטימטר, פירור אחרי פירור. זה כאב. זה היה מאמץ שלא הייתי ערוכה לו. והם חיכו בסבלנות עד שסיימתי. ואז גלגלתי בעדינות את המזרן, הנחתי אותו בצד וחזרתי למקומי. הם הביטו בי בהשתאות. הם לא הבינו איך יכולתי להיפרד, אחרי כל העבודה.

©שושי שמיר

כתר הגמדומים

כתר הגמדומים

איור לכתר הגמדומים

כשמתעוררים בלילה ומסתכלים החוצה רואים לפעמים חלון קטן עם אור תלוי באווירזהו השער לארץ הגמדומיםכשיש עדיין אור בבתיםמתחבא השער בין חלונות אחרים ואי אפשר להבדיל בינו ובינםרק כשכבים כל החלונות האחריםהוא מגיח פתאום ומתבלט.

א.

ערב אחד ישב ילד ליד שיח השושנים שבגן ביתו ופחד. פתאום הבחין בנצנוץ וניגש לראות אותו מקרוב. עיגול קטן עשוי נקודות אור, בגודל הטבעת של אמו, היה מונח בתוך שלולית של מים מהממטרה. הוא התקרב עוד לעיגול, והנקודות הצטרפו זו לזו. האור היה כל כך חזק ומסנוור, שהיה קשה להסתכל בו. סביב האור היה חושך, והוא לא יכול לראות את השלולית מרוב חושך. פתאום שמע קול צרוד מאחוריו, משיח השושנים.

"שיח? אתה מדבר?" שאל הילד.

"לא קוראים לי שיח," נרגז הקול הצרוד. "שמי גמדומלך, ואני דורש את הכתר."

הילד הסתובב. השיח נראה כמו גבעה קטנה מכוסה כתמים גדולים של אור. לאט לאט הצטיירו העלים הכהים, נפרדו מן הכתמים, וזה היה כמו לראות שיח בפעם הראשונה, כל עלה ועלה ברור, למרות החושך. על שושנה אחת פתוחה מאוד, שחלק מעלי הכותרת שלה נשר, התגלה לעיני הילד ציור של איש: ראש כדורי וגוף דק, ידיים ורגליים ארוכות ודקות, ובמקום ציפורניים צמחו כנפיים קטנות על האצבעות. בַּפָּנִים היה משהו מוזר.

"סליחה," שאל הילד, "אפשר לגעת לך בַּפָּנִים?"

"אתה די חצוף," ענה הקול הצרוד, ובכל זאת הגיש את פניו.

הילד הושיט את ידו והעביר אותה כמו שהיה נוגע בפרפר לא לקלקל את האבקה על כנפיו. פניו של גמדומלך היו חלקים וקרירים כחרסינה, ושטוחים לגמרי. לא היה לו אף בולט או שפתיים, או עיניים שאפשר לחוש בהם. כאשר שתק נראה כמו ציור, אבל כאשר דיבר נראה פתאום כמו איש. והוא אדום כולו, אמר הילד בלבו, אף פעם לא ראיתי איש כזה.

"ועכשיו הכתר," אמר גמדומלך, והילד הבין שהוא מתכוון לעיגול האור.

"אני מצאתי את הכתר," אמר הילד, "ואולי זה הופך אותי למלך. אני מצווה שתגיד לי מאיפה באת, מי שלח אותך, ומה אתה מחפש."

"נשלחתי על ידי עינגמד זקנת הגמדומים לחפש מראות," אמר גמדומלך. "השב לי את הכתר. בלעדיו אני אבוד. אהיה חייב להישאר כאן לתמיד. אמות תוך יום אחד, אך יהיה זה כאילו דנת אותי לאינסוף שנות סבל."

הילד הבין שאם אינו רוצה שגמדומלך ימות, עליו להחליט במהירות מה לעשות בכתר. גמדומלך המתין בשקט, בפנים חלקים. "אחזיר לך את הכתר אחרי שנגיע לארצך," אמר הילד.

"אתה מציע את הבלתי אפשרי," אמר גמדומלך. "לא תוכל לכוון את הכתר ואני לא אוכל ללמד אותך. עוד מעט יהיה מאוחר, ומעולם לא נכנס איש לארצנו. אם אתה בטוח שברצונך לבוא איתי, תן לי את הכתר עכשיו כדי שנוכל להגיע בזמן."

הילד שם את הכתר על ראשו של גמדומלך. המלך עצם את עיניו והתרכז, ואז פקח אותן, והכנפיים הזעירות שעל אצבעותיו צמחו וצמחו, וגם הוא עצמו, עד שהיה גדול כאיש שצויר על קיר שלם. המלך הניף את הילד על אחת מידיו הענקיות, והילד נאחז באחת מאצבעותיו, ופתאום שם לב שהם נישאים למעלה. כאשר היו באוויר, נעשה גופו של גמדומלך שקוף, ואם לא היה הילד חש את אצבעו החזקה שחיבק בידיו, היה חושב שהוא לבדו בשמים.

בהתחלה היה סביבם חושך כחול כהה, כאילו הם עוברים בתוך ים צלול, עמוק ושקט מאוד. כשהסתכל למטה ראה הילד אורות קטנים וצפופים, שחלקם מנצנץ, וביניהם אורות צבעוניים. לאט לאט החל החושך הכחול להתערבל והאורות התמעטו, והחושך הפך בהדרגה לחושך אפרפר. מפעם לפעם התגלו בו כתמים כחולים, שרידי החושך הקודם. החושך חדל להתערבל ונהיה אפור לגמרי. אורו של הכתר, שהיה עכשיו זוהר במיוחד, נבלע בתוך החושך האפור והילד התחיל להתרגש ואפילו לפחוד.

החושך האפור היה הקצר ביותר, ופתאום, בבת אחת, כבה הכתר, והם נמצאו בתוך החושך השחור. כאשר ריחפו בחושך השחור, האור היה קיים רק כזיכרון. כשהמשיכו הלאה בחושך השחור, הדבר היחיד בעולם היה תנועת גופו של הילד ומגעה הקריר של אצבעו של גמדומלך בזרועותיו. כשהמשיכו הלאה בחושך השחור, כבר היתה רק תנועתם הגלית והקצובה.

הילד עצם את עיניו כדי לנסות לאסוף מראות מן הזיכרון, אבל גם מחשבותיו היו מלאות בחושך שחור. הוא פקח את עיניו ושוב עצם אותן, מקווה שכשיפקח אותן בפעם הבאה משהו ישתנה. דבר לא השתנה. הוא היה בטוח שלא מת, אבל לא היתה לו שום הוכחה שהוא עדיין חי. מאז שהחל במסע לא הוציא הגה מפיו. הדממה סביבו היתה מוחלטת, והוא פחד מאוד שאם ידבר, יגלה שקולו לא נשמע.

הילד התחיל לבכות, והדמעות שזרמו על לחייו החזירו לו את זִכְרוֹן צורת הפנים. הדמעות היו חמימות ורטובות ועד מהרה התקררו על פניו, וכשהגיעו אל השפתיים שלח לשון ולקלק אותן, וטעמן היה מלוח. קול שקט ורך, צרוד במקצת, אמר לו פתאום: "דאגתי לך מאוד. בכלל לא דיברת. ואני, מעולם לא נשאתי איתי איש. לא ידעתי למה לצפות." והמשיך, מדבר אל עצמו: "אולי לכך התכוונה הזקנה כשבחרה בי למלך."

"האם היית בןמלך לפני שהפכת למלך, או שניצחת במלחמה?" שאל הילד.

"כך הדבר אצלכם. אבל אנחנו שונים," קטע אותו גמדומלך.

הוא השתתק, והילד לא ידע אם מה שכאב באוזניו היה הד קולו הצרוד והחד של גמדומלך, או הדממה המוחלטת היא שהכאיבה. החושך השחור החל לחדור אל תוכם, לכבוש אותם לאט לאט. הילד ידע שהוא חייב לנצח במלחמה הזאת. הוא עצם את עיניו, גייס את המראות האהובים עליו ביותר מתוך מוחו, נזכר במגעה המחוספס של לשון החתול בידו, בריח עוגיות הדבש הנאפות בתנור, בקולם של עלי השלכת המרשרשים תחת הרגליים ובמים הקופצים. כשהרגיש שכוחותיו שבים אליו, הפיק את קולו העדין ביותר. "ספר לי איך נבחרת למלך," ביקש הילד.

כשהחל גמדומלך לדבר, ליטף קולו כקטיפה את גופו של הילד: "מדי יום אנחנו נאספים סביב עינגמד החכמה, ואחר שבים גמדום אל ביתו, שבעים ומאושרים. טעמם המתוק של חלומותיה זורם בגופינו, וממנו אנחנו יוצרים את היום הבא. מדי פעם חולמת עינגמד חלום עז ומתוק במיוחד, ובשעת האסיפה, לאחר שהגמדום החדש שנוצר מחלומה אומר את מילתו הראשונה, היא מציגה אותו בשמו." הילד רצה להרגיש שנולד מחלומה של עינגמד. כשהמתיקות החלה לזרום בגופו, המשיך גמדומלך בסיפור: "יום אחד עבר קשר, שהזקנה קוראת לאסיפה שנייה באותו יום. דבר כזה לא קרה מעולם. התקבצנו חרש סביב עינגמד לשמוע את דבריה.

"'החלומות הולכים ואוזלים,' אמרה, 'והגיע הזמן לחדש את המראות.'

"תחושות שלא ידענו חלפו בגופינו עם קולה. טעמו של החלום הזה היה עז ומעורר יותר מטעמם של החלומות שיצרו גמדום חדש מדי פעם. עינגמד אמרה: 'שום גמדום לא יצא עד כה מארצנו. אינכם יודעים, אבל כל אחד מכם הוכשר באמצעות החלומות לחפש מראות במקומות אחרים. רק הגמדום שהכתר בידו, יוכל לחזור אלינו. את כתר האור שהכנתי, אמסור לידיו של הגמדום המתאים.'

"ככל שהוסיפה לדבר, ידענו שהדברים לא ישובו עוד לקדמותם.

"'גש אלי, גמדומלך,' אמרה עינגמד בקול רך. והגמדום שניגש אליה היה למלכנו הראשון."

ב.

עיגול אור שהבליח את החושך קטע את סיפורו של גמדומלך. העיגול לא האיר את סביבתו, כאילו האור נשמר בתוכו ולא התפזר. לפתע הפך העיגול השלם לנקודות מנצנצות. במרחק רב מהם התגלה לעיניו של הילד ריבוע מואר. בחושך השחור, בדממה המוחלטת, הדבר היחיד שנראה היו חוטי אור דקיקים, שכל אחד מהם יצא מנקודת אור שבכתר, ובהגיעו אל האור המרובע נבלע בו, וקצהו נעלם. גלים נעו בגמדומלך, ולפתע נמתח גופו ושולח קדימה בבת אחת ואז דמם, והם נשארו תלויים ללא תנועה בתוך האור המרובע. האור המרובע הוא כמו הפנים של גמדומלך, חשב הילד. רק כשנמצאים בתוכו מרגישים שהוא לא שטוח. הילד שם לב שאיננו רואה את עצמו או את גמדומלך, כאילו הם שקופים והאור עובר דרכם, ופתאום מצא את עצמו עומד ליד גמדומלך. האור המרובע נעלם.

במרחק מה מהם ראה הילד קבוצה של גמדומים, שישבה על משטח ירוק, חלק ומבריק כשיש. "ניגש אליהם," אמר גמדומלך, והילד הבחין שעכשיו הוא והמלך שווים בגובהם. המשטח היה עגול ורך, והילד שקע בתוכו כמו בתוך ערימת צמרגפן או ענן ירוק. בדיוק מולו ישבה נערה גמדומה, שאפילו צבעה האדמדם ודמותה השטוחה לא יכלו להסתיר את יופיה. כאילו צוירה בידי מישהו שאהב אותה מאוד.

הגמדומים ישבו דוממים ומרוכזים ואפילו לא הבחינו בנוכחותו. הוא ישב בשקט, ניסה לא לזוז ולא להסתכל בשום דבר מיוחד כדי לא להפריע, אך למרות רצונו נדדו עיניו אל עבר הנערה. פניה היו מופנים כלפיו, אך מבטה לא פגש את מבטו. כאילו חלף דרכו אל עבר החלל שמאחוריו. רכותו החמימה של המשטח עליו ישב הזכירה לו את שמיכת החורף שלו ואת החיבוק של אימא, והוא שקע בגעגועים והיה נוּגֶה מאוד. הוא עצם את עיניו כי לא רצה שיראו את הדמעות, וכדי לשכוח לרגע כמה הוא שונה במקום הזה. קולו של גמדומלך לחש לו שהזקנה תציג אותו עכשיו בשמו. הוא פקח את עיניו והלך בלי חשק אחרי גמדומלך עד שגמדומלך אמר: "הרי הוא לפניך," והילד מצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול הנערה היפה.

אור עטף את הנערה וגם הילד היה בתוך האור. פרפרים באים אליו אחד אחרי האחר, מלטפים אותו בכנפיהם העדינות ועפים הלאה, אחר כך נפגשים על פרח שעלי כותרתו צהובים וגדולים, ומספרים זה לזה את שלמדו עליו. ונדמה היה לו שהנגיעה הזאת של הפרפרים מספיקה כדי להכיר אותו. על אחד מעלי הכותרת הצהובים של הפרח היה כתם כהה, ופרפר דאה מעליו, ניסה לרדת אליו, אבל לא הצליח ולא יכול להצטרף לפרפרים. קול הציף את הילד כמו גל ענקי של ים והפך להמיה חרישית של גל שחלף ואז ללחש: "אבד לי שמך, השם נעלם ממני, אינני יודעת אותו, ואיך יהיה הילד בלי שמו…"

לרגע עמדה עינגמד מול הגמדומים, ובלי לומר מלה גיששה אחר ידו של הילד ורמזה שיבוא איתה. שותקים ונדהמים הביטו בהם הגמדומים ואחר פנו והלכו משם, מתלחשים. הילד התבונן בעינגמד וראה שעל עינה הימנית תלויה דמעה ורודה, שקופה כגרגר רימון. הוא שלח יד לנגב את הדמעה, והיא נשרה ונשארה בתוך כף ידו, חמימה ורוטטת. זה דבר שאני חייב לשמור ולבדוק, אמר לעצמו, וטמן את הדמעה בכיס. ואז אמרה עינגמד בתקיפות: "אתה חייב לבוא אל ביתי, ילד. כששמך נסתר, אין לך מקלט בארץ הגמדומים. רק חכמתי רבתהשנים תצליח להשגיח עליך שלא תירדם, שלא תיעלם במרחבי החלום האינסופי, חסרהשם."

איור לכתר הגמדומים גרגר רימון

ג.

ביתה של עינגמד היה תמיד מואר. הילד שיחק בכדורי אור וארג מטעמים מחוטי הריח העדינים שמצא בתיבת המשחקים שהכינה לו. לפעמים היה מצייר על השולחן העגול ציורים מרהיבי צבע, ואחר כך היה ישן שינה נטולת חלומות עד שעינגמד החכמה שבה הביתה. בלילות היתה יושבת איתו. כל לילה היתה הנערה שומעת את זכרונותיו, וכשנגמרו הזכרונות התחיל לספר לה ספרים שקרא, ואחר כך התחיל להמציא סיפורים. לפעמים היתה צוחקת כל כך, שתווי פניה היו פתאום מטושטשים, כאילו הוא רואה אותה דרך חלון מלא גשם וְרַדְרַד, ואז היה הילד מאושר מאוד, משום שעיניה המוזרות המשיכו להטריד אותו. הוא היה כבר כמעט בטוח שהיא עיוורת. כאשר שוחחו היתה מניחה לפעמים יד על פניו, והיתה לו הרגשה כמו אז, כשהיו בתוך האור, שהיא יודעת הכל.

לילה אחד ניסה לשאול מה שלום גמדומלך. הוא הרגיש קירות זכוכית כולאים אותו פתאום, ועינגמד ענתה בקול קשה: "גמדומלך בביתו." הוא פחד והיה לו קר, אך הוסיף ושאל למה גמדומלך אינו יוצא עוד למסעות. עינגמד לא השיבה, רק נגעה בידו, ומבטה היה נעוץ מאחורי ראשו. כמה עצב היה בה ברגע ההוא. הילד החליט שלעולם לא ישאל אותה עוד שאלות.

קיר הזכוכית נעלם ובחדר המואר היתה שלווה. המצע החמים עליו ישבו היה ענן לבן בשמש או פרווה רכה של חתול מפונק. הילד הרגיש שהוא שוקע בתוך החדר, עד שהגיע לנקודה שקטה של שמחה ונרדם. בתוך חלומו היתה עינגמד רוקדת, ומראה לה כשל שלהבת נר מהבהבת ברוח, ללא פנים. הוא ידע שהאש הקטנה, האדמדמה, לא תכבה ברוח. שתמיד תמשיך לרקוד כך, ללא פנים, בחלומו. הילד הרגיש שיש בו מנוחה. שאף פעם לא היתה לו מנוחה כזאת. והוא ידע שהצבעים של החלום יישארו בתוכו.

כאשר התעורר לא היתה עינגמד בבית והוא החליט לחפש דרך החוצה. בפינת החדר עמדה אלומה של ריח מתוק, והריח הלך והתרחב, הלך והתפשט, עד שהתפזר בכל החדר. הילד נשם נשימה עמוקה והרגיש את המתיקות חודרת עמוק אל תוכו. הוא הסתובב בתוך הבית, וצעדיו היו קלים מן הרגיל כאילו הרצפה עוזרת לו ללכת. קירות הבית היו ירקרקים ומבריקים וחלקים כשיש. הילד ניסה למשש את הקיר כדי לבדוק אם יש בו פתח סמוי, והקיר התמסר לידיו כמו פוך רך. הוא הרגיש שהקירות ידידותיים אליו, והיה אסיר תודה על כך. חמימות מילאה אותו, כמו בלילות מלאי הנעימות עם עינגמד. בכל מקום בו לחץ מעט על הקיר, יצרה ידו פתח בחומר הרך, והילד אפילו לא שם לב שהוא יכול לצאת החוצה, כי כבר שכח שזה מה שרצה.

הפתחים בקיר היו אור לבן, רווי בצבעים ומסחרר, והרצפה ריחפה אותו כרצונה ולא היה איכפת לו, בכלל לא היה איכפת לו להמשיך כך עד סוף ימיו. הוא כבר ידע מעצמו שכך נוצר יופיה של עינגמד, שזה סוד כוחה ועיוורונה. היא מילאה את כולו במתיקות חלומה חסר הזמן, ואל תוך המתיקות הזאת נמסך לאט לאט פחד איום ונורא ועצב בלתי נסבל. הכל התערבל וזחל בתוך גופו, והוא ידע שהפחד שלו והעצב של עינגמד והמתיקות של שניהם לעולם לא יוכלו להתערבב. הקירות עטפו אותו בעדינות, ליטפו אותו, ניחמו אותו, והרצפה המשיכה לשאת אותו על גבה בסבלנות ובלי שום פראות, כמו הנשימות השקטות של הדממה המוחלטת. מבעד לאחד הפתחים שבקיר שמע את קולו הצרוד של גמדומלך מדבר אליו: "הבאתי אסון לארץ הגמדומים," לחש, והילד ראה שפני החרסינה האדומים של גמדומלך התמלאו קמטים. "אינני כועס," הוסיף ואחר שתק.

"למה אתה לא יוצא למסעות, גמדומלך?" שאל הילד.

"עינגמד מעתירה עלינו שפע של חלומות. ארצנו דשנה וגמדומיה שמנמנים. לפעמים קשה לנו לקום מרבצנו הרך מרוב מתיקות החלום, ואנחנו נשארים על מקומנו שעות ארוכות, עד שכנפינו מתחילות להתמתח בחוסר סבלנות."

הילד זכר כמה השתוקק להיוולד מחלומה של עינגמד. הוא לא הבין מדוע קולו של גמדומלך אפל כל כך עכשיו. הזוהר של פתחי הקיר היה עמום מעט, וחלק מהם כבר החל להיסגר לאט לאט כבועות נעלמות במים. גמדומלך המשיך וסיפר איך השתנה טעמם של החלומות, כאילו נוסף לו תבלין שהפך את יומם של הגמדומים לעצלות ואת לילם לעייפות, ואת חלומם הפך למחשבה. והאהבה שזרמה פעם בטבעיות מעינגמד החכמה באה עתה ביסורים ובעבודת פרך, ובלי כל שליטה. הילד עמד בין הקירות המוארים, שהיו שוב ירקרקים וחלקים כשיש. מבעד לפתח שהלך ונסגר לאיטו בינו לבין גמדומלך, שמע אותו לוחש בחשיכה: "סלח לי, ילד, משהו היה צריך להיעשות. כי אם לא זהו סופם של הגמדומים." את השיחה הזאת סיפר הילד לעינגמד ברגע שהגיעה.

ד.

עינגמד התהלכה בחדרם ולא ידעה מנוחה. גל כבד של דאגה הציף מדי פעם את החדר המואר, וכל גל היכה בילד שניסה להרגיע את הנערה, והפיל אותו. "שב ילד," אמרה עינגמד לבסוף, ועיניה העיוורות נעוצות בעיניו. היא התיישבה לידו וחבקה את כתפיו בעדינות עד שנרגע. הוא ראה פרפרי אור מתרוצצים בחדר, מתנגשים זה בזה, מתפוררים לגרגרי אור ונעלמים. "עינגמד, גונבים לך את הכתר" – לפתע הבין מדוע חדל גמדומלך לצאת למסעותיו.

"לקחתי אלי את הכתר," אמרה עינגמד בשקט. "חשבתי שאינם זקוקים לו עוד. מאגר המראות עלה על גדותיו והחלומות המתוקים זרמו בלי מעצור. לא ידעתי שכתר האור המורה את הדרך הביתה יקר כל כך לגמדומיי. לא ידעתי שהצורך לחפש מראות צורב כל כך. בבוקר יוביל גמדומלך את הגמדומים למרד. הנה הם נאספים על רחבת המפגש, יושבים וממתינים בדממה. גמדומלך הביא ממסעו ילד ששמו נעלם, ואני, זקנת הגמדומים, הזנתי אותם במראות שלו. בבוקר יוביל גמדומלך את הגמדומים למרד. הנה הם נאספים על רחבת המפגש יושבים וממתינים בדממה. את כתר האור, מפתח ארצנו, ישלימו עד בוקר. גרגרי האור בידיהם. ורק דבר אחד אינני רואה: מה החלום שנרקם ביניהם, היושבים ממתינים בדממה. מהו החומר ממנו עשוי המרד."

הילד נגע בפני החרסינה היפים של הנערה השותקת, ורחמים גדולים מילאו אותו. עיניו מלאו דמעות. הוא עזר לה לקום, חיבק אותה בכל אהבתו ולחש: "את צריכה ללכת עינגמד, כבר בוקר."

הוא ניסה להמתין בשקט, ישב ואסף את כל כוחותיו כדי לעזור לה כשתחזור. הוא לא ידע למה לצפות, אבל הדבר יהיה קשה מנשוא.

עינגמד הופיעה בחדר מוקדם מן הרגיל. היא פסעה לאט, מוארת כולה, וחיוך מוזר, חסר שמחה, על שפתיה. הילד קם לקראתה, נחרד כולו, והיא התמוטטה אל זרועותיו, קטנה וחסרת משקל. הוא השכיב אותה על המצע הרך בפינת החדר וישב לידה. היא נראתה כמו כתם אור על ענן, והילד שאל את עצמו אם גמדומים יכולים למות ותחושת אובדן נוראה מילאה אותו. הוא ליטף את פניה הוורדרדים והיא זעה. הילד שמע פתאום את קולו שר לה מנגינה שלא הכיר, מנגינה שהיו בה השלווה והעצב המתוק של כל שירי הערש, והריחות האהובים של הפרחים ותבשילי שבת, הכחול העמוק של שמיים עם שחר וארגמן הקטיפה של השושנים. ואל המנגינה המופלאה נוסף קול ענוג וצלול מאוד, קולה הרפה של עינגמד: "הם סירבו לקחת את חלומותי. הם ישבו מולי קשים ועיקשים, רק געגועיהם הרכים שנמלטו מהם מדי פעם ונקשרו בעיני הזכירו לי את אהבתם."

הנערה המשיכה לדבר אל הילד, וקולה היה לפתע חזק ומרשים: "אני עינגמד זקנת הגמדומים. המראות אשר בי ניזונים מן הזמן. אני עין הזמן החכמה של הגמדומים, רואה את הנעלם והנצחי. לא תוכל להסתיר את שמך ממני." הילד הרגיש את עוצמתה המכשפת של עינגמד והתמלא התרגשות ואימה. הוא אחז בידה, ליטף את כנפיה הקטנות. "אהבתי נשאה אותי אל מראותיו הנפלאים של הרגע, ואני מודה לך על כך," אמרה הנערה. "עכשיו כבר מאוחר ומסוכן מאוד. לפני שניעלם שנינו, אנא, אמור לי את שמך."

הילד נגע בה שוב ולחש: "אני…" מבטה של עינגמד נגע בעיניו ממש, והוא ראה בעיניה את הפרח הצהוב, גדול ויפהפה, ועלי כותרתו מושלמים ללא רבב.

ה.

"ילד שלי, חיפשתי אותך," שמע את קולה של אימו. היא כיבתה את הפנס הקטן והושיטה לו יד. היה קריר בגינה וחשוך והוא שמח ללכת הביתה. הוא התפשט ונכנס למיטתו ועצב בלתי מובן מילא אותו. לפני שהכניסה את מכנסיו לארגז הכביסה, בדקה אימא אם נשאר משהו בכיסים. "מה זה?" שאלה האם, בידה הדמעה הוורודה של עינגמד, חמימה ורוטטת.

©שושי שמיר

איור: http://hubblesite.org/hubble_discoveries/10th/photos/graphics/slide36high.jpg

הכבשה הכעסנית

הכבשה הכעסנית

לפני שנים ארוכות, אולי אפילו יותר מזמן, אולי אפילו השבוע, בין שלשום לאתמול, היה הייתה כבשה. מכוערת, מלוכלכת הייתה הכבשה הזאת. היא לא נתנה לאף אחד לסרק אותה, ובטח לא לגזוז אותה. במשך השנים צברו התלתלים שלה בוץ בחורף וקוצים בסוף הקיץ, ופרחים נבולים בתחילת הקיץ, ואבק.

ובגלל שכל כך הרבה שנים היא לא התרחצה, היא התגרדה כל הזמן, וכשהייתה נשענת על הסלעים להתגרד, גם האבנים הקטנטנות שהידרדרו מהסלעים האלה נתפסו בתלתלים שלה. ותמיד היו עליה קצת עשבים ירוקים שנדבקו לסנטר שלה כשאכלה. וכשהייתה לה נזלת היא הייתה נותנת גם לנזלת לנזול לה על הפנים, עד שלבסוף, אי אפשר היה להסתכל עליה. זה התחיל מזה שהיא הייתה פשוט מגעילה, ואחר כך נפוצה שמועה שמי שמסתכל עליה נהיה מקולל וכועס, וכולם נשמרו לנפשם.

היא לא נולדה כבשה כעסנית. היא הייתה טליה קטנטנה ושמנמנה ורכה, עם תלתלים לבנבנים כשלג, שהסתלסלו כמעט על כפות הרגליים, ועיניים חומות, ענקיות וסקרניות מאוד, ואפון שחור שרחרח כל דבר, ולשון ורדרדה, שמדי פעם הייתה שולחת אותה החוצה ומלקלקת בעדינות את השפתיים שלה, ואם הושיטו לה צרור עשבים, הייתה מלקלקת גם את היד. כי כבר כשהייתה צעירה מאוד היא הייתה מספיק חכמה כדי להבין שהיד היא חלק מהטעם הטוב של האוכל.

יום אחד, כשהייתה כמעט בת שנה, אימא וסבתא והדודות והאחיות הגדולות הכינו אותה לקראת הגז הראשון. העדר ידע שהמסורת הזאת יקרה וחשובה לאיכרים, ואפילו שלא הבינו בדיוק למה, למדו להתכונן ולנקות את עצמם, ולמדו לא לפחוד ואפילו ליהנות מהתחושה המוזרה של מגע המספריים בצמר, ומהתחושה המוזרה עוד יותר של האוויר על הגוף, שבאה בעקבות המספריים. הם ידעו ששבעה ימים אחרי הגז סובלים כל הכבשים מסחרחורת קשה ומאובדן שיווי משקל. על הבעיה הזאת התגברו בעזרת טקס, שכבר שכחו מי המציא אותו: הם ישבו והסתכלו איך האיכרים מעבירים את ערימות הצמר הגזוז לעגלות גדולות, ועודדו אותם בפעייה שבטית ענוגה, וכך התעודדו והתנחמו גם הם עצמם.

את כל הדברים האלה סיפרו לטליה הצעירה, והיא הקשיבה בסבלנות רבה כי הייתה טליה עדינה ומחונכת. אבל כשגמרו להסביר לה קרה דבר: היא קמה במלוא קומתה הזעירה, זקפה את ראשה, ניערה את תלתליה הלבנבנים כשלג ואמרה'מה', שזה 'לא רוצה' בשפת הכבשים. הן חזרו והסבירו לה: 'זה לטובתך. בזכות הצמר האיכרים נותנים לנו אוכל לאכול ודיר לישון ומים נקיים', אבל היא התעקשה. כשראו שזה לא הולך בטוב הבהירו לה זה מה יש, אין ברירה.

יומיים אחר כך הגיע החג וכל הכבשים צעדו בסך. אימא וסבתא והדודות והאחיות הגדולות ממש גררו את הטליה הצעירה בכוח לשם, וחייכו לידידיהם, שלא יבחינו. וכשהגיעו לשם, ממש דחפו את הטליה הנחמדת לידיו של האיכר, שנאלץ לקשור את ידיה ואת רגליה כדי לגזוז את צמרה. היא כל כך השתוללה שהאיכר פצע אותה קצת, והצמר קצת התלכלך, אבל היא אפילו לא הרגישה.

לא צריך לספר לכם שהיא לא הסכימה להשתתף בטקס ההתגברות, ולא עזר שהסבירו לה שזה לטובתה. כי מאותו היום, היא שנאה שאומרים לה 'זה טוב בשבילך'. ואפילו אם זה באמת היה טוב בשבילה, אם אמרו לה 'זה טוב בשבילך', זה נהיה רע, ממש רע בשבילה.

וכשהכריחו אותה להשתתף בטקס ההתגברות היא כל כך כעסה. הכבשים ישבו והסתכלו איך האיכרים מעבירים את ערימות הצמר הגזוז לעגלות הגדולות, ועודדו אותם בפעייה שבטית ענוגה. העדר שר וכשאף אחד לא הסתכל, הטליה ניצלה את ההזדמנות וטבלה את ראשה בשלולית של מים מלוכלכים, כדי שייסגרו לה העיניים ולא תראה איך תלתליה היקרים והרכים, הלבנבנים כשלג, נישאים אל העגלה ולנקחים ממנה לעולמי עולמים. והעדר שר.

צמר צומח. הצמר החדש שצמח לה ניחם אותה מעט. הרכות שלו הייתה כבר אחרת לגמרי, ולקח לה זמן להתרגל, אבל היא החליטה שלעולם לא תיתן לאף אחד לגעת בו. את כל הימים שעברו עד הגז הבא, הקדישה ללימוד כל התחבולות האפשריות שיהפכו את התלתלים שלה לבלתי ראויים: בוץ וקוצים, פרחים נבולים, אבק, אבנים קטנטנות, נזלת.

ובסוף, כדי להיות בטוחה שתצליח להתחמק מהגז, נעלמה לשלושה ימים: יום לפני החג, ביום החג וביום שלאחריו. וכך נהגה בכל שנה, וכך עברו שבע שנים.

כבר בשנה הראשונה הבחינה שכמה חברים לא רוצים להיות לידה במרעה, ומיד החליטה שיותר לא יזכה אף אחד לעזוב אותה, כי היא תעזוב קודם. היא פיתחה חוש מיוחד להבחין מתי חבר מפסיק להסתכל לה בעיניים, כי זאת הייתה תמיד ההתחלה, וזה היה הזמן להפנות עורף. משנה לשנה היו לה פחות חברים עד שלא נשאר לה שום חבר. אבל זה לא היה כל כך רע כמו שזה נשמע, כי הניחו אותה לנפשה, והפסיקו לנדנד לה בקשר לגז.

***

ואז, כשהייתה הכבשה הכעסנית כבר זקנה מאוד ובודדה מאוד ומכוערת מאוד ומלוכלכת מאוד, אירע המעשה בבת האיכר. לאיכר היו שלושה בנים ובת זקונים אחת. הבנים השביעו אותו נחת. הם היו ילדים מנומסים ותלמידים טובים, ואחר כך בגרו והפכו לאנשים חרוצים. גם הילדה, שהייתה כל כך יפה, עוררה הרבה תקוות בלב הוריה. הם שמחו שסוף סוף נולדה להם בת, והם יוכלו לקשט אותה בשמלות וסרטים ולפנק אותה.

אבל היאלא עשתה שום דבר כמו שצריך. עוד כשהייתה בעריסת תינוקות כבר הייתה יורקת ומגדפת, ועיניה היו בוערות באש ירוקה בכל פעם שביקשו ממנה משהואפילו לבית הספר לא רצתה ללכת. כל היום הייתה רק שוכבת על הבטן מתחת לשולחן הגדול בפינת האוכל, ומשרקקת לה מנגינות בחליל הדלעת. אותו חליל שקיבלה כשנולדה מאשת אחיה הבכור, שיום אחד עזבה את ביתה ואת בעלה וילדיה ונעלמה. וכך, חליל הדלעת, שהילדה כה הפליאה לשרקק בו, כל הזמן רק הזכיר והזכיר להוריה את האסון שקרה לבנם, והם פשוט לא ידעו מה לעשות עם הילדה הזאת, שהסתובבה להם בין הרגליים. הגז התקרב והמתח בבית גבר, ויום אחד, כשרועה הכבשים בא לקבל את שכרו מיד האיכר, צץ במוחם רעיון גאוני: בת הזקונים תיקח את חליל הדלעת שלה, ותצטרף אל הרועה כשוליה.

בבוקר, ואיזה בוקר יפה זה היה, יצאה הקטנה עם העדר. היא התיישבה לה תחת עץ עבות וניגנה. המנגינות שלה נזרמו מחליל הדלעת כמו מעיינות מסולסלים של פעמונים, כמו פתותי שלג רכים ולבנבנים, ולאף אחד לא היה איכפת. היא ניגנה, והכבשים לעסו את העשב באדישות והתעלמו ממנה. היא ניגנה, והרועה נשכב, שם את כובעו על פניו ונרדם.

אבל היה מישהו שהקשיב קשב רב. לכבשה הכעסנית, הזקנה, הבודדה, המכוערת והמלוכלכת, קרה דבר. בסלסולי המנגינה הרגישה לפתע כאילו תלתליה היקרים, הלבנבנים והרכים, שאבדו לעד, צומחים שוב מגופה.

עיניה החומות, שהיו מכוסות בצמר ישן ומטונף, נפקחו לרגע והיו שוב ענקיות וסקרניות. היא התקרבה לאט לאט, שאף אחד לא יראה, ובאמת לאף אחד לא היה איכפת. אבל הילדה המנגנת הרגישה, והבחינה בה מזווית העין, וכיוונה את נגינתה אל המאזינה שנמצאה לה פתאום. זקנה, כעסנית, מכוערת ומלוכלכת, אבל בכל זאתמאזינה. ומנגינותיה הפכו למתוקות אף יותר.

וכך חזר הדבר ימים אחדים: בבוקרואיזה בקרים יפים היו אלההייתה הקטנה יוצאת עם העדר, מתיישבת לה מתחת לעץ ומנגנת בחליל הדלעת. מיום ליום הפכו מנגינותיה מתוקות יותר, ומיום ליום הייתה הכבשה הזקנה קצת נועזת יותר, מתקרבת קרוב יותר, אבל לאט לאט, שאף אחד לא יראה. ובאמת, לאף אחד לא היה איכפת. עד שיום אחד, בדיוק יום לפני חג הגז, נעלמה הכבשה הזקנה. ישבה הילדה מתחת לעץ וניגנה וניגנה, אבל נעלם הטעם של המנגינה. ביום הבא, כשלא ראתה את הכבשה, הייתה מודאגת מאוד ולא הצליחה לנגן. וביום השלישי, היום שאחרי הגז, לקחה את חליל הדלעת ונעלמה אף היא.

גבעות ושדות וכפרים חצתה, וכל הזמן הייתה מסלסלת ומסלסלת בחליל הדלעת ומחפשת את הכבשה, והכעס גואה וגואה בה על הזקנה המכוערת והמלוכלכת הזאת, שהסתלקה ממנה. עד שהגיעה שעת הצהריים, וכבר הייתה עייפה מאוד, וישבה לנוח לרגלי עץ, על שפת אגם קטן ומואר, ונרדמה לרגע קט.

כשהתעוררה ונזכרה בכל מה שהיה, שלחה יד את חליל הדלעת שלה ושירקקה לה, כי זה מה שידעה. והנה מולה יוצאת מתוך האגם כבשה משונה, כבשה מופלאה, מנערת את תלתליה הצהובים מזוקן, שנצצו כזהב באור השמש, וביניהם תלויות טיפות כחולות וירוקות, כהשתקפות השמים והמים.

גביש מים עכור לכבשה הכעסנית

היא ניגשה אל הכבשה הכעסנית והביטה בה, למרות שפחדה מהקללה, וראתה לפתע שכל טיפה וטיפה כחולה, וכל טיפה וטיפה ירוקה, היא עין, כל כך עצובה. אז מזה עשוי הכעס אמרה הילדה לעצמה מכל כך הרבה עצב הוא עשוי. וכבר לא פחדה. היא התקרבה עוד קצת, והסתכלה בסיפור שבכל עין ועין, כל עין כחולה וכל עין ירוקה. וכשנגמר הסיפור נעצמה כל עין וכבתה, והשאירה אחריה רק את זהב התלתלים. כך, עד העין האחרונה. ורק אז העזה הילדה והביטה בעיניה הגדולות והחומות של הכבשה, והושיטה יד ללטף את זהב התלתלים. והכבשה שלחה לשון ורדרדה ולקלקה את היד, ואז נעצמו עיניה והיא מתה.

והילדה חיבקה את הכבשה המתה ובכתה בדמעות גדולות עד שירד הערב, ואז פנתה משם והלכה, וכל הדרך ניגנה שירי ערש והמשיכה לבכות בדמעות גדולות. ואם עוד לא הגיעה הביתה, היא הולכת בדרך עד עצם היום הזה.

 

©שושי שמיר. ציור: מקום לתיקון, פנדה שמן על נייר, שושי שמיר

 טליה sniffingouthome.org; כבשה כועסת www.tynesidecinema.co.uk

הנסיך השחור

איור לנסיך השחור גדול

הנסיך השחור – סיפור מצרי

היה נער אחד שלא אהב לעשות שום דבר. היה לו חליל שהוא גילף לעצמו עוד כשהיה ילד, והדבר היחיד שעשה כל היום היה לנגן בחליל שלו. ואת זה הוא באמת ידע לעשות טוב מאוד. כל היום הוא טייל וניגן, ניגן וטייל. אנחנו אולי היינו אומרים שהוא אמן, אבל במצרים העתיקה, בכפר הקטן שבו גדל, הוא נחשב לסתם בטלן. יום אחד נתקל פתאום בגדר גבוהה מאוד, ממש חומה. ומעל לחומה הגבוהה הזאת הוא ראה צמרות של עצים שכמוהם לא ראה מימיו. הוא טיפס על החומה כדי להציץ פנימה, ונגלה לעיניו גן נפלא ונרחב, כמוהו לא ראה מימיו. אבל הדבר הנפלא ביותר שראה בגן הייתה ילדה יפהפיה, שרועה על מצע פרחים ססגוניים, עיניה עצומות אל מול השמש, ושערה השחור מקיף את פניה הלבנים כטבעת של נחשים נאמנים המגוננים על אבן חן נדירה.

התמלא ליבו של הנער חמימות שכמוה לא ידע מעולם, והוא התיישב על החומה וניגן בחליל את כל אהבתו. לעולם לא היה יכול לתת מילים לרגשותיו, אבל החליל ידע את כל מנגינות ליבו. הוא ניגן וניגן, והנערה היפהפיה שוכבת על מצע הפרחים שלה ועיניה עצומות, לא מבחינה בקיומו. לאחר שעה ארוכה קם והלך משם, ולמחרת חזר לאותו מקום, וטיפס על אותה חומה, ואותה נערה הייתה שרועה על מצע פרחים ססגוניים, עיניה עצומות אל השמש, ושרה השחור כטבעת נחשים מגוננת על אבן חן נדירה – פניה הלבנים. ושוב, הוא ניגן את ליבו אליה בחלילו, ושוב לא הבחינה הנערה בקיומו, והוא הלך משם אחרי שעה ארוכה. ביום השלישי, לאחר שהפליא את מנגינותיו לנערה הישנה, סובב בשבילים המובילים לגן המופלא וחקר למי הוא שייך. ונגלה לו שהגן של פרעה הוא, ושהנערה היא בת המלך.

איזה סיכוי יש לבטלן שכמוני, שכל מה שיש לו בחיים זה כמה מנגינות עלובות בחליל שלו, חשב לעצמו. ואז חקר וחיפש ומצא את המכשף העתיק והחזק ביותר במצרים, שגר בכפר רחוק ונידח. 'כן, אני יכול להפוך אותך לכל מה שתרצה להיות', אמר המכשף, 'אבל אני מזהיר אותך, אין דרך חזרה. לכישוף חזק כל כך אין תיקון'. והוא הפך את הנער לנסיך צעיר, איש חיל יפהפה ואמיץ לב, ובתמורה לקח ממנו את החליל. אימו של הנער חיפשה אחריו ימים רבים, עד שהשתכנעה שטבע בנהר והפסיקה לחפש, וכך עברו שנים אחדות.

יום אחד שמע הנסיך השחור – שזה היה כינויו של הנער שלבש תמיד בגדים שחורים שהדגישו את יופיו ואת עוצמתו – יום אחד שמע הנסיך השחור, שפרעה וחילו חונים במדבר לאחר שהובסו בידי האויב ואיבדו מחצית מהאנשים ומהרכוש. הוא מיהר אל המדבר והציע את עזרתו, ובזכותו ניצח פרעה במלחמה. 'כל אשר תרצה – שלך הוא', אמר פרעה לנסיך השחור כשהזמין אותו אל הארמון, והוא ביקש את ידה של בת המלך. אחרי ארוחת הערב הוזמן הנסיך השחור אל חדר ההסבה של המלך, ושם, לראשונה, ראה את אהובתו הנסיכה יושבת, ועיניה הירוקות פקוחות ומתנוצצות.

רגליו נשאו אותו כאילו היה קל מהאוויר אל עבר הכס המלכותי, והוא כרע על ברכיו לפני הנסיכה היפהפיה. 'אבי אמר לי את רצונך, הנסיך השחור', אמרה הנסיכה. 'רצונו של אבי הוא לי פקודה, אבל לפני שאנשא לך, עליכם לשמוע את דברי. איש אינו יודע. לפני שנים אחדות, בהיותי נחה את מנוחת הצהריים בגני, עלה אל החומה נגן חליל. הוא אפילו לא ראה אותי, כל כך היה מסור לנגינתו, אבל המנגינות שהפליא לנגן בחלילו מילאו את ליבי אושר ושמחה, מתיקות וחמימות רכה, שכמוהם לא ידעתי מעודי. ידעתי מיד שנגלה אלי אלוף לבבי, שהוא יהיה אהובי הנצחי. אבל בחלוף שלושה ימים נעלם. יצאתי לחפש אותו, ביררתי מיהו ומה עלה בגורלו, ולאחר ימים רבים נודע לי שטבע בנהר. רצונו של אבי הוא לי פקודה, אבל לא יכולתי לתת את הסכמתי בלא שתדעו את האמת שהסתתרה בלבבי', אמרה בת המלך.

הנסיך השחור נטל את ידה בידו ונשק לה בעדינות. הוא אמר לה: 'גם לי הייתה פעם אהבה כזאת. אני יודע שאין לה תחליף'. והוא הלך אל המדבר, ומאז ועד היום לא ראה אותו איש.

©גרסה עברית מעובדת: שושי שמיר

איור: http://pequenaru.deviantart.com/art/Sleeping-beauty-has-dark-hair-115070615

חלום האיילה

חלום האיילה*

איור לחלום האיילה

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. אני מרוכזת מאוד, ופתאום אני מרגישה שמשהו מפריע לי. אני מסתכלת ורואה שמלצרית עומדת מאחורי, כמו צל. אני חושבת שהיא קוראת מה שכתבתי, ואז אני מבינה שהיא לא יודעת לקרוא עברית. היא ממשיכה לעמוד ואני ממשיכה להסתכל עליה. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת, יחפה, רזה מדי, קצת מלוכלכת. ואז היא נעמדת מולי, מתכופפת אלי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר, גדולות עם גבולות ברורים, גדולות מדי לפנים שלה – והתעוררתי.

למחרת, כל היום ליוו אותי עיניים. לא ידעתי מאיפה זה צץ או מה לעשות עם זה. לא זכרתי שחלמתי. הייתי מוטרדת, אבל לא יותר מדי. זה הפך להיות כמו רעש רקע.

בלילה, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת וכותבת שיר. אני לא מרוכזת. אני מחכה למשהו. משהו חסר ואני לא יודעת מה. במרחק כמה שולחנות ממני עומדת מלצרית ומשרתת לקוח. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת. היא שמה לב שאני מסתכלת עליה והיא נעמדת מולי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר. אני יודעת שהיא מחכה שאזמין משהו, אבל אני לא מזמינה והיא הולכת משם. אני עוקבת אחריה כשהיא משרתת את הקליינטים, וגם כשהיא נעלמת אל המטבח אני ממשיכה לעקוב אחריה בדמיוני.

אני לא התעניינתי אז בחלומות ובדרך כלל גם לא היו לי חלומות, ואם היו לא זכרתי אותם. גם את החלום הזה לא זכרתי. אבל כל היום ליוותה אותי תחושה שהתחזקה ביום הבא, כאילו קשרתי קשר בלב כדי לזכור משהו, אבל אני לא זוכרת מה רציתי לזכור.

שני לילות אחרי החלום הקודם, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת מול דף ריק במחברת שלי. הכל נראה מוכר. מלצרית ניגשת אלי ושואלת – תרצי להזמין בקול כזה שנשמע כאילו העירו אותה לפני שגמרה לישון. היא נורא מוכרת לי. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, יחפה, רזה כזאת, קצת מלוכלכת. אבל העיניים שלה מדהימות: ענקיות וחומות, ועל החום נקודות ענבר כאילו זורקות טיפות של אור. אני אומרת לה בעברית – את יודעת, יש לך עיניים של איילה עדינה. היא לא מבינה. מסתכלת עלי ומחכה שאזמין. התעוררתי.

התעוררתי לפנות בוקר, וזכרתי את החלום. זכרתי. לא מספיק להגיד זכרתי, כי לא רק את החלום הזה זכרתי. את שלושתם זכרתי. ניסיתי לשכוח, ניסיתי להבין. ניסיתי גם להירדם כדי לחזור לשם ולהמשיך את זה. לא הצליח לי. כל היום חיכיתי ללילה. השתוקקתי שיהיה כבר לילה. ואז הגיע הלילה, ומרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם. אבל כשכבר נרדמתי לא חלמתי כלום.

עברו עוד שלושה ימים ושלושה לילות שבהם בקושי הצלחתי להירדם. לא ייתכן, אמרתי לעצמי כל הזמן. לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ואז, בלילה הרביעי, מצאתי את עצמי בקרחת יער. אני לבושה בגדי צייד – אני הצייד יושבת על האדמה ונשענת על עץ, מאוד לא רגועה. הרובה שלי נשען על העץ לידי. הוא בצבע סגול, הרובה שלי. רחוק ממני, בין העצים, אני מבחינה באיילה. היא מתחילה לרוץ ואני יודעת שהיא הריחה אותי והיא בורחת. אני עוקבת אחריה במבט. אני רואה את שרירי הגו שלה נמתחים מתחת לפרווה, את הגל שיוצרת התנועה שלה, אפילו את הנחיריים שלה מתרחבים בעדינות כדי לרחרח, כאילו היא רצה ממני ואלי באותו הזמן. ואז את העיניים שלה – והתעוררתי, ומיד נרדמתי שוב, ושוב מצאתי את עצמי באותו מקום, אבל ראיתי רק את המקום, לא את עצמי.

בין העצים, במקום שקודם היתה האיילה, עמד דוב חום ענק. הדוב הושיט כפה ושלה מן העץ חלת דבש. ואז הדוב הכניס את כפתו השנייה אל הבטן שלו, כאילו היה שם כיס, והוציא ממנה קערת זכוכית שקופה בצבע סגול. הוא הניח את הקערה על האדמה, תלה מעליה את חלת הדבש והלך משם. וחלת הדבש מטפטפת, וטיפות דבש כבדות ממלאות לאט לאט את הקערה. אני אפילו לא זוכרת מתי התעוררתי, אם בכלל התעוררתי.

למחרת התפתיתי להישאר במיטה כל היום, אבל הכרחתי את עצמי לקום ולעשות דברים. נכנסתי למיטה הכי מוקדם שאפשר באופן הגיוני. ניסיתי לעבוד על עצמי. לא לחשוב בכלל על חלומות. אפילו קראתי קצת.

אבל ברגע שנרדמתי היא היתה ליד השולחן שלי בקפה במקסיקו, אפילו לא הספקתי להוציא את הניירות. אני משתוקקת שהיא תזהה אותי, אבל היא לא מזהה אותי. אני יושבת שעות בבית הקפה שלה, וכשהיא מסיימת את המשמרת אני מסיימת את הקפה ועוקבת אחריה. היא לא מבחינה בי. אני מתחילה להכיר את ההרגלים שלה, אפילו את הניואנסים – איפה היא קונה לחם, איזה פירות, על איזה כותרות בעיתון היא מסתכלת. אני הולכת אחריה וחושבת כשאדע עליה הכל היא תהיה שלי. היא מגיעה לבית דירות ישן ונעלמת בחדר המדרגות. אני נשארת בחוץ. אני מחכה המון זמן עד שנדלק אור. אני רואה את דמותה בחלון הקומה הראשונה, מסתכלת לי ישר בעיניים. אני מתעוררת. העיניים שלה מכתימות את שדה הראייה שלי כמו עיוורון חלקי אחרי שמסתכלים בשמש.

חבר שלי סיפר לי שפעם הוא התאהב במישהי בחלום. חודשים הוא הסתובב אחר כך מאוהב. לי זה לא קרה. לי זה היה סיוט. כי הרבה זמן לא חלמתי ולא ראיתי אותה. אחר כך התחלתי לראות אותה בכל מקום. לא היה לזה סוף. החלטתי לעשות מעשה. סיימתי בהצטיינות קורס של חלימה פעילה.

נכנסתי למיטה ועשיתי מדיטציה לפני השינה. מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא לא היתה שם. יצאתי. תפסתי ילד ברחוב ונתתי לו טיפ. ביקשתי שימסור את צנצנת הדבש לבעל הקפה, עבור המלצרית. צפיתי מבחוץ לוודא שמילא את שליחותו. ראיתי שהם מנסים לפענח את האותיות העבריות שעל המכסה הסגול. הילד הצביע החוצה. הסתתרתי. הילד יצא ואני נכנסתי. ישבתי בשולחן מרוחק. הגישו לי קפה. אחרי שעות היא באה. נתנו לה את הדבש והיא הכניסה באדישות לתיק שלה. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם. נתתי לבעל הקפה את הדבש. הוא לקח בלי שאלות. ישבתי, שתיתי קפה, היא נכנסה, אני יצאתי, וידאתי מבחוץ שקיבלה את הדבש. התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, נתתי לו, שתיתי, היא באה, נתן לה, הוא הצביע, היא הסתכלה עלי. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם, נתתי לו, היא באה, נתן לה, הסתכלה עלי, התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, הנחתי על השולחן שלי צנצנת דבש. היא באה, לקחה את צנצנת הדבש מהשולחן שלי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה.

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא ניגשה לשולחן שלי. פתחתי את המכסה הסגול, טבלתי אצבע בדבש והושטתי לה. היא לקלקה. אספתי את הניירות. נתתי לה את השיר. היא התבוננה בו בעיניים של איילה עדינה.

התעוררתי.

©שושי שמיר, 11 בדצמבר 2002

צילום איילה: שושי שמיר

לינק לסיפור בתוך אסופת סיפורים קצרים "ניסיון" של הוצאת אינדיבוק: http://goo.gl/2CT808

*איילה בתוך מעשיות מטורפות סיפורי זן/יעקב רז

איש אחד רצה לצוד איילה, ולא עלה בידו. אמר לו הבודהה, "לא על ידי רדיפתה תשיג אותה. שים לה דבש ביער, והיא תבוא."

הניח האיש דבש ביער, והמתין מרחוק. למחרת הניח שוב, והתקרב. למחרת שוב הניח, והתקרב עוד. למחרת הגיש לה דבש מכף ידו, והיא באה ללקק. אך אז לא רצה לצודה עוד.

 

טקס נשים מתוך 'הרמונ יה'

טקס נשים מתוך 'הרמונ יה'

מוקדש לזכרה של שרה פנקר, שהכרתי דרך האמנות שלה

איור לטקס ריקוד נשים בחיתוך

…ממקום המסתור שלה, מאחורי המעקה הכסוף המעוטר ערבסקות מורכבות בטורקיז, ספרה שולה את הנשים העירומות שהתגודדו סביב הבריכה המתומנת: שלוש עשרה. מעל לבריכה, שנראתה כאמבטיה שקופה, היתמרו עננים לבנבנים, כאילו מימיה רותחים ומעלים קיטור. אבל לא ייתכן, חשבה שולה, הרי השלוש בִּפְנִים היו מתבשלות!

מתחת לבריכה היה מגש עגול ענק, שקוף אף הוא, שהבריכה היתה מונחת עליו כמו עוגת יומולדת, ומשוליו השתלשלו עשרות פעמוני כסף קטנים. המגש היה מחובר בציר לרצפה וחג ללא הרף, פעם בכיוון השעון ופעם נגדו. מי הבריכה געשו קלות בקצב סיבוב המגש, והפעמונים הקטנים ליוו כל תנועה שלו במוסיקה.

כשעמדה מרחוק לא הבחינה בהם, אבל עכשיו, כשהתקרבה, ראתה שולה בין הנשים העירומות תאומים סיאמיים, מחוברים זה לזה בגבם. השאלה הראשונה שעלתה בדעתה היתה איך הם הולכים? הצידה, כמו סרטן? כל פעם בכיוון אחר? מי קובע לאיזה כיוון? כששמו לב שהיא מסתכלת עליהם, הפנו אליה יחד את ראשיהם ושלחו לשון. זה היה מדהים. כמו ראש כפול עם ארבע עיניים אחת ירוקה מימין, שתיים כחולות באמצע ועוד ירוקה משמאל.

שערם, מתולתל מאוד וזהוב, גלש על כתפיהם העגלגלות. אלמלא מומם הנורא ועיניהם המשונות, וכמובן גילם, היו יכולים בקלות להיות מודלים לציורים של מלאכים או קופידונים, מהסוג שמוכרים בתחנה המרכזית. שולה מָלאה חמלה. היא הניחה את ידיה על לחייהם השמנמנות, כף על כל תאום, והם נצמדו ברכות לידיה ועיניהם הבריקו מדמעות. גם שולה בכתה בלב, אבל אליהם העמידה פנים שמחות וחייכה ישר לעיניהם הכחולות.

"אני יכין" אמר הימני, "ואני בועז" אמר השמאלי, "אבל פה קוראים לנו קצר ולעניין" אמרו שניהם יחד וצחקו ויכין אמר: "זה תמיד קורה לנו, המקהלה, כשאנחנו מסתכלים לאותו כיוון," ובועז אמר: "אבל אפשר גם לדבר איתנו כל אחד בנפרד, כל אחד בכיוון שלו. אנחנו פתוחים לשיחות ולסודות אישיים."

פוקסיה עברה בין הנשים ולחשה משהו לכל אחת בנפרד, ואחר כך נעלמה אל תוך הקיר ממול וחזרה אחרי דקות אחדות ועמדה ליד הקיר. לפתע החלו נשים עירומות לצאת מהקיר, המון נשים, והן הצטרפו לנוכחות והסתדרו כולן יחד בשורה עקומה כגל.

פוקסיה נגעה במתג סמוי על הקיר ובבת אחת נמלא החלל באורם של כדורי זהב שהחלו להסתובב על התקרה כמו מנורות קישוט של אלף אולמי חתונה. צללי זהב נזרקו בכל, הבריכה השקופה המשיכה לחוג על צירה ומימיה זהב, וגופיהן של הנשים מלאו כתמי זהב והן החלו לנוע כל כך לאט, שבהתחלה חשבה שולה שמשהו לא בסדר בעיניים שלה, כי ריצוד הזהב על גופיהן של הנשים נראה כאחיזת עיניים. "הן רוקדות" לחש בועז ויכין הוסיף – "גם את תשתתפי," ואז הגישה שולה כמכושפת את החצוצרה אל פיה, והזרימה לתוכה את הוואלס מהסרט 'מְגַדֵּל הדבורים' (https://www.youtube.com/watch?v=y-UtUDQi4aY).

גל הנשים התפוגג וכל אחת מהן הפכה להיות בעצמה גל. הן נעו בעיניים עצומות, סובבות אישה את עצמה וידיהן ארוכות ומעופפות אחרי גופן ושדיהן מתנועעים לאט וברכות וכתמי הזהב לעתים עוקבים אחריהן ולעתים הן עוקבות אחרי כתמי הזהב. כפות רגליהן היו פשוקות מעט ויציבות מאוד וכיוונו בעדינות ובמיומנות זוג זוג את הגוף המוזהב שמעליו, מאוד במתינות כביכול, אך תחושת הדבקות הלכה והתעצמה והפכה את תנועתן המתונה למשהו קרוב מאוד למעוף דק בין הרצפה לכף הרגל.

כמה בקלות נזרמה המנגינה הזאת, ששולה כל כך אוהבת, נשזרה כמנוף בין המחוללות והניפה עוד ועוד אל על את גלי הגופים עד שנדמה שהקירות נעלמו והן כולן מצויות בשמים זהובים. ובתוך המופלא ראתה שולה פתאום את יכין ובועז רוקדים והמנגינה נשארה תלויה על התו האחרון ופסקה, וכדורי הזהב המשיכו חרש לחוג.

©שושי שמיר, מתוך 'הרמונ יה', רומן בכתובים

איור: שרה פנקר, רקדניות ההרמון, קטע מציור

לידה פנימה

לידה פנימה

איור ללידה פנימה

שכבתי במיטה וכבר כמעט נרדמתי, ואז הרגשתי שמישהו דוחף את הגב שלי, כאילו מנסה לפלס לו דרך במיטה ביני ובין בן זוגי. לא צריך לדחוף, מלמלתי, אבל זה המשיך, ואחרי כמה שניות המישהו הגיע לכרית שלי והתיישב עליה מעל לראש שלי. הסתכלתי