קטגוריה: מחשבות על טקסטים

שיר קוויר

מחשבות: ©שושי שמיר

קֶרֶן אוֹר שַׁבְרִירִית חָלְפָה דֶּרֶךְ שִׁכְבוֹת עֲנָנִים בְּעֵינַי,
זוֹ הָיְתָה דֶּרֶךְ הַלְּבָנָה אֵלַי, לֹא עָמַדְתִּי בְּפִתּוּיָהּ –
יָצָאתִי בְּשַׁאֲגוֹת אוֹר.

ענבל אשל-כהנסקי

קֶרֶן אוֹר – קרן – אלמנט פאלי-זכרי – שבעברית הוא משום-מה בלשון נקבה. שַׁבְרִירִית – השבריריות מחזירה לנשי, שלכאורה מתחזק בהמשך: חָלְפָה דֶּרֶךְ שִׁכְבוֹת עֲנָנִים בְּעֵינַי, – קרן האור עברה לה משם והלאה בתוך המצע הרך.

השורה הבאה – זוֹ הָיְתָה דֶּרֶךְ הַלְּבָנָה אֵלַי, – מבהירה: קרן האור שייכת ללבנה, הנשית במהותה בכל התרבויות, הן בשל ההקשר המחזורי, והן מאחר שאורה מוחזר למעשה מהשמש. אבל מתברר שהלבנה לא עברה לה משם, אלא חדרה אל הדובר/ת דרך העיניים, כלומר אולי ניתן להבין את המילה חָלְפָה כפעולת החַלָּף שמשמעותו סכין – עוד אלמנט פאלי-זכרי שבעברית הוא בלשון נקבה. המשך השורה הזאת – לֹא עָמַדְתִּי בְּפִתּוּיָהּ, מחזיר את הלבנה לנשיות ה'מקובלת'.

ובשורה השלישית: יָצָאתִי בְּשַׁאֲגוֹת אוֹר. בתגובה לפיתוי של אותו אור חוזר פסיבי-אקטיבי של הלבנה, הדובר/ת יוצא/ת (אקטיבי-גברי) ומחזיר/ה (פסיבי-נשי) אור מסוג אחר. לא שברירי-נשי, אלא שַׁאֲגוֹת.

נזילות מגדרית רבת פנים מהדהדת כמעט מכל מילה, לרבות קול הדובר/ת. והרי לך שירה קווירית למהדרין.

מודעות פרסומת

שיר שמתחיל בשמש ומסתיים בלבנה/ שרית שמיר

©שושי שמיר קוראת ושואלת

וְשֶׁמֶשׁ חֲזָקָה כֹּל כָּךְ
וְאוֹר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף
וְעֵינַיִם נוֹצְצוֹת לְתִפְאֶרֶת
וְאִישׁ אֶחָד מַרְכִּין רֹאשׁוֹ
אֶל שֶׁקַע הַצַּוָּאר שֶׁל הָאִשָּׁה שֶׁאִתּוֹ
וּבַחוֹל פְּסִיעוֹת רַכּוֹת
וְגַלִּים שֶׁל יָם מְסַדְּרִים מְחִיקוֹת
טוֹמְנִים סוֹדוֹת אֶל מְצוּלוֹת
וּמַשַּׁק כְּנָפַיִם קַל נִשְׁמָע
וּמַבַּט אֶל הָאֹפֶק
וְאֵין מִלְחָמָה
וְיָם סוּף אֵינוֹ נִקְרָע
וְאֵין צוֹעֲדִים בְּחָרָבָה
וַיְהִי בֹּקֶר וַיְהִי עֶרֶב
וּדְמָמָה לְבָנָה

שרית שמיר

החוץ בוהק – ושֶׁמֶשׁ חֲזָקָה כֹּל כָּךְ/ וְאוֹר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף, וְעֵינַיִם, הסופגות את האור פנימה, הופכות לבבואת האור: תמונת החוץ הבוהק נוגעת בעיניים ומשתקפת בהן החוצה והן נוֹצְצוֹת לְתִפְאֶרֶת. תפארת – לשון פאר – יופי המכוון אל הצופה בו. אני קוראת את השורש פ.א.ר גם בשיכולו: יש בו פרא, שאולי דומה לשמש, ואפר, שהוא תוצר השריפה, אבל מה שאותי מושך הוא השורש ר.פ.א שממנו נגזרים רפואה וגם רפאים – שחיים יחד באופן פרדוכסלי.
וְאִישׁ אֶחָד מַרְכִּין רֹאשׁוֹ – האם הוא מנסה לחמוק מהאור שאין לו סוף? אֶל שֶׁקַע הֲצַוַּאר שֶׁל הָאִשָּׁה שֶׁאִתּוֹ – רוכן עד הֶסְתֵּר העיניים דרך צואר האישה, שהוא מסדרון בין העיניים לגוף. וּבַחוֹל פְּסִיעוֹת רַכּוֹת – האם זה מה שרואה האיש המרכין ראשו?
ומה אז קורה?
גַלִּים שֶׁל יָם – הים מסמל את עומק הנפש, את הרגש, והגלים שלו הם תנועת הרגש. ומה הם עושים, הגלים? מְסַדְּרִים מְחִיקוֹת. 'מסדרים' – איזו מילה חריגה במישלב הרומנטי לכאורה של השיר. לי היא העלתה אסוציאציה של ועדה מסדרת, של משהו חיצוני שמוחק את סימני הפסיעות הרכות וטומן את העדויות לבל יימצאו – סוֹדוֹת אֶל מְצוּלוֹת.
מַשַּׁק כְּנָפַיִם קַל נִשְׁמָע – משק כנפי ההיסטוריה? אולי נגיעה קלה בכנף, כדברי הרמטכ"ל לשעבר, שתיאר את התנועה הזעירה והלא משמעותית הכרוכה בהטלת פצצה ממטוס? ואולי גם וגם? ופתאום שוב עיניים – וּמַבַּט אֶל הָאֹפֶק. מבט של מי? פניו של האיש טמונים בצואר האישה. אין זאת שזהו מבטה של האישה, הרואה את המשך המחיקה: וְאֵין מִלְחָמָה/ וְיָם סוּף אֵינוֹ נִקְרַע/ וְאֵין צוֹעֲדִים בחָרָבָה/ – המחיקה של ההיסטוריה הפרטית, העקבות בחול, מתרחבת למחיקת ההיסטוריה של העם ושל העולם ומחזירה לימי הבריאה, בהיפוך – וַיְהִי בֹּקֶר וַיְהִי עֶרֶב.
ופתאום השורה האחרונה והמפתיעה כל כך: וּדְמָמָה לְבָנָה. המילה דממה מופיעה פעמיים במקרא, כמקום שממנו בוקע קול האלוהים. והחיבור הזה מחזיר את השיר לתחילתו, אל השמש, אחרי כל התהליך שעברתי בקריאה, ומוביל אותי לנבואת ישעיהו (ל' כ"ו), ומחזק את הקריאה ההיסטורית-אקטואלית:
וְהָיָה אוֹר-הַלְּבָנָה, כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים–בְּיוֹם, חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת-שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ, יִרְפָּא.