קטגוריה: מאמרים

הייעוץ – מרחב ללא נחלה

הייעוץ – מרחב ללא נחלה*
ההתחלה – רחם האני

משבר – פי הרחם באשה שהילוד פורץ ויוצא בו לאוויר העולם:
'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה' (ישעיהו לז, ג) (אבן שושן, 1955)

ההתפתחות הפיסית היא חד-פעמית וחד-כיוונית: אדם לא יהיה עובר יותר מפעם אחת בחייו, ולאחר היוולדו מן המשבר לא צפויה הולדת נוספת. מכאן ועד סופו ימות רק פעם אחת. סדר התהליכים דומה בכל ממדיו האחרים של האדם, אבל בהבדל מהותי – ההתפתחות בממדים האחרים היא רב-פעמית ורב-כיוונית. כלומר, בכל 'הולדת' אל החדש (למידה מהותית, שינוי משמעותי), נזקק האדם לרחם ולתקופה עוברית. בכל פעם מחדש הוא חותר ממצב אחד אל מעבר (עֻבָּר). ב'רחם האני', חיקן של אינסוף האפשרויות, יוכל ללבוש ולפשוט צורה כרצונו, ובכל מצב ובכל מקרה יחוש שיש לו מקום. תחושת הקיום כאן היא טבעית ואינה נדרשת להגדרה – הנני אשר הנני (being).

כשאדם ניתק מתחום אחד ועדיין לא בא אל השני, הוא נמצא 'בין השמשות' (ביאליק ורבניצקי, 1973), במעבר, שהדינמיקה בו אינטנסיבית הרבה יותר מאשר במקום ממנו בא וזה שאליו הוא הולך. האדם זקוק כאן להכלה שאינה מגבילה – מעין רחם – שהוא אובייקט המכיל בתוכו את הסובייקט, בקיום פרדוקסלי של זיקה מושלמת בין שתי יישויות נפרדות. ורק במקרה כזה הזיקה אינה מאיימת בהיבלעות והמופרדות אינה נתפשת כנטישה.

כשהייעוץ מוזמן להיות 'האם הפונדקאית' של הריון מטפיסי כזה ונענה לקריאה, הוא מוצא את עצמו בקונפליקט קשה של דרישות אמביוולנטיות: האם עליו להיות רק צינור מכוון או עליו לטפל? האם מעצם האינטראקציה הוא יכול שלא לטפל? למי נתונה הלויאליות שלו? מאחר ש'פונדקאית' איננה 'אימא', מתעוררות אינספור שאלות של מה מותר ומה אסור לה. האם היא רשאית – צריכה – להתרגש מתנועות העובר ברחמה? האם עליה להיות קשובה לו ברגעי מצוקה ולהיות איתו ברגעי רגיעה?

השאלות רבות ואין עליהן תשובה ברורה, והייעוץ משלם מחיר כאשר הוא עונה וגם כאשר אינו מסוגל לענות. אבל יש לזכור כי הפונדקאית הסימלית הזאת באה במקום ש'נפערה תהום' (פרנקל, 1985), מאחר שהפונקציה המוסמכת לכך פינתה מקום שאינה מסוגלת למלא, ויהיו הסיבות אשר יהיו.

מי חכם ויידע, אולי מהחטא נולדה חיטה? אולי כדאי כאן לספר את הסיפור על רבי זוסיא, שבערב יום כיפור שמע את הפסוק 'ונסלח' בניגון נפלא, ומיד קרא אל אלוהים: 'ריבונו של עולם, אילו לא חטא ישראל, כלום עלה לפניך ניגון כזה?' (בובר, 1979).

במסה זו ניסינו לכתוב אחרת את הנרטיב של סיפור הייעוץ (ההתפתחות, האתיקה, המקום בין המקצועות הטיפוליים, ההתמקצעות).

הנרטיב הזה נכתב מעמדת התבוננות בהתפתחות הדרמה הטיפולית מהפרספקטיבה של הייעוץ כגיבור ראשי. מנקודת מבט זו ניתן לראות ש'השוליים' העמומים אליהם נקרא הייעוץ להימצא ובהם הוא מתקיים, הם למעשה המרחב המיוחל אליו שואפים כיום להגיע המקצועות הטיפוליים, לאחר דרך ארוכה ומייגעת; לאחר שסוף סוף נמצא בהם האומץ להודות שהאדם אינו יכול להיות אותו 'אובייקט אובייקטיבי' מוגדר שניתן לבודד את 'בעיותיו' על פי עקרונות של היגיון שיטתי או מעבדה מסודרת; לאחר שנוכחו לדעת שההתייחסות המקצועית האובייקטיבית, כביכול, היא בעצם שעבוד לא-מודע של המסתכל בתוך עצמו; לאחר שהבינו שההסתכלות של מדעי הטבע צרה מלהכיל את תעלומת העולם בכלל ותעלומת האדם בפרט.

סיפור ישן במלים אחרות

היה היתה אשה ושמה פילו-סופיה, שבאה ממשפחה קרובה למלוכה וגרה בנחלת אדונים, טירת אצילים מוקפת חומה. פילו-סופיה נודעה בחוכמתה. שעות רבות כל יום היתה צופה בעיני רוחה בקנקנו של עולם, עוקבת אחר צורתו ופיתוחיו, תוהה על מקורו ומנסה לנחש את היווצרותו. השאלות שצפו ועלו הסבו לה הנאה רבה.

מדע, בנה הבכור של פילו-סופיה, היה עילוי. הוא גילה שיטה לפתרון בעיות, זכה בהכרה רבה והפך מנהיג בדורו. הבת הצעירה, אנה-ליזה, נולדה לאחר שאחיה כבר קנה את חזקתו. היא ירשה מאמה את הסקרנות ואת אופייה הלא מעשי. אבל כמו שקורה במשפחות הכי טובות, רצונה הנחוש ללכת בעקבותיו של אחיה המפורסם ולדבוק בשיטתו השאירו אותה תקועה בין זהויות. בשפת הילדות שלה עצמה – היא הכירה יותר את 'קינאת הפין' מאשר את 'תודעת הרחם'.

אחיה נדד למיגדלי-שן רחוקים, ואנה-ליזה הפכה לאדונית הטירה ולפטרוניתם של האנשים הרבים שהתגוררו למרגלות נחלתה. אבל לא עלה בידיה של אנה-ליזה ליצור מרחב מיטיב לאנשים שהיו נתיניה. היא ניסתה, אבל הצליחה במידה מועטה. היא אמנם עמדה על מצוקתם, למדה כבלי עברם, אבל רק לעיתים תרמה יותר מכך. אנה-ליזה, שהשתוקקה לברכתו של אחיה הנערץ ולא העזה למרוד בסמכותו (Johnson, 1975), אכן זכתה להכרה והערכה במשפחתה – אדוני הנחלה – אבל פחות אצל אנשי המרגלות.

החיים זרמו במסלולם. כרכרות עצרו בפתח הטירה, אורחים חשובים ואפילו חשובים מאוד באו ויצאו, מי בסבר פנים צוחקות ומי פניו כעוסות. והיו גם כאלה שעברו ולא נכנסו. למשל, מרטין בובר עבר ולא נכנס (בובר, 1962).

לימים, בין גאווה ואכזבה, בין שחצנות ותסכול, נולדו לאנה-ליזה בנים ובנות, שעל כמה מהם מהלכות אגדות שלא כאן מקומן. כאן נספר את מהלכה של קאונסלינג, אחת הבנות הצעירות, שבעלי הנחלה היו קצת מזלזלים בה, ואולי גם קצת מקנאים בה על החופש שלקחה לעצמה מחוץ לחומות. מספרים שלא למדה בבתי הספר היוקרתיים אליהם נשלחו בני המשפחה, שקראה בספרים המשומשים של אחיה (אייל, 1977; Patterson, 1986), מקומה בשולחן המשפחה לא היה קבוע, ולוחשים שלעיתים אפילו אינה מוזמנת.

יש אומרים שמעמדה הלא ברור נובע מהנסיבות המעורפלות של לידתה. הרכילות מספרת שיום אחד שלחו אנשי המרגלות לטירה עובר אורח, איש בקי בגינוני אצולה, קרל רוג'רס שמו, להביא בפני אדוני הנחלה את עלבונם, למחות על חוסר האמפתיה הנושב מהטירה. ברשומות המשפחה לא היה ברור תאריך לידתה של קאונסלינג, אבל מצוין יום טבילתה – זמן קצר אחרי המיפגש הזה (Rogers, 1942).

* * *

בוקר אחד, והיא עדיין קטנה מאוד, שוטטה קאונסלינג ללא מטרה. הציצה החוצה – והמראות שנשקפו לה מעבר לחומות היו תעלומה – דומה אבל שונה ממה שידעה. פוחדת ולא פוחדת, נרגשת לקראת הרפתקה, אימצה אל ליבה את בובתה האהובה וחמקה החוצה. ויניקוט שנח בערסל בגן הבחין ולא דיבר (ויניקוט, 1996).

אנשי המרגלות עצרו לידה בבוקר ההוא – כמו בהרבה בקרים שבאו לאחר מכן. היא דמתה לבעלי הנחלה, אבל הרוך בו אחזה בבובה היה אחר, היא קרנה קבלה וחום. השמועה פשטה. האנשים פתאום ידעו שבבואם אל קאונסלינג אין סכנה שתברח מהם לספריה שבטירה. מאז נגינות נשזרו, משמעויות נבראו במרחב ההוא שבמעבר, מקום המפגש שלה עם האנשים.

משפחתה הניחה אותה לנפשה אבל מדי פעם ננזפה. ככל שחלפו השנים גברו הקולות: מספיק להסתובב. ילדה מתבגרת צריכה כבר לחשוב על גיבוש זהות, לבחור מקצוע (כץ, 1990; Sherzer & Stone,1963; Patterson, 1986). היא שמעה ושתקה אבל מדי פעם נרעדה. נדמה היה לה שהיא הולכת ותועה, כאילו פתאום איבדה את דרכה.

* * *
אי אפשר לעצור כאן. בכל האגדות מתבקש למצוא (או להמציא) סוף טוב. בינתיים, הסוף הוא קצת טוב.

אנשים חדשים החלו באים בפתחי הטירה. צורת האירוע ורשימת המוזמנים נעשו גמישות יותר. הגיעו אורחים שהיו נועלים סנדלי איכרים, אבל ללא היסוס, ביד בוטחת מלבישים עצמם בגלימת אדונים. הם היו ישובים במרכזם של האירועים, קבוצות קבוצות, קולם מתנגן כקולה של אשה אבל מילותיהם היו מלים של גברים. קאונסלינג מסתכלת ואינה רואה, שומעת ואינה מקשיבה.

חלונות הטירה המוגפים נשמעו לרוחות והחלו לחרוק, תריסים שהיו אטומים נסדקו, ופתאום חדרו לנחלה ובאו לאוזני האדונים הקולות שעלו מהמרגלות. הדלת הראשית החלה להיפתח בראש חודש ובחגים, ואותם שבילים לא-שבילים שחיברו את הנחלה עם המרחב שבחוץ הולכים והופכים לדרכים סלולות בידי אומנים (קולקה, 1992; ברמן, 1995; Kohut, 1977; Mitchel & Black, 1995). בספרייה הוסרו מעל הקירות הרמחים והחרבות, מאוספיו של הדוד הנערץ. מגירותיה הנשכחות של סבתא נפתחו, והמדפים קושטו בכדים, בקנקנים ובקערות מעזבונה.

אפילו אנה-ליזה עצמה, גם היא פתאום נאנחת, ולפעמים מוצאת עצמה בדרך אל המעבר, מסירה כפפות, מנסה ללחוץ ידיים, לגעת באנשים. דוקטור לנגזם, קרובו של עגנון, מוזמן כאורח כבוד (עגנון, 1968; פריאל, 1991; לנזם, 1992). קאונסלינג שותקת גם עכשיו ואינה מתריסה – אמרתי לכם – רק מברכת בדממה בלבה וחוזרת לקרוא את אותו סיפור פשוט.

קאונסלינג בגרה, לא התבגרה. חותם רגליה נמחק יחד עם אותם מעברים ישנים. היא, שלא הורגלה בהליכת פטרונים, האם תדע לצעוד באלה הדרכים שהיום נועדו לאדונים?

* * *
עד כאן להיום. המעשיה של קאונסלינג בבית הספר, שתקע יתד והקים לו נחלה בתוך הנחלה, ביום אחר. אבל אפשר כאן כבר ללחוש שבאגדות ובמעשיות, כמו בתולדות הימים ובחיים, הרבה מהדברים מסתדרים בקווים מקבילים.

מרחב ונחלה

היה היה פעם רב נודד שאמרו עליו שהוא יודע לענות על כל שאלה. מעולם לא טעה בתשובה. יום אחד הגיע לעיירה אחת. אלפים נאספו לשמוע אותו.
ושם ילדה קטנה הרימה ידה: "יש לי שאלה שלא תוכל לענות עליה," אמרה.
"יש בידי ציפור, האם הציפור הזאת חיה או מתה?"
הילדה חשבה: אם הוא יגיד שהציפור חיה, אקמוץ את ידי ואהרוג את הציפור. אם הוא יגיד שהציפור מתה, אפתח את ידי והיא תעוף.
הרב שתק והבין, ואז אמר: "ילדתי, גורלה של הציפור בידך.
אם תרצי, היא תמות. ואם תרצי – היא תחיה" (Weiss, 1995).

דרמה כזאת לא היתה יכולה להתרחש אלא בין בני אדם. אין בה דחפים, אין בה התניה, אין בה אילוף, אין בה עיצוב ואין בה ניסיון, אבל יש בה משא ומתן יצירתי, ששני המשתתפים בו נוטלים רשות לגעת בבריאה. זו קרקע הקיום אליה נקרא הייעוץ, ורק בה הוא יכול לצמוח. הרב החזיר לילדה את הבחירה, הפך מאבק של כוח לדיאלוג על משמעות.

בהקדמה לספרו של ויניקוט, 'משחק ומציאות', מתייחס קולקה (1996) לגיל ההתבגרות כאל מרחב מעבר שבו הרצון לשנות את העולם בלי התחייבות לעשות זאת, דומה לאובייקט המעבר בינקות. ההתייחסות הזאת מפקיעה את אובייקט המעבר מהתחום הינקותי ומהתחום הקונקרטי, ומאפשרת לנו לראות בכל שלב התהוות בו נקרא האדם לבחור, היזקקות למרחב מעבר. ברור שמהות ה'אובייקט' או המרחב משתנה בהתאם לדרגת ההתפתחות: תינוק ייצמד לדובון, מתבגר יחזיק באידיאל, אדם בוגר יחפש משמעות.

המרחב קיומו בחלל ולא בגבולות. אינספור האפשרויות שהוא מזמן קורא לבחירה. קניינו אינו בבעלות. מתח מתמיד מתקיים בין המרחב ובין הנחלה, שקיומה בגבולותיה, שתיחומה מזמין הגנה, ומהותה בבעלות. הביטוי האותנטי ביותר למצב של מרחב ללא נחלה הוא 'מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא'. זהו שיא של חוויה טרום התהוות, מציאות סובייקטיבית ללא כל התנסחות אובייקטיבית, הוויה המזמנת דיון במהות ללא כל מחויבות פרגמטית.

'האישיות', על פי בובר, הולדתה בזיקה והיא הדיוקן הרוחני של הזיקה. תכליתה של אותה זיקה היא עצם היותה – המגע עם האתה. עדותה היחידה של 'האישיות' היא קיומית – 'הנני'. לעומת זאת 'היצור לעצמו', אומר בובר, הולדתו בהיפרדות, והוא הדיוקן הרוחני של ההיפרדות. תכליתה של ההיפרדות היא הגדרה ותיחום כלפי האתה – ושימוש בו לצרכיה (הפיכתו ל'הלז'). עדותו של 'היצור לעצמו' היא פרגמטית – 'כך הנני' (בובר, 1959).

במושגים בוברייניים, קרקע הקיום של הייעוץ, המרחב, היא בית הגידול של 'האישיות', בניגוד ל'יצור לעצמו', שמימושו בנחלה – 'אני ואתה' בניגוד ל'אני והלז'. למרות שבובר ורוג'רס אינם רואים עין בעין את מהות האינטראקציה בין מטפל ומטופל (Buber & Rogers, 1965), נראה שאין הם חולקים על הצורך ביצירת מרחב משותף שבו יוכלו 'אני ואתה' יחד להביא לביטוי את ייחודם, מתוך זיקה – לא זה על חשבון זה.

בהתייחסות למשחק המורכב שבין זיקה להיפרדות, המרחב הוא הוויה שעיקרה זיקה המבטיחה קיום, וההיפרדות בה מבחינת פוטנציאל בר-השגה. הנחלה היא מקום בו ההיפרדות היא תנאי לקיום, הבעלות היא עדות לקיום והזיקה – פשרה. הזיקה חותרת למציאת משמעות; ההיפרדות מכוונת למאבק על כוח.

ניתן לראות את המרחב כ'נשי' ואת הנחלה כ'גברית'. הזיקה הראשונית, שעיקרה מתבטא בהזדהות מלאה עם האם, רחמה ושדה, היא סיכון שאין הגבריות יכולה לקחת על עצמה למרות הכיסופים והתשוקה. התמסרות מעין זו מעוררת חרדת היבלעות. הזיקה נתפשת כאיום על הגבריות, המחויבת כביכול למאבק על היבדלות מן הנשי כדי לשמור על זהותה. לכן תקיעת היתד בנחלה (ההיפרדות) הופכת להכרח ולעיקר (Chodorow, 1974): אני או כזה או אחר. אין מקום ליותר מאחד בגבולותי. ואם לא אהיה שם, המקום ייתפס.

התיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות, שהוטמעו בקרב המטפלים והפכו לחלק מהאונטולוגיה של המקצוע, צמחו מתוך תפישות המעוגנות בנחלה: הן מתייחסות ל'גבולות האני' כאל מרכיב ראשוני המגדיר את האדם. רק באמצעות ידיעת הגבולות והגדרתם, יכול האדם להיות ה'בעלים' של העצמי (Freud, 1914; Klein, 1952). אין זה מפתיע שהאדם זקוק, על פי תיאוריות אלה, למנגנוני הגנה חזקים כל כך כדי לשמור על גבולותיו. שהרי אם יחרוג חלילה, ולו במעט, מן הנחלה שלו, ולו רק יושיט ידיו אל המרחב, הוא עלול לאבד לא פחות מאשר את עצמו (Schafer, 1994).

בתוך העמדה הנחרצת הזו, לאחר שהתבצר היטב במיקלט הנחלה, ניצב האדם מול סכנה חדשה: חרדת הבדידות. הוא לבדו מגן על גבולותיו מול העולם כולו. את כל כוחו הוא מרגיש חייב להשקיע במאבק, שתכליתו לשמור על הטריטוריה שלו.

אבל למה? לשם מה?

ברגע בו מושעים מאמצי ההגנה מסיבה כלשהי, מיד צפה ועולה השאלה, בין אם במודע ובין אם על סף המודע. זהו הצומת שאליו מוזמן הייעוץ. הייעוץ נקרא אל בין השמשות – בין התשוקה לפרוץ את הגבולות ובין הפחד לחרוג מהם, ונענה לקריאה ללוות את האדם ברגעי התהוות, להיות לו תומך בנגיעה במרחב המעבר.

בעוד 'המקצוע' בתפיסה המקובלת מחויב קודם כל להגדרתו ולתכנים הנגזרים ממנה, הייעוץ מחויב לזיקה מבלי תלות במסגרת. מבחינה זו הייעוץ נטוע במרחב הנשי, שבו הזיקה אינה איום לזהות, אלא מהות.

לייעוץ יש מרחב אבל אין לו נחלה. הפרדוקס הזה מזין אותו אך שולל את הגדרתו כמקצוע. הניסיונות המבוהלים לקבוע גבולות ברורים לייעוץ (לזובסקי ובכר, 1996) נגזרים מהאיום שבהימצאות מתמדת במרחב הזה. כביכול, חושש הייעוץ מאבדן העצמי המקצועי שלו, באין לו יתד בנחלה מוגדרת. המקצוע אולי מחפש אבא, אבל השדה רוצה את אמא. ולמעשה, קרקע הקיום של הייעוץ היא בדיוק במעבר, המופרה בשפע של אפשרויות, המונע באמצעות המתח הדינמי בין אפשרויות אלה, והמבטיח את יצירת האנרגיה הדרושה לפריצת הדרך.

אם נתרגם לשפת החיים את התפישות שניסינו להציג, עסקנו כאן למעשה בדילמה שמלווה את הייעוץ בצמתים אליהם הוא בדרך כלל מוזמן. מצד אחד, הדינמיקה המפתה והאנרגטית של מרחב המעבר מחדדת את תחושת ה'הנני', את ראיית הקיום כעתיר אפשרויות וחופשי מגבולות, תוך זיקה מתמדת. מצד אחר נדרש הייעוץ לתוצאות, דהיינו, ליצירת זהות הכרוכה בהיפרדות, תוך העמדה פרגמטית של 'כך הנני' במרכז, במחיר של צמצום האפשרויות ולעיתים קרובות גם צמצום האנרגיה והחיות, הן של היועץ והן של האדם העומד מולו.

מקורה של דילמה זו בתפיסה של 'או-או' – תפיסת הנחלה, המניחה בעלות על פי קוד טריטוריאלי. הנחלה נותנת לנו אשליית ביטחון, ואנחנו מוכנים לשלם את המחיר של השקעת אנרגיה בבניית גבולות וביסוס היררכיה. 'גבולות האני' (ההיפרדות) הופכים כאן הן למקור והן ליעד התפתחותי. המאבק על כוח הופך הכרח, מעין תרופת פלא לחרדת הבדידות. 'האני המובחן' כאן מצהיר: 'כך הנני', ונשאר תקוע בהגדרתו.

אנחנו כולנו, שהורגלנו בנינוחות המדומה שבתוך גבולות בטוחים ומוכרים, מוכנים בדרך כלל להסתפק בגעגועים לאוויר הפתוח, מעין 'בשנה הבאה בירושלים', ונשארים בשבי הגלות במקום להסתכן בגילוי.

כי המרחב הוא לנו סיכון. למרות אינסוף האפשרויות והמאגר העשיר של הזדמנויות המקופלים בו, המרחב מעורר חרדת היבלעות. חרדה זו מחניקה את הגעגועים אל יכולת ההכלה האינסופית המוצעת. חרדת ההיבלעות מביאה לוויתור על הגמישות המזינה את 'הנני' (being). הקריאה כאן לחיפוש אחר משמעות נופלת על אוזניים אטומות, כי הנאבק על כוח אינו פנוי לשמוע, ואינו יכול להרשות לעצמו לגעת במשמעות.

בהמשך נבדוק אם ניתן לרכך את הדילמה של הייעוץ על ידי גילוי הפוטנציאל של 'גם וגם', שמציע המרחב.

התחבטות בבעיה או הזמנה לתעלומה

הירח שבמים
המים אינם נבקעים
הירח אינו נרטב (רז, 1995)

אבל אולי בבואת הירח במים משקפת מעגל שנשלם,
אולי ברגע שלא הסתכלנו נבקעו המים, אולי נרטב הירח,
אולי כדי להוליד את ההשתקפות הזו, החפה כביכול ממגע,
נדרשת פעולה חודרנית מסוג שחושינו אינם יודעים לתפוס?

תמונת המצב כפי שהיא נראית לנו ברגע מסוים, אולי תוך הסתכלות באדם העומד מולנו או עיון בתיקו, היא ה'נתון' או ה'כלי' שעומד כביכול לרשותנו בסיטואציה הטיפולית. אבל למעשה זהו אולי רק חלק קטן מאוד של התמונה, וייתכן שאין זה החלק העיקרי או המשמעותי.

לעיתים קרובות חש היועץ בחריפות את החסר הזה, שבו צפים הנתונים, אבל השיעבוד לנחלה ולכלליה, והעמדה של או-או העומדת בבסיסם, מכוונים אותו למצוא פתרון לבעיה הגלויה ולהתעלם מתחושת הבטן שאולי רומזת על דרך אחרת, אולי פחות ברורה וחד-משמעית אך יותר משמעותית ומדויקת לאדם העומד לפנינו. אולי המתכון להתרת סבך הקוצים של התיסכול הוא לזרוע את המלים הנכונות בשיח הפנימי, ולטפח את הערוגה הזו עד שתהיה לגן פתוח, בו יוכלו היועץ והמטופל לטייל, לשאוב חיות, ולספר סיפור אחר.

בספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה' מתאר מישל פוקו (1972) את הקרע שנוצר בין הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה ובין האדם, שהוא המושא להתייחסותן. הוא מדבר שם בחריפות על הרגע שבו הפך השיגעון, אחד הביטויים של רוח האדם, למחלה. ברגע זה חדל הדיאלוג בין 'איש השיגעון' ו'איש התבונה', אומר פוקו, ורואה את הסיבה לכך במוטיבציה החזקה של המקצועות הטיפוליים לזכות בהכרה כמדע לפי הפרדיגמה של מדעי הטבע (White & Epstone, 1990).

הפילוסוף הצרפתי גבריאל מרסל רואה בתפישת החיים כבעיה צמצום של המהות האנושית. גם הוא מייחס תפישה זו להשפעת החשיבה המדעית האמפירית על דרכי ההסתכלות של האדם על עצמו ועל עולמו. חשיבה זו מחייבת קונקרטיזציה ואנליזה, אומר מרסל, ומבטאת צורת קיום של having – בעלות וריחוק (Marcel, 1965).

בעיה קוראת לפתרון ששורשיו – נכון או לא נכון (או-או) – שיפוט. הכוח מצוי בפותר, הפתרון צבעו אחד, הגבולות בין פנטסיה למציאות (עולם פנימי-חיצוני) קבועים. הפנטסיה נתפשת כאיום על המציאות, וכוחה של המציאות בכך שהיא כובלת את הפנטסיה.

בנחלה בה אנו מורגלים להיות, אליה מתייחסים גם דברי פוקו ומרסל, משבר עדיין נתפס כבעיה, 'קלקול' שצריך לתקן כדי להחזיר את ה'מכונה' למצבה הקודם (White & Epstone, 1990), גם אם כיום אפילו המדעים המדויקים אינם מתיימרים להציג אמת מוחלטת. גם הם מכירים במיגבלות כלי הבדיקה, ובכך שאינם יכולים לראות את התמונה בשלמותה, או להגיע לתשובה מלאה.

באופן פרדוקסלי סייעה להתפתחות הזו מכונה (Gardner, 1985). המחשב, שהוא בעל לוגיקה דומה ללוגיקה האנושית, חייב את האדם להכיר בייחודו ולמצות את ההבדל בין רוחו ובין המכונה, יציר רוחו, לגלות ולכבד את מהותו האנושית, שאינה ניתנת לשליטה על-ידי חוקיות פורמלית ועיקרים לוגיים (Wiener, 1962). המחשב גם עירער את הכבוד העיוור שרחש האדם לתהליכים לוגיים ולשיטתיות וריפא אותו מהתמכרות אליהם.

רק אחרי כמה עשורים של התנסות ושימוש בטכנולוגיה חכמה מעז האדם להזכיר לעצמו שהחשיבה האנושית צומחת דווקא מתוך אי סדר, מתוך בלבול; שהיא אינה שיטתית וגם לא סידרתית; שהיא צומחת במרחב שבין המודע והלא מודע ומכוונת במידה רבה על ידי דימויים סובייקטיביים ואינטואיציה (Gardner, 1985).

לדעת מרסל, יש לראות באדם ובחייו לא בעיה אלא מסתורין (mystery), שהתהוותו בחוויה הסובייקטיבית (Marcel, 1960). המסתורין מחייב את האומץ להסתכל על השלם מתוך ידיעה שלא נוכל למצותו, דבר המאפשר ומאשר צורת קיום של being וקירבה (קשה שלא להתרשם כאן מהדמיון לגישתו של בובר בהתייחסות ל'אישיות' לעומת 'היצור לעצמו').

אם לנסות להמחיש את ההבדל בין בעיה ומסתורין – בעיה עומדת כחומה בצורה, דורשת – עצור ופתור בטרם תעבור; המסתורין מהבהב מצידה השני של החומה, קורץ להמשיך בדרך ורומז להרפתקה שמעבר לפינה; במלים אחרות, ההבדל הוא בין ראיית הבעיה כחומה מכשילה, חוסמת, או ראיית החומה כפיתוי להרפתקה, לגילוי.

המלה ברוח מרסל ופוקו אינה מערכת סימנים סתמית אלא היא מבטאת מהות. כלומר, בחירת המלה היא בחירת משמעות. לכן נרשה לעצמנו להתמיר את מושג המסתורין של מרסל במושג תעלומה: המלה 'מסתורין' מצביעה על הנסתר. המלה 'תעלומה' צופנת בחובה גם את הנעלם וגם את העולם – המרחב – שהנעלם, הנסתר והבעיה הם חלק ממאגר האפשרויות האינסופי שלו.

סוף שהוא גם התחלה: למצוא ולהמציא

פתאום אמר יוספוב – "אז זאת המציעות."
"מה?" שאל קופצבראש.
"זאת המציעות" חזר יוספוב.
"מציאות לא כותבים עם עין בגלל ש'מציאות' זה מהמלה 'נמצא' ולא יכול להיות שיש לך עין בנמצא," תיקן אותו קופצבראש.
"רגע, רגע, אם לא היתה לי עין בנמצא איך הייתי יכול לראות? וחוץ מזה יש לי גם שאלה אליך, אם לא היתה המלה 'נמצא' אז לא היתה מציאות או שאולי יש לך משהו להציע?" רטן יוספוב… (שמיר, 1996).

התעלומה מכירה בנסתר, מזמינה לגילוי וקוראת לבחירה. העוצמה מצויה בה-עצמה, הפנטסיה מוזמנת למציאות והמציאות ניזונה מהפנטסיה. ה'למצוא' וה'להמציא' נפגשים.

ה'עוּבָּרוּת הרוחנית' היא חלק מופלא ובלתי נפרד מתעלומת החיים ולא 'הריון בעייתי'. הדרך הטבעית אל לידה מחדש עוברת תמיד במשבר, ואין צורך בכל כך הרבה 'ניתוחים קיסריים' שמטרתם, ברוב המקרים, היא לעקוף את ההתמודדות ההכרחית עם החוויה.

"כינונו של השיגעון כמחלת רוח," אומר פוקו, "מעיד על דו-שיח שנקטע… לשון הפסיכיאטריה, שהיא מונולוג של התבונה על השיגעון, קמה רק על יסוד שתיקה מעין זו" (פוקו, 1972). אולי הייעוץ נולד כדי להפר את השתיקה הזו ולעורר מחדש את אותו הדו-שיח, לראות בשיגעון ובתבונה כוחות המזינים זה את זה. להכיר בכך שתבונה ללא שיגעון היא איפיונו של מחשב, שיגעון ללא תבונה הוא המצאה של המקצועות הטיפוליים.

אם בין השמשות, במרחב המעבר מנחלה לנחלה, נדע להזמין להכלה ולהכין להיפרדות, בדרך אל יצירת משמעות ולבניית עוצמה-עצמי; אם נוכל להפוך את חרדת ההיבלעות לחדוות האינסוף, את חרדת הבדידות לחדוות האחד; אז ניוולד יחד עם המטופל לנחלה שהיא חדשה, שגבולותיה הגמישים מבטיחים יציבות ומעוף, חזון וחוזק – גם שורשים וגם כנפיים.

מקורות

אבן שושן, א' (1995). מילון הלשון העברית. ירושלים: קרית ספר.

אייל, ח' (1977). היועץ כסוכן-שינוי: בדרך לגיבוש זהות מקצועית. חוות דעת, 7, 26-30.

בובר, מ' (1959). בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מ' (1962). אשמה ורגשות אשמה. בתוך פני אדם. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מ' (1979). אור הגנוז: סיפורי חסידים. ירושלים: שוקן.

ביאליק, ח' נ' ורבניצקי, י' ח' (1973). ספר האגדה. תל אביב: דביר.

ברמן, א' (1995). זר לא יבוא. שיחות, 9, (3).

ויניקוט, ד' ו' (1996). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

כ"ץ, י' (1990). פעולת היועץ החינוכי: תיאור דילמי. בתוך ד' בר-טל וא' קלינגמן (עורכים) סוגיות נבחרות בפסיכולוגיה וייעוץ בחינוך. ירושלים: משרד החינוך והתרבות.

לוי, א'. סיפור של מאבק (מאמר שלא פורסם).

לזובסקי, ר' ובכר, ש' (1996). עמדות פרופסיונאליות ודרכי עבודה של יועצים חינוכיים. מכללת בית-ברל: יחידת המחקר.

לנזם, מ' (1992). להיות שם: עוד על שיטת הריפוי של ד"ר לנגזם בתוך 'סיפור פשוט' לעגנון. שיחות, ז', (1).

עגנון, ש' י' (1968). סיפור פשוט. בתוך על כפות המנעול – כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, כרך שלישי. ירושלים: שוקן.

פוקו, מ' (1972). תולדות השיגעון בעידן התבונה. ירושלים: כתר.

פריאל, ב' (1991). על פירוש: המטופל כמפרש. שיחות, ה', (2).

פרנקל, י' (1985). עולמו הפנימי של היועץ. בתוך מעיין מתגבר ושמו אדם. תל אביב: גומא.

קולקה, ר' (1992). הרהורים על מקומה העתידי של פסיכולוגיית העצמי בפסיכואנליזה. שיחות, ז', (1).

קולקה, ר' (1996). המשכיות מהפכנית בפסיכואנליזה. בתוך ד' ו' ויניקוט, משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

רז, י' (1995). שיחות מטורפות, מעשי זן. תל אביב: מודן.

שמיר, ש' ח' (1996). יוספוב (סיפור בכתובים).

Buber, M., & Rogers, C. (1965). Transcription of dialogue held April 18, 1957, Ann Arbor Mich. In M. Friedman (Ed), The Knowledge of Man. N.Y: Harper & Row.

Chodorow, N. (1974). Family structure and feminine personality. In M. Z. Rosaldo, & L. Lamphere (Eds), Culture and Society. Stanford: Stanford University.

Freud, S. (1914). On Narcissism – An Introduction. London: Hogarth.

Gardner, H. (1985). The Mind's New Sience. N. Y.: Basic Books.

Johnson, R.E. (1975). In Quest of a New Psychology. N.Y.: Human Sciences.

Klein, M. (1952). Some theoretical conclusions regarding the emotional life of the infant. In J. Rivera (Ed), Developments in Psychonalysis. London: Hogarth.

Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. N. Y.: International University.

Marcel, G. (1960). Reflection and Mystery. In G. Marcel, The Mystery of Being, Vol. 1. Chicago: Gateway Editions.

Marcel, G. (1965). Being and Having: An Existentialist Diary. N. Y.: Harper Torchbooks.

Mitchell, S.A., & Black, M. (1995). Freud and Beyond: A History of Modern Psychonalitic Thought. N. Y.: Basic Books.

Patterson, C. H. (1986). Theories of Counseling and Psychotherapy. N. Y.: Harper Collins.

Rogers, C. R. (1942). Counsling and Psychotherapy: New Concepts in Practice. Boston: Houghton Mifflin.

Schafer, R, (1994). The Contemporary Kleinians of London. Psychological Quarterly, 63, 14-26.

Sherzer, B., & Stone, S. C. (1963). A Problen in Role Definition. Personnel and Guidance Journal, 41, 24-38.

Weiss, A. (1995). In P. Schram (Ed), Chosen Tale, Stories Told by Jewish Storytellers. London: Jason Aronson.

White, M., & Epstone, D. (1990). Narrative Means to Therapeutic Ends. N. Y.: Norton.

Wiener, N. (1962). Cybernetics or Control and Communication. In The Animal and Machine. Cambridge: Mass. Institute of Technology.

©אדריאנה פלדמן ושושי שמיר

*בתוך מרחב ונחלה בייעוץ החינוכי, עורכות ר. לזובסקי וש. פלדמן, מכללת בית ברל, המגמה לייעוץ חינוכי, רכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ, 1998 Space and Teritory in Educational Counseling
מודעות פרסומת

ימי בין המצרים

ימי בין המצרים

לפני כמה שנים הזמינו אותי כמספרת סיפורים ומנחת סדנאות לערוך מפגש שנתי של גיבוש להורים למשפחות אומנות. את שירותַי שכרה עמותה שעסקה בכל השלבים של טיפול בילדים שהיו זקוקים למסגרת מחוץ לביתם – איתור משפחה אומנת מתאימה, התאמת הילד, הדרכה והנחיה של הורי האומנה, טיפול בצרכי הילד הרגשיים והפיזיים, קשר עם משפחות המקור. המשפחות עבדו שנים רבות עם העמותה, וילדים רבים עברו תחת ידיהם. אמרו לי – יש כאן משפחות דתיות ועכשיו ימי בין המצרים, אז אל תביאי מוזיקה ולא בדיחות. ואני אמרתי בלבי, איזה מזל אני כזאת רצינית וזה בדיוק מתאים להם. אני מביאה כאן את ההרצאה. אשמח אם ייפתח דיון. אדגיש באות שמנה את הנושאים המרכזיים.

***

נתחיל בסיפור על נאסר אדין, גיבור מזרחי מוכר ואהוב :

נאסר אדין חוזר הביתה מהשוק, מוקדם מהרגיל, ובידו כלי מיתר שכמוהו לא ראתה אשתו מעולם. אשתי היקרה, הוא אומר לה, הקשיבי לקולו של הכלי המופלא הזה, ומנגן בקשתו צליל זך ועמוק ורוטט.

יפה מאוד, אומרת אשתו, באמת מיוחד, וחוזרת למלאכתה. היא מצחצחת את הבית והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מבשלת, היא מגישה לילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מפנה ומדיחה, היא שוכבת לנוח, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

היא בורחת לחברה לשתות כוס קפה, וגם משם היא שומעת אותו מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. אין דבר, אומרת החברה, את יודעת מה זה גברים, הוא ילמד, אל תתעצבני, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

ארוחת ערב, משכיבה את הילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. הולכת לישון ובחלומה שומעת אותו ופוקחת מיד את עיניה, והנה גם בעֵרוּתָה זה הוא, מנגן את הצליל הזך, עמוק ורוטט.

בעלי היקר, היא אומרת לו, לזה אתה קורא נגינה? אנשים עוברים מצליל לצליל, מתו לתו, קוראים לזה מוזיקה. לא כמוך, שאתה כל היום יושב על תו אחד.

את צודקת אשתי היקרה, הוא עונה, אנשים מצרפים צליל לצליל, תו לתו, אבל את לא מבינה, הם כולם מחפשים את הצליל האחד הזה שאני כבר מצאתי.

אחת הדרכים לקרוא את הסיפור הזה היא דרך נקודת המבט של יחסי הגומלין בין חיפוש לבחירה, בין התהוות לקניין, בין מרחב ונחלה. כלומר, מה חשוב יותר ומאפשר יותר בחירה וגמישות – לחפש או למצוא התהליך או היעד. מכאן אפשר לעבור לתהליך שמתחולל עכשיו על פי האמונה היהודית, שאף אותו אפשר לפרש במושגים של מרחב ונחלה. וזה גם משל לתהליך שאתם כולכם עברתם ועוברים כמשפחות אומנות עם הילדים:

אנחנו נמצאים עכשיו בימי בין המְצָרים – שהם הכניסה אל המשבר, שהוא תעלת הלידה, כדברי הנביא ישעיהו (לז 3): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. זהו העיבור, המסתיים בנפילת המקדש – כלומר התמוטטות הבניין החיצוני, שבירת הגבולות והכלים לצורך יצירה חדשה. יציאה אל המרחב. בתהליך שלכם זוהי ההחלטה על יציאה של ילד למשפחה אומנת, והבאתו למשפחה הזאת;

אחר כך מגיע ט"ו באב – האהבה, הזיווג, יצירת העובר, שנעשית על ידי חלוקת התאים המדויקת, ושילוחו של כל תא לאיבר שבו יתנחל. זוהי ההתארגנות – כיצד נקלוט את הילד, איך נמקם אותו בין הילדים האחרים, איך נשלב אותו בבית, בבית הספר;

אחר כך חודש הרחמים – לא רחם אחד אלא רחמים רבים, ללמדכם, שלא כמו בלידה רגילה, בלידה זו יש אפשרות לצורות רבות. והרחם – שוב אנחנו במרחב, שאת גבולותיו אין העובר יכול לחוש בינתיים. זה זמן הקליטה והחסד של הילד. תקופת ההסתגלות וההתאקלמות, שבה הוא זוכה ליחס מיוחד של סלחנות;

אחר כך ראש השנה, תחילת הזמן, הפותח את הימים הנוראים. אלה הם ימי החשבון, למידת הגבולות מחדש, זהו המעבר דרך המשבר, תעלת הלידה, שהיא נחלתו הצרה ורבת המאבקים של כל יילוד המבקש לפרוץ אל החיים. לילד זוהי התקופה שבה הוא מתחיל ללמוד את כללי הבית שאליו הגיע, מאבקי הכוח הקטנים והגדולים כדי לקבוע גבולות של התנהגות. נפתולי נפשו פנימה, בין געגועים לחייו הקודמים, הקשים אך המוכרים, ובין חייו החדשים, שעדיין הם בתחום הלאמוכר;

ואז מגיעה ההיוולדות ביום הכיפורים, שהיא שוב השתחררות ותחושת מרחב אין גבולות. נכתבנו ונחתמנו בספר החיים. והילד שלנו, לאחר ששהה זמן מה אצלנו, והוא כבר קצת מכיר ויודע את המרחב החדש שזכה לו, יש לו הקלה.

כדי להדגים למה הכוונה במרחב החדש הזה, קטע מתוך הספר 'אחים בדם' של הסופר הנורווגי אינגוור אמביורנסן (הוצאת שוקן, 2000)*:

אחים בדם, שוקן, 2000

שני חולי נפש שהיו מאושפזים באותו חדר, משתחררים מבית החולים. שוכרים עבורם דירה בבית דירות רגיל, על חשבון המדינה, שמים עליהם עובד סוציאלי למעקב, והם מתחילים בתהליך השיקום. בבית הדירות הם מכירים שכנה, אשה צעירה בהריון, ואחד מהם מתיידד איתה ומתאהב בה. כשמגיע יום הלידה הם מביאים אותה במונית לבית החולים, ושם אומרים להם שהלידה תארך זמן רב, ושולחים אותם הביתה עד אז. הם נכנסים לבר, יושבים שם, ואיכשהו מתברר ליושבי הבר שהם ממתינים ללידה וכולם מצטרפים להמתנה. לאחר כמה שיחות טלפון לבית החולים מגיעה הבשורה. אחד הגיבורים מדבר בטלפון הציבורי, כל הבר מקשיב, והוא מכריז שנולדה בת והכל בסדר. כל הבר מריע, ושותים כמה סיבובי משקאות לכבוד המאורע. השניים, שיכורים לגמרי, מגיעים לבית החולים, ולאחר מכן חוזרים הביתה, לא זוכרים אפילו איך.

כשהם מתעוררים בתוך הקיא שלהם, הם מבינים שהפרו את האמון שנתנו בהם מטפליהם, וברור להם לחלוטין שעליהם לחזור לאישפוז. הם מצלצלים לעובד הסוציאלי לספר לו מה קרה, ולהזמין אותו לקחת אותם בחזרה. והעובד הסוציאלי אומר להם: אתם השתגעתם? אין דבר נורמלי יותר מאשר לאבד את העשתונות באירוע כזה, להשתכר קצת, לא לדעת מה לעשות. אתם לא חוזרים לשום מקום. תתנקו ותסעו כבר לבית החולים לראות מה שלום האימא והתינוקת.

וזו התחלת החיים האמיתיים שלהם בחוץ, הידיעה שיש כללים, ויש גם מרחב ולגיטימציה להפר את הכללים.

*

היינו ביום הכיפורים, בלידה, וכבר במוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר הלידה מחדש, מתחילים לבנות את הסוכה, ליצור נחלה סמלית, לסוכך על היילוד, שלא יהיה היילוד ללא בית, עד שיגיע לבית הקבע שלו, שהוא המרחב הרוחני הנפתח לו בשמחת תורה;

ואז, בהיותו עוד רך נולד ומבולבל, כבר אז הוא לומד שיש לו תולדות – בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, או אולי אפשר לומר בסיכול אותיות – בראשית באר אלוהים את השמים ואת הארץ – כלומר – יצר את המשמעות המובנת לאדם, כדי שכשייברא האדם, יוכל להשיג אותם. וזה הוא עיקר המשל לילד שלנו, שבו אנחנו מדברים בעצם שלומד באמצעותכם ליצור משמעות לחייו, ולספר לעצמו מחדש את הסיפור של עצמו, לתקן את מקומו בעולם באהבה ובשמחה.

*http://www.schocken.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=313

©שושי שמיר

 

 

 

פסיכודרמה – הבמה של מורנו כמשל

פסיכודרמה הבמה של מורנו כמשל


הבמה של מורנו

"כל אחד מאיתנו מטפח בעולמו הפנימי כמה 'דמויות'… אם נרצה ואם נמאן, הדמויות הפנימיות שלנו מחפשות ללא הרף במה שעליה יוכלו לשחק את הטרגדיות והקומדיות שלהן" (מקדוגל, 1999)

הקדמה

לפני שנים רבות, ביום ראשון אחד, התכנסה בפעם הראשונה קבוצת אמהות שכולות שאותה עזרתי להקים, למפגש פסיכודרמה ראשון במרכז שהוקם זה עתה. באותו יום ראשון גם הייתי לראשונה פרוטגוניסט (גיבורת הפסיכודרמה). בניתי בקפידה רבה את החלל, ובין היתר, בפינת החדר בו התרחשה עלילת הפסיכודרמה, ניצבה מיטת תינוקות של בית חולים, ובה שכבה בתי, ניצן. היה זה המפגש הראשון שלי איתה מאז מתה בגיל מאה ימים, יותר מעשרים שנה קודם לכן.

יומיים לאחר מכן, ביום שלישי, עמד להתקיים באותו חלל המפגש הראשון של סדנת תיאטרון פלייבק שהשתתפתי גם בה. הגעתי למרכז מוקדם אני זקוקה למעברים רכים, להתכווננות איטית וממושכת, בעיקר כשמדובר במעבר הגבול בין מצב תודעה של מקום עבודה למצב של עבודה פנימית. שתיתי קפה, עישנתי סיגריה, הרהרתי ובהיתי. לאט לאט הצטרפו עוד משתתפים, הייתה התרגשות באוויר.

דלת החדר נפתחה. בפינתו ניצבה המיטה של ניצן, וניצן בתוכה. הסדנה החלה. עמדו עליה, דרכו עליה, רקדו עליה, עשו עליה תרגילי חימום. מה, הם מטורפים? אף אחד לא רואה אותה חוץ ממני? רציתי להרוג אותם. השעה הראשונה של הסדנה עברה עלי בהתאפקות. אחרי זה עשיתי לחדר de-role ('שחרור מתפקיד' – שחררתי את הפינה מתפקידה כמיטה של ניצן.לא שהכרתי את המושג, אבל זה מה שעשיתי) והתחלתי לעבוד.

זאת היתה עבורי אחת מחוויות הבמההפסיכודרמטית המשמעותיות ביותר, למרות שכלל לא התרחשה במסגרת של פסיכודרמה. הבמה המטפיזית הזאת עמדה לנגד עיני כשכתבתי את המאמר, גם אם הוא עוסק, לכאורה, בעניינים אחרים.

*

כאשר אמא שלי הייתה נתקלת באדם אינטליגנטי ומוכשר אך מתוסכל, מסוג האנשים שהמורים ככל הנראה אמרו עליהם 'מסוגל אבל…', היא נהגה לומר – "הוא צריך במה". לעיתים נשמעו המלים האלה כביקורת (דרמטיותיתר לא נחשבה למעלה אצל האשה הדרמטית הזו), לעיתים הן באו ממקום של חמלה. אבל תמיד הייתה מדייקת. רק באחרונה חוויתי במקום עמוק מאוד את משמעות הצורך בבמה ואת תפקידה המורכב, והבנתי שזוהי פשוט אבחנה שלא ניתן לטעות בה: נראה כי כולנו זקוקים לבמה, אותו סוג של במה מושגית שאליו מתייחס המאמר.

א. הבמה של מורנו

פסיכותרפיה אישית היא מעין מעבדה ליחסים תוךאישיים וביןאישיים, שבמסגרתה חוקר המטופל את עולמו הפנימי בעזרת המטפלת*;בפסיכותרפיה קבוצתית מתרחב החקר גם ליחסי מטופלחברה. על פי מורנו, גם אל הפסיכודרמה ניתן להתייחס כאל סוג של מעבדה חברתיתפסיכולוגית (Blatner, 1992). מה, אם כן, מבדיל בין הפסיכודרמה לפסיכותרפיה קבוצתית אחרת? נראה לי כי ההבדל המהותי ביותר הוא השימוש בבמה.

הבמה בפסיכודרמה היא המקום שבו נערכת החצנה דרמטית של הרבשיח הפנימי של הפרוטגוניסט. עליה מתגלמות הדמויות מעולמו הפנימי של הפרוטגוניסט בדמויות בשר ודם, בעזרת הקבוצה ו/או המנחה (Dayton, 1994). הבמה שהקים מורנו בבית החולים הפסיכיאטרי שלו משקפת את הדרך בה תפס את התהליך הפסיכודרמטי. במה זו היתה עגולה ופתוחה, והיתה מורכבת משלוש מדרגות. הקהל, כלומר קבוצת הפסיכודרמה, ישב בקרבת המדרגה הראשונה, ששימשה בדרך כלל לשלב הראשון של התהליך החימום והשיחה בין המנחה לפרוטגוניסט. המדרגה השנייה שימשה את הפרוטגוניסט בשלב הבא, ועליה השמיע גיבור הפסיכודרמה את הרהוריו בקול רם. מדרגה זו היתה למעשה מעין מעבר ממרחב השיחה עם המנחה, שבה הגיבור הוא עדיין קרוב מאוד לקבוצה, ובין המדרגה השלישית, שהיתה הבמה המרכזית שעליה התקיימה העלילה הפסיכודרמטית. מעל שלוש המדרגות היתה מרפסת, ששימשה דמויות בעלות כוחותעל אלוהים, השטן וכו', ולעיתים אנשים שכבר מתו, שהגיבור היה מעוניין לשתף בפסיכודרמה שלו. הבמה על כל חלקיה היתה מרחב הפעולה שיוחד לפרוטגוניסט (ארצי, 1991).

ב. הבמה של מורנו כמשל

על פי מילון אבןשושן אחת ההגדרות לבמה היא: "(במקרא) מבנה מורם שעליו הוקם מזבח להקרבת קורבנות". לא בכדי המלה "קורבן" בעברית נגזרת משורש ק.ר.ב לשון קירבה. הבמה היא מקום מקודש, כלומר מקום מיוחד שהוקצה לו תפקיד מיוחד, שבו החומר הופך לרוח: ריחו של הקורבן עולה לשמים, שם הוא מוצא דרכו אל נחיריו האנינים של האל, ויוצר את הקירבה בין מקריבי הקורבן לאלוהים. נראה כי קיים דמיון בין הבמה המקראית לבמה הפסיכודרמטית; אלא שהפרוטגוניסט בוחר לקדש את הבמה כדי להתקרב לעצמו.

הבמה בפסיכודרמה היא לכאורה אמצעי, מרחב פיזי לעבודה טיפולית. אבל המבנה שתכנן מורנו רומז שהבמה הפיזית משקפת במה מושגית מופשטת המשמשת מרחב פסיכופיזי ומטפיזי, שבו מתאפשרת טרנספורמציה. ייתכן כי בתכנון הבמה ניסה מורנו ליצור דימוי מוחשי לתהליך הפסיכודרמה, כעין ייצוג אמנותי של רעיון. כדי להבהיר את משמעות מושג הבמה בהתרחשות הפסיכודרמטית, כפי שאני רואה אותו, אשתמש כעוגן בייצוג האמנותי שיצר מורנו. תיאור תהליך הבמה בספרו של אליאב נהרין "במה במקום ספה" (1985) חביב עלי ביותר, הוא אנושי ונוגע ללב, ולכן בחרתי לצטט ממנו לצורך ההדגמה.

1. ההתכוונות לבמה (הצהרה פנימה והחוצה)

תחילת החיבור אל הבמה מתרחשת לפני הפסיכודרמה ועיקרה ההתכוונות של אחת או יותר מחברות הקבוצה לעלות אל הבמה. ההתכוונות לבמה היא קודם כל הצהרה על נכונות לעבוד. תחילה זוהי אמירה שקטה שהמשתתפת אומרת לעצמה בלבה, אך רק על ידי הצהרת כוונות פומבית יש למשתתפת סיכוי לממש את ההתכוונות. "כשפרוטגוניסטמביע רצון ונכונות לעבוד, הוא עושה את הצעד הגדול הראשון, הצעד הנועז, ועולה אל המדרגה הראשונה…" (נהרין, 1985).

2. הבמה כמקום (לקחת מקום)

לאחר ההצהרה על הנכונות לעבוד ולפני העלייה אל הבמה, מחליט הפרוטגוניסט שהוא מעוניין לקדש לעצמו את המקום לעבודה. שלב זה קשה במיוחד כאשר יש תחרות על המקום יותר מאדם אחד מעוניין לעבוד. במקרה כזה, אין דרך קלה לבחירה. כל אחת מהשיטות להחליט מי ייקח את המקום, כרוכה בעבודת שכנוע של המתחרים או הקבוצה. ההתכוונות לבמה ולעבודה עומדת למבחן בשלב הזה, אך לאחר שנלקח המקום והוקדש לעבודה, יש סיכוי טוב שתיווצר הזדמנות לעבודה הנחישות של הפרוטגוניסט כמעט מובטחת. "עצם העלייה למדרגה הראשונה מעידה על כך שהפרוטגוניסט מחומם ושהוא מוכן לעבור את מחסום החשש והפחד. הוא אף מוכן לחשוף את עצמוולצאת להרפתקה אל האיודאות העלולה להביך ואף להכאיב" (נהרין, 1985).

אני רוצה לתאר כאן סיטואציה שהייתי עדה לה, שהבהירה לי את חשיבותה הרבה של הבמה כמקום המוקדש לעבודה. חברי הקבוצה התבקשו להכין פרזנטציה כמתנה לילד שהיו בשלב כלשהו בחייהם. במשך שבועות אחדים הוקצה זמן פעילות להצגת המתנות, במהלכו עלתה כל אחת בתורה אל המקום שהוקדש לבמה, והציגה את המתנה בפני הקבוצה. באחד המפגשים נערכה הצגת המתנות לאחר פעילות, שבמהלכה פרצה משתתפת בבכי ורצתה לפרוש לביתה. המנחה שכנע אותה להישאר, והיא התיישבה לה, מתייפחת בשקט, לצפות במתנות עם כל הקבוצה.

משתתפת שישבה סמוך אליה ביקשה בהתלהבות להציג ראשונה, "אבל מהמקום," אמרה, "אני לא רוצה לעלות לבמה". לאחר ששמה את המוסיקה המתאימה התיישבה המציגה במקומה במעגל כדי לספר את סיפורה, וכבר בתחילת דבריה נדדו עיניה אל המשתתפת שישבה והתייפחה. היא ניסתה להסב את מבטה, להסיח את תשומת לבה מהמתייפחת, אך ללא הועיל. לאחר דקות אחדות בהן ניסתה לחזור לסיפור שלה היא החליטה לוותר, ומישהי אחרת לקחה את הבמה. האכזבה והכעס לא עזבו את פניה עד סוף הפעילות. אין ספק בלבי, שאם היתה לוקחת את המקום שהוקצה לבמה, ומקדישה אותו לעבודה, לא היתה מוותרת על המקום בקלות רבה כל כך, ודעתה היתה מוסחת פחות.

3. הבמה כמרחב פוטנציאלי (התקדשות לקראת חניכה)

בהקדמה לספרו של ויניקוט, "משחק ומציאות" (1995), מתייחס רענן קולקה לגיל ההתבגרות כאל מרחב מעבר, שבו הרצון לשנות את העולם בלי התחייבות לעשות זאת, דומה לאובייקט המעבר בינקות. התייחסות זו מאפשרת לנו לראות בכל שלב התהוות בו נקרא האדם לבחור, הזדקקות למרחב פוטנציאלי; מרחב שקיומו בחלל ולא בגבולות, ואינספור האפשרויות שהוא מזמן קורא לבחירה (פלדמן ושמיר, 1998). בתהליך הפסיכודרמטי זהו המרחב, שבו צוברים הפרוטגוניסט, המנחה והקבוצה אנרגיה לקראת התהליך עצמו. המדרגה השנייה בייצוג של מורנו מתייחסת לשלב זה: "כדי להכינו כראוי, מציע הבמאי לפרוטגוניסט לעלות למדרגה השנייה ולהלך מסביב לבמה ולתת ביטוי למתחולל בקרבו בקול (Soliloquy)… האפשרות לבטא עצמו עוזרת לפרוטגוניסט להתגבר על חרדות ולבנות ביטחון ואמון בינו לבין הבמאיהיא נותנת לו פסק זמן לקראת תחילת העבודה ממש…" (נהרין, 1985).

בשלב הקודם החל הפרוטגוניסט להיפרד מהקבוצה אך עדיין היה חלק מתוך הקבוצה. בשלב הזה נשלמת ההיפרדות. תשומת הלב של הפרוטגוניסט מופנית עתה פנימה. לתפיסתי, זוהי מעין התקדשות לקראת טקס חניכה.

4. הבמה כמרחב לימינלי (לדימוי פסיכופיזי מורחב ומטפיזיקה אישית)

המונח מרחב לימינלי ("לימין" – מפתן בלטינית) נוצר על ידי אנתרופולוגים כדי לתאר את הזמן והמקום בהם נערכים טקסי חניכה ומעבר, שמעצם טבעם מתקיימים מחוץ לכבלי הקונבנציה התרבותית היומיומית. מטרת הטקסים האלה היא טרנספורמטיבית. המשתתפים חוזרים לקהילותיהם ב"פורמט רוחני" שונה מזה של לפני הטקס, וכך הם אף נתפסים בקהילה.

במת הפסיכודרמה היא מרחב לימינלי שבו נפשנו עומדת על מפתן המודעות לתהליכים ארכיטיפיים. החשיבה במרחב זה היא יצירתית ורבכיוונית, המודעות משתנה ואנחנו שוברים את הכללים הנורמטיביים שהגבילו את תפיסותינו. במרחב לימינלי פנימי זה נחשפים דימויים שהיו עד כה מחוץ לטווח הידע שלנו, ואנו מגלים תבניות חדשות בכאוס (Herman, 2004). דברי נהרין (1985) מתארים את תחילת השלב הזה: "בעלותו למדרגה השלישית, שזו הבמה הראשית, הגדולה, נכנס הפרוטגוניסט לתוך העולם הריאלי הפסיכודרמטי שלו, ולרוב שוכח את נוכחות הקהל. על הבמה חוקר הפרוטגוניסט את קשריו עם אחרים, את בעיותיו, ואפשר אף לומר את עולמו" (נהרין (1985).

אם בשלב הקודם של התהליך נפרד הפרוטגוניסט מהקבוצה והפנה את הקשב שלו פנימה, בשלב זה של התהליך מתרחבת בדרמטיות המציאות (נפשית ותודעתית) של הפרוטגוניסט, ובתוך מציאות זו הופכים חברי הקבוצה לחלקים מתוכו. עצם המפגש עם חלקים אלה של עצמו על הבמה שהקדיש לעבודה, מזמין את הפרוטגוניסט לראות את עצמו כדמות עשירה, מורכבת ופתוחה יותר, ואולי להפנים דמות זו בעתיד כחלק מהדימוי הפסיכופיזי שלו. בכל מקרה, מתאפשרת לפרוטגוניסט במסגרת הבמה המושגית הזאת הגמישות לחוות פרשנויות שונות מהרגיל של אירועים מחייו, ולעיתים יותר מאופציה אחת של פרשנות. על ידי כך נפרשת בפניו הזדמנות למטפיסיקה אישית חדשה, כלומר תפיסה חדשה של עולמו, תפיסה גמישה יותר, העשויה לאחר מכן לצבוע בצבעים רעננים גם אירועי עבר ועתיד שלא נחוו ישירות על הבמה.

5. במה התפתחותית (Develop-Mental Stage)

המדרגה השלישית משמשת מרחב גם לשלב האחרון של הפסיכודרמה, השיתוף, שבו מצטרפים חברי הקבוצה אל הפרוטגוניסט, וחולקים איתו את הבמה. בתהליך השיתוף מספרים חברי הקבוצה לפרוטגוניסט וזה לזה, איך מחוברת ההתנסות שעבר זה עתה הפרוטגוניסט לחוויות האישיות שלהם. כלומר, לאחר שהפרוטגוניסט חווה את הקבוצה כחלקים של עצמו, מבחוץ פנימה, הוא חוזר וחווה מחדש, מבפנים החוצה, את שייכותו לקבוצה באופן אינטימי ביותר, כאשר מתברר לו ולהם שחלקים ממנו קיימים אצלם.

אין זה מקרי שהשיתוף נערך על הבמה המרכזית. הפרוטגוניסט מייצג למעשה את הקבוצה, והתהליך הפנימי שהוא עובר במהלך הפסיכודרמה נערך בזירה משותפת, שעליה, כאן ועכשיו, מוצג ומתקיים כאחת טקס מעבר ליחיד ולקבוצה. כל פסיכודרמה היא להם במה לשלב ההתפתחותי חדש באינטימיות ובתובנה.

הבמה של מורנו שיתוף

לסיום

אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי במאמר זה ליצור מושגים חדשים, אותם ודאי אפתח במאמרים נוספים, למשל דימוי פסיכופיזי, מטפיזיקה אישית, Develop-Mental Stage.

ביקשתי להציג כאן מושג במה רחב ומופשט יותר מהמקובל, ולמעשה הכללתי לתוכו את תהליך הפסיכודרמה כולו. נראה לי שככל שמתרחבת ההתנסות של קבוצה בתהליך זה, הולך ומתבהר המושג כפי שהצגתי אותו, גם אם בתחילתו הוא נראה מעורפל משהו.

זאת ועוד, מניסיוני בסדנת הכתיבה "קול הלבעדות נפש" שאני מנחה, ובסדנאות מודעות, נראה לי שבדיוק כשם שניתן להרחיב את התובנה של תהליך הבמה לאירועי חיים רבים אחרים, ניתן ליישם את מושג הבמה לתהליכים קבוצתיים אחרים שבהם מתקיימים השלבים שאותם תיארתי: הצהרת התכוונות; לקיחת מקום; היפרדות מהקבוצה והתקדשות לעבודה; הפנמת חברי הקבוצה בתוך היחיד כחלק מהתהליך של היחיד; והפנמת התהליך של היחיד בתוך הקבוצה. לדעתי, כמעט כל עבודה קבוצתית הכוללת יצירה מתאימה לתהליך מעין זה.

רשימה ביבליוגרפית

אבןשושן, אברהם, (1986), המילון העברי המרוכז, הוצאת קרית ספר, ירושלים

ארצי, עיניה, (1991), פסיכודרמה, סידרת מה?דע!, הוצאת דביר, תל אביב

ויניקוט, ו. (1995), משחק ומציאות, הוצאת עם עובד

מקדוגל, ג'ויס, (1999), תיאטרוני הנפש, הסידרה הפסיכולוגית הוצאת דביר, תל אביב

נהרין, אליאב, (1985), במה במקום ספה, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב

פלדמן אדריאנה ושמיר שושי, (1998) הייעוץ, מרחב ללא נחלה, בתוך: מרחב ונחלה בייעוץ החינוכי,הוצאת רכס, מכללת בית ברל

Blatner Adam, (1992), Acting-In, The Action, Free Association Books Ltd, USA

Dayton Tyan, (1994), The Drama Within, Psychodrama and Experiential Therapy, HCI, FL USA

Herman Lisa, (2004), Israel Lecture, unpublished manuscript, הרצאה באייסיס ישראל

©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר,2004

איורים: 1) הבמה הראשונה שהוקמה בסביבות שנת 1936, במכון של מורנו בביקון, ניו-יורק. 2) שיתוף על אותה במה, 1971.  http://www.blatner.com/adam/pdirec/hist/stages.htm

*מטעמי נוחות וכדי להימנע מסרבול, נקטתי במאמר לשון נקבה. נא לראות את ההתייחסויות במאמר כנוגעות לכל המגדרים כאחד.

דיון על המאמר:

א.

הי שושי וכולם,

ראשית, תודה לך על השיתוף האישי, וכמובן על החיבור העשיר ומעורר החשיבה שעשית בין החוויה האישית לבין ה"במה" כמונח וכמשל.

הייתי רוצה להתייחס בקצרה למה שאני רואה כבעיה טרמינולוגית, שיש לתת עליה את הדעת. המונח "במה", בדומה למונח "דרמה", מקושר בציבור הרחב לעיתים קרובות עם היותמזוייף, "מעמיד פנים", לא אמיתי, מוגזם, מוחצן, שוויצר, ואפילו "נרקיסיסט" ו"אגואיסט". אלו כמובן תכונות הפוכות לְהיות מבין, חזק, "cool", שקט, צנוע, פשוט. מסיבות אלה, המונחים "במה", "פסיכודרמה" וכד' (לא ארחיב כרגע על האסוציאציות למילה "פסיכו"), מרחיקים רבים וגורמים לזהירות וחשש. אמנם הדעות הקדומות על פסיכולוגיה ומשחק משתנות והולכות. ידיעת פסיכולוגיה "פרקטית" מתגלה יותר ויותר כדבר נחוץ ורלבנטי בתחומים שונים, ובכלל זה בקרב מנהיגים ומנהלים בחברות ובארגונים. ועם זאת, עדיין, רוב האנשים נרתעים מדברים ה"קשורים לפסיכולוגיה".

לכן, רבים במקצוע המעוניינים למכור את מיומנויותיהם המקצועיות הקשורות לרעיונותיו הנהדרים של מורנו ולשיטות שפיתח, בוחרים מונחים אלטרנטיביים, טעונים פחות מבחינה סמנטית, כדי לתאר את מעשיהם. ייתכן ודווקא "הרחבה" כזו תורמת להעצמת התרומה של מורנו בתחומי טיפול שאינם פסיכודרמה, כמו גם בתחומים לאטיפוליים כמו חינוך כללי, פיתוח ארגוני ועוד.

להתראות,

דני (ד”ר דן יניב). http://cafe.themarker.com/g/user/134747

ב.

צטט: ד"ר דן יניב2009-04-1023:40:26

"שיתוף אישי"

בחרתי לפתוח בשיתוף אישי, שכן היה לי ברור שהוא יבהיר מיידית וחווייתית את עוצמתה של הבמה בתהליך הפסיכודרמטית, לא רק כמרחב טכני, אלא כמקום פנימי שנוצר בחוויה של הפרוטגוניסט (ושל המשתתפים האחרים, כמובן, לא באותה עוצמה).

"בעיה טרמינולוגית"

למעשה אינך מתייחס לשאלה טרמינולוגית אלא למכבסת מלים תפיסתית שהצליחה להפוך אפילו את הביטוי 'יפה נפש' למלת גנאייחד עם זאת נראה לי, שדווקא בתרבות הסלבריטאית יש למונחים 'במה' ו'דרמה' קסם ומשיכה משלהם.

"ייתכן ודווקא "הרחבה" כזו תורמת להעצמת התרומה של מורנו בתחומי טיפול שאינם פסיכודרמה, כמו גם בתחומים לאטיפוליים כמו חינוך כללי, פיתוח ארגוני ועוד. “

דני, אין לי ספק שהרעיונות של מורנו והשיטות שפיתח מתאימים לכל התחומים אותם ציינת ולעוד, ולכך הרי כיוונתי בסיום המאמר. עדיין לא שוכנעתי שהימנעות מהמונחים, במה, ו'דרמה' משחררים את השומעים מהחשש הברור ללכת למקום שאינטואיטיבית הם יודעים יפתח בהם דברים שהם משתוקקים לפתוח אך יראים מאוד.

ויש עוד שאלה בנוגע לזה אם אכן ירגיע הדבר את השומע, והוא יבוא אל התהליך שאליו הזמנו אותו האם לא יהיה בכך סוג של הטעיה שהרי התהליך הוא כן עמוק ובלתי ודאי ומרגש, ועשוי לחולל שינוי.

ותחשבו על זה.

איזה כיף לשוחח

שושי שמיר

ג.

הי שושי,

ראשית, מניסיון אישי, אני מסכים מאד עם המשמעות הפנימית העמוקה שאת מעניקה ל'במה'. בהחלט אין זה מקום טכני בלבד.

שנית, בנוגע לטרמינולוגיה, אני כמובן לא מנסה 'לשכנע', רק מציע זוית התבוננות מעשית עם "בעיה". כאמור, אני מתרשם כי האסוציאציות הרגשיות האוטומטיות של רבים למילים כמו "במה" , "פסיכו" או "דרמה" יוצרות רתיעה, שבעיניי היא איננה מוצדקת. את מכנה זאת "מכבסת מילים תפיסתית", ולכן אני מתרשם שגם בעינייך הרתיעה אינה מוצדקת, אך לא הצלחתי להבין כיצד לדעתך ראוי להתמודד עם רתיעה זו.

מילים חלופיות עשויות להעביר מסר מדוייק לא פחות – למעשה אפילו מדוייק יותר אך ללא אסוציאציות רגשיות מרחיקות. למשל מילים כמו – חוויה, פעולה, תפקיד, סימולציה – בצירוף עם מילים כמו טכניקה, שיטה, או גישה. אני מקווה שתראי כי אין במונחים אלה כל הטעייה בנוגע לתהליך הצפוי; אדרבא, הן מדוייקות יותר ומפחידות פחות, ולכן עשויות לאפשר בדיקה והתקרבות מבחירה אל ה"במה" (כמשל).

להתראות, דני.

ד.

דני,

אני חושבת שהדרך להתמודד היא להביא סיפורים אישיים מהסוג שהבאתי, כדי לאפשר לאנשים להבין באופן חווייתי את התהליך. בכלל אני מאמינה בשיתוף, ולכן אשתף כאן בניסיון שלי ושל חברה עם מלה אחת איתה התמודדנו במאמר שכתבנו, הנמצא בביבליוגרפיה של המאמר הנוכחי.

אדריאנה פלדמן ואנוכי ניסינו בכל כוחנו להימנע מהמלה "משבר" בעת כתיבת המאמר. היא נראתה לנו בנאלית, מצמצמת. הצלחנו להימנע ממנה כמעט עד הסוף. אבל בסוף לא הייתה אפשרות לברוח ממנה הרי צריך להגיד מה מביא אדם לבקש ייעוץ

החלטתי לגשת למילון ולראות מה אני יכולה לעשות כדי להפיח חיים חדשים במלה המשומשת הזאת, איזו מטפורה שאוכל אולי להדביק. ומה מצאתי שם:

משבר = תעלת הלידה.

האם ידעת זאת? כמעט פרצנו בבכי של אושר. הפירוש הראשון של המלה (מספר ישעיהו, אגב, 'ובאו בנים עד משבר וכוח אין ללידה'), הפירוש המקורי, ביטא למעשה בדיוק מה שרצינו לומר.

למותר לציין שחזרנו אל המאמר מההתחלה ושינינו בו דברים רבים בזכות כך.

אז לפעמים כל הדרכים מובילות לרומא, וכל השיטות, טכניקות, תהליכים, חוויה, תפקיד פעולה סימולציה לבמה (כמשל).

וכמובן, כל דרך היא לגיטימית כדי לשכנע אנשים לעבור את התהליכים המבורכים האלה.

ברכות

שושי

ה.

משבר = תעלת לידהנהדר!! 🙂

והלא גם אריקסון בתיאוריית ההתפתחות שלו ראה ב"משבר" מצב פוטנציאלי המאפשר צמיחה והתפתחות או סבל וקמילה.

וללא ספק, שיתוף היא דרך לא רק לגיטימית אלא רגישה ומיוחדת לקרב אנשים ל'במה'.

שבוע טוב ולהתראות

דני

ו.

דינה רחמני זילברשטיין (טיפול באמנות בצפון) http://cafe.themarker.com/user/245669/

יום שלישי, 14/4/09, 22:37

טוב, אז ההפרטות בקיבוצים הגיעו גם אלינו, ואפילו עד לגינה שסביב הבית שלי.

יום אחד בשנה שעברה, קיבלתי הודעה שעושים פרצלציה. יבוא שמאי וימדוד את השטח שלי ויקבע מאין ולאן. למה? מה פתאום עכשיו? הרי אני חיה בשקט עם ילדיי ועם השכנים כבר כמעט 20שנה?… ובכן, צריך להתכונן לשיוך הדירות שיבוא עלינו לטובה וחשוב ביותר שיהיה שוויון בין כל החברים ביום הדין.

טוב, אז בא המודד וקבע לאן צריך להזיז את גבולות הגינה. קצת להתרחק מהשכן הזה ולהתקרב לשכן האחר.

"על הדרך", הקיבוץ תקצב שינויים כאלה ואחרים בשטח שיהיה פרטי בקרוב, של החברים.

כך יצא, שבקיץ שעבר, בעודי משתתפת באחד מהקורסים האינטניביים – "אינטנסיב" בלשון העם, במסגרת לימודי טיפול בהבעה ויצירה בלסלי, היה שופל שיישר לי את השטח ובעצם "מחק" לי את הגינה.

הדבר לא היה פשוט עבורי, שכן זו הגינה שעיצב בעלי המנוח וטיפל בה במסירות רבה, והנה, עוד נדבך בפרידה ממנו: עלי להיפרד גם מהגינה שלו.

במסגרת הקורססדנא, שהיה אמור להכין אותנו, בוגרי שנה ב' לפרקטיקום שהוא עיקר השנה השלישית לחוק לימודינו, היתה לנו הזדמנות לטעום מההתמחויות השונות של חברינו. ובחלקי נפלה ההזדמנות, להציג את העניין הזה, בפני חברתי המתמחה בדרמה תרפיה, ואשר הדגימה בפני הקבוצה עבודה פסיכודרמטית.

אני הושבתי על כסא לפני הקהל והבמה. חברות מהקהל נבחרו לייצג שופלים ופרחים, וניהלו מאבק עיקש בינן לבין עצמן, כאשר החברה הדרמטית, מביימת את כל זה לנגד עיני. את התפנית בעלילה יצרתי אני, כשאמרתי שזו ההזדמנות שלי, לראשונה ליצור את הגינה כך שתהיה שלי.

אני מוכרחה לציין, שזו היתה עבורי חוויה חזקה ביותר. כשחזרתי הביתה בתום השבוע, וראיתי את השטח המיושר, מכוסה אדמה תמימה, חשתי כמומוכנה לשינוי.

מאז, אני עסוקה בתכנון גינת העתיד שלי כך שתתאים לי: אני מתכננת ומבצעת גינה אקולוגית, שתהיה חסכנית במים ובעבודה, אך נטולת רעלים. בשנה שעברה עוד התקשיתי ליישם את התכנית, אך נהניתי ביותר להגות בה יומם ולילה.

במסגרת הפרקטיקום שלי, בסטודיו לאמנויות המאכלס חולים זכיזופרניים ופוסטטראומטיים מבוגרים, יש גם גינה ואני התמסרתי לטפול בה ובמטופלים שנהנו אף הם לטפח אותה ואת עצמם דרכה.

השנה, עם תום הלימודים ,אני מקדישה את השבתות והחגים לטפוח הגינה ולהגשמת התכנית צעדצעד, והדבר גורם לי אושר ואף מסייע לי בתהליך האישי שלי, שכולל התמודדות עם הפרידה וקרקוע, שהמגע בצמחים ובאדמה מסייע לו ביותר.

אני מודה לשושי1שהמאמר שלה, "הבמה של מורנו כמשל" עודדה אותי לכתוב את הפוסט הזה.

טקְסֵי פְּרֵדָה

טקסי פרידה

אני מנהלת מערכת יחסים מורכבת ורבתשנים עם המוות. בסרט 'פרידות' זכיתי לראות שוב את פניו המוארים, דרך מגעם העדין והמדויק של גיבוריו. בתנועות מהפנטות כריקוד, באהבה ובכבוד, הם מכינים את המתים, ומלבישים ומאפרים אותם לקראת הבאתם לשריפה.

למול עינינו המשתאות הופכות הגופות מחדש לבני ובנות אדם, שיופיים החי עוזר לבני המשפחה להיפרד מהם לשלום. צלילי הצ'לו והפסנתר שעוטפים את המראות מעמיקים עוד יותר את החוויה המדיטטיבית, ואעז אפילו לומר חוויה של קדוּשה.

הלוואי שהיה לי בבית מסך ענק, שבו הייתי יכולה לצפות בזמני החופשי בפרקים מתוך הסרט המופלא הזה, שזכה באוסקר 2009.

מגע וגעגוע

לפני שנים אחדות ראיתי תוכנית תיעודית על טקסי אבלות של שבט אינדיאני בג'ונגלים שלחופי האמזונס. צפיתי מהופנטת בבני השבט המנקים את עצמות המתים: אוחזים בעדינות ובריכוז בגולגולת, ומקרצפים אותה עד שהיא מבהיקה. בתנועות איטיות ומדויקות, ברצינות ובאהבה. ואז הם צובעים את הגולגולת בלבן, וממשיכים הלאה עד שכל העצמות נקיות וערוכות. כמה קינאתי בהם. כמה השתוקקתי שאוכל ללכת לקבר של בני, שיחיים, להוציא את עצמותיו, ללטף ולקרצף. הגולגולת הייתה משאת נפש מיוחדת. ההילה המקאברית שעטפה את מחשבותַי לא נעלמה ממני, כמובן. הרהורים כאלה לא כל כך מקובלים אצלנו, בני המערב. אבל איזו תחושה של מגע וחיוּת הייתה יכולה להיות לי בפעולה כזאת. ניסיתי, והצלחתי קצת, לחוות דרך המסך הקטן איזה הד של מענה לגעגועַי האינסופיים. על הקשר בין המלים 'מגע' ו'געגוע' כבר עמדתי מזמן.

גבול הגוף, גבול האחריות

ערב מותו של שי, שהיה גם ערב שבת, הייתי בתורנות בבית החולים. הרגשתי אחריות עצומה להציל אותו. שאני לא עשיתי די. מוכת קדחתנות נכנסתי למתחם שלו בטיפול נמרץ, גררתי החוצה את האחות ויריתי לעברה הוראות רפואיות, כפי שנהגתי לעשות. בדיעבד ומן הזיכרון, אני יכולה לשחזר את החמלה במבטה. אבל כשהייתי מולה אז, רק שמעתי את המילים הקלישאיות שמשמשות מטפלים כשאין להם מה להגיד, וכעסתי נורא.

חזרתי לשכב על ספסל המתכת בחדר האורחים של המחלקה, וחזרתי שוב ושוב על 'אֶשָּׂא עֵינַי אֶלהֶהָרִים' (תהלים קכא) (http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t26c1.htm), שהפך למנטרה שלי בימים ההם. אחרי כמה פעמים שקעתי לפתע לתוך חלל אפל וחסר גבולות, והרגשתי מרחפת וצפה, נישאת בתוך החלל הזה, מוחזקת בלי דעת בידי מה או מי. וידיעה ממלאת אותי ומהדהדת בכל החלל העצום הזה שמחזיק אותי שאין לי שום השפעה. שמה שיהיה לא נתון להחלטתי, לא נתון בידַי ובכלל לא קשור אלַי: הילד שלי לא קשור אלַי. אין לי שום החזקה בחייו. ולא הייתה לי כאן שום בחירה. נתתי עצמי בידי הידיעה הזאת. נתתי לאפלה שהדהדה אותה לחלחל לתוכי ולמלא אותי. זה היה רגע הרה גורל באכזריותו.

התעוררתי מהרגע הזה, נחושה להמשיך ולהיאבק על חייו. ולא ויתרתי עד הרגע למחרת, מוצאי שבת, 30 בנובמבר 1996, כששי כיבה את המוניטורים. כששואלים אותי בן כמה הוא היה צריך להיות עכשיו, אני אומרת את הגיל שלו ותמיד מוסיפה שיהיה בריא. כאילו אפשר לתת עין רעה במתים.

וכך ראיתי את גופו מיד לאחר מכן:

על פניו הבעה של שלווה אינסופית. לחייו מנוקדות מעט, כפות ידיו הגדולות והאציליות, ליטפתי ונישקתי כל אצבע, כפות רגליו המעודנות שכל כך הרבה פעמים טיפלתי בו דרכן. וכל אותו זמן שהתייחדתי עם גופו של שיחיים, חשתי את רוחו הענקית ממלאת את החדר וצופה בי ומחבקת אותי בחמלה. אומרים שיש טומאה במת. אני הרגשתי קדוּשה. והטקסים המופלאים שראיתי ב'פרידות' החזירו לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת, הלוך והתעצם.

יש לי מין פנטזיה כזאת

שהפוסט הזה יחלחל למרחב הוִירטואלי ויציף את כולו, ואולי דרכו יצטיירו פניו של שי על פני כל השמים.

.