קטגוריה: בחיי

הסיפור של סמדר

הסיפור של סמדר

הסיפור של סמדר צמר בוקלה כחול

 בוקר אחד בדרך לעבודה ראיתי אשה עומדת בתחנת אוטובוס. הגרביונים שלה היו בצבע ירוק כהה מצמר עבה, ונראו סרוגים ביד. עליהם לבשה חצאית קצרה בסריגת קרושה, בצבע כחול הפועל. החצאית היתה מצמר בוקלה, ועל הכחול היו עיגולים בולטים בצבע כתוםחום. מעל זה לבשה סוודר מעטפת בצבע לבןשבור. הסוודר, עבה מאוד, ללא כפתורים, קצת קטן ממידותיה, היה קשור בחגורת צמר. ולראשה חבשה מגבעת בצבע אפרסק עז, עם שוליים משתפלים, ומתחת לשולי הכובע נראו משקפיים גדולים מאוד, משקפי שמש. לרגליה היו נעלי ספורט לבנות גבוהות, ועליהן ציורי קומיקס צבעוניים. היא היתה כבת חמישים. כשהבחינה שאני מסתכלת עליה הסתובבה ממני בחדות והפנתה אלי את גבה.

האשה וצבעיה מילאו אותי השתאות ושמחה. המשכתי ללכת והרהרתי: זה לא שיש לה זוג גרביים אחד וחצאית אחת וסוודר אחד וכובע אחד וזוג נעליים אחד. היא בחרה את הבגדים האלה. ונורא התחשק לי לחזור אליה ולשאול אותה איך החליטה על זה.

צבעים

ופתאום נזכרתי איך הלכתי יום אחד ברמת גן, בדרך מהאוטובוס לעבודה במעון ליד גן הקופים, ועליתי במדרגות והגעתי לשכונה הוותיקה והירוקה. הבחנתי באשה במרפסת הקומה השלישית: לראשה היה כובע אמבטיה מפלסטיק בצהובחמניות. היא לבשה שמלה בצבע ירוקרעל, ומעליה סינר בוהק בכחול עז. כשהניחה את המצעים על המעקה והתכופפה להשקות את העציצים שופעי הירק שעל המעקה (ראיתי רק את חלקה העליון), היא נדמתה כתוּכִּי שנחת על צמרת עץ.

נשים שמתלבשות כמו ציפור טרופית יש להן מה להגיד לעולם, וגם יש להן אומץ להגיד את זה, כך חשבתי לי כשהמשכתי בדרכי. אבל השפה שלהן היא שפה זרה, שפה מוצפנת, שצריך לפענח אותה. וכדי לפענח אותה צריך להשקיע מאמץ ממין חדש, זר, שאותו צריך ללמוד מהן. ואז נזכרתי בסמדר, שבדרך למוסד שבו חיה מתחילת חייה, ראיתי את האשהתוּכִּי.

זה היה מעון לילדים עם דאון סינדרום, ילדים שמכנים אותם מונגולואידים בגלל צורת העיניים שלהם. כשהתחלתי לעבוד במעון כרכזת חינוכית, ממש לא היה לי מושג איך להתחיל ליצור קשר עם הילדים. כמו רוב האנשים לא הכרתי שפה אחרת משפת המלים. מי שקל לו לדבר במלים, לא שם לב לשפות הרבות האחרות שהגוף יודע לדבר. הרבה חודשים ניסיתי 'לשכנע' את הילדים לדבר בשפה שלנו, עד שסמדר החליטה ללמד אותי את השפה שלה.

כשהכרתי את סמדר היא היתה בת קצת פחות מחמש, קרובה מאוד לגיל של בתי הקטנה, ורחוקה ממנה שנות אור. המטפלות לא אהבו אותה. כבר כמה שנים היא הייתה בסטטוס ביניים כזה לא מדברת ולא הולכת, אבל גם לא חסרת ישע, לא תינוקת במיטה שבהם קל לטפל. היתה בה מין עיקשות כזאת, כאילו אטימות. אף אחד לא הצליח ליצור איתה קשר, אז אמרו שיש לה קווים אוטיסטיים וההסבר הזה הרגיע את כולם.

סמדר היתה ילדה דקה מאוד, עם פנים עדינים, עור כמעט שקוף בעדינותו, מעדיפה יותר מכל לשבת או לעמוד במיטה ולבהות בחלל בעיניה השחורות, הגדולות והבורקות. אני זוכרת את הניסיונות הנואשים שלי. לקחתי אותה לרצפה, ישבתי מולה, ניסיתי עליה את כל התרגילים הכי מושכים וחינניים שלי. שום דבר. קשר עין, פשוט התחננתי לקשר עין איתה. ממש תקעתי את עצמי מול עיניה. שום דבר. במין חיוך דק על שפתיה היא היתה מסובבת לאיטה את פניה, מדלגת על העיניים שלי, ונועצת בתקרה את עיניה, כאילו היא שומעת משם איזה מוסיקה מופלאה שאף אחד מלבדה לא יכול לשמוע. וכך נמשך הדבר ימים רבים מאוד.

יום אחד עבדתי עם ילדה אחרת בחדר של סמדר והרגשתי שקשה לי מאוד להתרכז. דקות ארוכות עברו, עד שתפסתי שסמדר עומדת במיטה שלה ונועצת בי מבטים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלמדתי על בשרי מה זה מבט חודר. החלטתי לנסות את מזלי. הוצאתי אותה מהמיטה אל הרצפה, התיישבתי מולה והתחלתי לשחק.

אבל לא לזה התכוונה סמדר. היא נגעה בקלות, בעדינות, ביד שלי, ואחר כך זחלה מתחת לאחת המיטות והתיישבה. ברגע הראשון לא הבנתי אבל מיד תפסתי, וככה, כמו שאני גדולה, זחלתי אחריה. היא בחרה מיטה גבוהה במיוחד שאפילו אני יכולתי לשבת תחתיה.

התיישבתי לידה מתחת למיטה. סמדר נגעה בלחי שלי והפנתה בעדינות את פני אליה, עד שהעיניים שלנו נפגשו. ואז היא התחילה לספר לי על עצמה בעיניים. זרם של תחושות עבר מעיניה אלי, בעוצמה, ברגישות. ואני שמעתי. הרגשתי שהיא נותנת בי אמון, שהיא מאמינה שאני יכולה ללמוד ממנה, למרות שהיינו כל כך שונות. הייתי גאה בעצמי. וכל כך נרגשת. אחרי זמן רב מאוד התיקה ממני את מבטה וזחלה אל החדר ואני אחריה.

התיישבתי והיא באה אלי וחיבקה אותי. זה היה כמעט ללא נשוא. הרגשתי שאני עולה על גדותי ונשפכת החוצה. הגוף שלי כמעט איבד את גבולותיו מרוב האהבה והכאב שהיא הערתה לתוכי. מזל גדול שהיא ידעה בדיוק מתי להפסיק. היא התיישבה מולי, לקחה את המשחק שהכנתי לה, ובמיומנות התחילה לשחק בו, מדי פעם מעיפה מבט אל עיני.

כל אותו יום הרגשתי מלאה וגדושה עד מחנק. לא ידעתי איך לפרוק את המטען שהעבירה אלי. חשבתי שככה זה יישאר לתמיד. וזה באמת נשאר, החנק הזה בגרון, הוא נמשך ונמשך. יומיים אחר כך הלכתי לחוג דרמה יצירתית השבועי שלי. המנחה אמר היום נעבוד עם חפצים. כל אחד יבחר לו חפץ, ידמה אותו למשהו מאוד משמעותי בחייו ויעשה איתו משהו. לא לדבר, רק לעשות.

בחרתי מזרן מגולגל שהיה מונח שם ולקחתי אותו אל מרכז החדר. חשבתי על סמדר ולא ראיתי איך אפשר לעשות משהו עם מה שנתנה לי. אני זוכרת שגם לא רציתי. שלקחתי את המזרן ונפנפתי עליו והלכתי. אבל הקבוצה לא הסכימה. הם אמרו לי זייפת.

לקחתי את המזרן הזה והתחלתי לפרוש אותו, סנטימטר אחרי סנטימטר, ולנקות אותו, סנטימטר אחרי סנטימטר, פירור אחרי פירור. זה כאב. זה היה מאמץ שלא הייתי ערוכה לו. והם חיכו בסבלנות עד שסיימתי. ואז גלגלתי בעדינות את המזרן, הנחתי אותו בצד וחזרתי למקומי. הם הביטו בי בהשתאות. הם לא הבינו איך יכולתי להיפרד, אחרי כל העבודה.

©שושי שמיר

מודעות פרסומת

ימי בין המצרים

ימי בין המצרים

לפני כמה שנים הזמינו אותי כמספרת סיפורים ומנחת סדנאות לערוך מפגש שנתי של גיבוש להורים למשפחות אומנות. את שירותַי שכרה עמותה שעסקה בכל השלבים של טיפול בילדים שהיו זקוקים למסגרת מחוץ לביתם – איתור משפחה אומנת מתאימה, התאמת הילד, הדרכה והנחיה של הורי האומנה, טיפול בצרכי הילד הרגשיים והפיזיים, קשר עם משפחות המקור. המשפחות עבדו שנים רבות עם העמותה, וילדים רבים עברו תחת ידיהם. אמרו לי – יש כאן משפחות דתיות ועכשיו ימי בין המצרים, אז אל תביאי מוזיקה ולא בדיחות. ואני אמרתי בלבי, איזה מזל אני כזאת רצינית וזה בדיוק מתאים להם. אני מביאה כאן את ההרצאה. אשמח אם ייפתח דיון. אדגיש באות שמנה את הנושאים המרכזיים.

***

נתחיל בסיפור על נאסר אדין, גיבור מזרחי מוכר ואהוב :

נאסר אדין חוזר הביתה מהשוק, מוקדם מהרגיל, ובידו כלי מיתר שכמוהו לא ראתה אשתו מעולם. אשתי היקרה, הוא אומר לה, הקשיבי לקולו של הכלי המופלא הזה, ומנגן בקשתו צליל זך ועמוק ורוטט.

יפה מאוד, אומרת אשתו, באמת מיוחד, וחוזרת למלאכתה. היא מצחצחת את הבית והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מבשלת, היא מגישה לילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מפנה ומדיחה, היא שוכבת לנוח, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

היא בורחת לחברה לשתות כוס קפה, וגם משם היא שומעת אותו מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. אין דבר, אומרת החברה, את יודעת מה זה גברים, הוא ילמד, אל תתעצבני, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

ארוחת ערב, משכיבה את הילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. הולכת לישון ובחלומה שומעת אותו ופוקחת מיד את עיניה, והנה גם בעֵרוּתָה זה הוא, מנגן את הצליל הזך, עמוק ורוטט.

בעלי היקר, היא אומרת לו, לזה אתה קורא נגינה? אנשים עוברים מצליל לצליל, מתו לתו, קוראים לזה מוזיקה. לא כמוך, שאתה כל היום יושב על תו אחד.

את צודקת אשתי היקרה, הוא עונה, אנשים מצרפים צליל לצליל, תו לתו, אבל את לא מבינה, הם כולם מחפשים את הצליל האחד הזה שאני כבר מצאתי.

אחת הדרכים לקרוא את הסיפור הזה היא דרך נקודת המבט של יחסי הגומלין בין חיפוש לבחירה, בין התהוות לקניין, בין מרחב ונחלה. כלומר, מה חשוב יותר ומאפשר יותר בחירה וגמישות – לחפש או למצוא התהליך או היעד. מכאן אפשר לעבור לתהליך שמתחולל עכשיו על פי האמונה היהודית, שאף אותו אפשר לפרש במושגים של מרחב ונחלה. וזה גם משל לתהליך שאתם כולכם עברתם ועוברים כמשפחות אומנות עם הילדים:

אנחנו נמצאים עכשיו בימי בין המְצָרים – שהם הכניסה אל המשבר, שהוא תעלת הלידה, כדברי הנביא ישעיהו (לז 3): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. זהו העיבור, המסתיים בנפילת המקדש – כלומר התמוטטות הבניין החיצוני, שבירת הגבולות והכלים לצורך יצירה חדשה. יציאה אל המרחב. בתהליך שלכם זוהי ההחלטה על יציאה של ילד למשפחה אומנת, והבאתו למשפחה הזאת;

אחר כך מגיע ט"ו באב – האהבה, הזיווג, יצירת העובר, שנעשית על ידי חלוקת התאים המדויקת, ושילוחו של כל תא לאיבר שבו יתנחל. זוהי ההתארגנות – כיצד נקלוט את הילד, איך נמקם אותו בין הילדים האחרים, איך נשלב אותו בבית, בבית הספר;

אחר כך חודש הרחמים – לא רחם אחד אלא רחמים רבים, ללמדכם, שלא כמו בלידה רגילה, בלידה זו יש אפשרות לצורות רבות. והרחם – שוב אנחנו במרחב, שאת גבולותיו אין העובר יכול לחוש בינתיים. זה זמן הקליטה והחסד של הילד. תקופת ההסתגלות וההתאקלמות, שבה הוא זוכה ליחס מיוחד של סלחנות;

אחר כך ראש השנה, תחילת הזמן, הפותח את הימים הנוראים. אלה הם ימי החשבון, למידת הגבולות מחדש, זהו המעבר דרך המשבר, תעלת הלידה, שהיא נחלתו הצרה ורבת המאבקים של כל יילוד המבקש לפרוץ אל החיים. לילד זוהי התקופה שבה הוא מתחיל ללמוד את כללי הבית שאליו הגיע, מאבקי הכוח הקטנים והגדולים כדי לקבוע גבולות של התנהגות. נפתולי נפשו פנימה, בין געגועים לחייו הקודמים, הקשים אך המוכרים, ובין חייו החדשים, שעדיין הם בתחום הלאמוכר;

ואז מגיעה ההיוולדות ביום הכיפורים, שהיא שוב השתחררות ותחושת מרחב אין גבולות. נכתבנו ונחתמנו בספר החיים. והילד שלנו, לאחר ששהה זמן מה אצלנו, והוא כבר קצת מכיר ויודע את המרחב החדש שזכה לו, יש לו הקלה.

כדי להדגים למה הכוונה במרחב החדש הזה, קטע מתוך הספר 'אחים בדם' של הסופר הנורווגי אינגוור אמביורנסן (הוצאת שוקן, 2000)*:

אחים בדם, שוקן, 2000

שני חולי נפש שהיו מאושפזים באותו חדר, משתחררים מבית החולים. שוכרים עבורם דירה בבית דירות רגיל, על חשבון המדינה, שמים עליהם עובד סוציאלי למעקב, והם מתחילים בתהליך השיקום. בבית הדירות הם מכירים שכנה, אשה צעירה בהריון, ואחד מהם מתיידד איתה ומתאהב בה. כשמגיע יום הלידה הם מביאים אותה במונית לבית החולים, ושם אומרים להם שהלידה תארך זמן רב, ושולחים אותם הביתה עד אז. הם נכנסים לבר, יושבים שם, ואיכשהו מתברר ליושבי הבר שהם ממתינים ללידה וכולם מצטרפים להמתנה. לאחר כמה שיחות טלפון לבית החולים מגיעה הבשורה. אחד הגיבורים מדבר בטלפון הציבורי, כל הבר מקשיב, והוא מכריז שנולדה בת והכל בסדר. כל הבר מריע, ושותים כמה סיבובי משקאות לכבוד המאורע. השניים, שיכורים לגמרי, מגיעים לבית החולים, ולאחר מכן חוזרים הביתה, לא זוכרים אפילו איך.

כשהם מתעוררים בתוך הקיא שלהם, הם מבינים שהפרו את האמון שנתנו בהם מטפליהם, וברור להם לחלוטין שעליהם לחזור לאישפוז. הם מצלצלים לעובד הסוציאלי לספר לו מה קרה, ולהזמין אותו לקחת אותם בחזרה. והעובד הסוציאלי אומר להם: אתם השתגעתם? אין דבר נורמלי יותר מאשר לאבד את העשתונות באירוע כזה, להשתכר קצת, לא לדעת מה לעשות. אתם לא חוזרים לשום מקום. תתנקו ותסעו כבר לבית החולים לראות מה שלום האימא והתינוקת.

וזו התחלת החיים האמיתיים שלהם בחוץ, הידיעה שיש כללים, ויש גם מרחב ולגיטימציה להפר את הכללים.

*

היינו ביום הכיפורים, בלידה, וכבר במוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר הלידה מחדש, מתחילים לבנות את הסוכה, ליצור נחלה סמלית, לסוכך על היילוד, שלא יהיה היילוד ללא בית, עד שיגיע לבית הקבע שלו, שהוא המרחב הרוחני הנפתח לו בשמחת תורה;

ואז, בהיותו עוד רך נולד ומבולבל, כבר אז הוא לומד שיש לו תולדות – בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, או אולי אפשר לומר בסיכול אותיות – בראשית באר אלוהים את השמים ואת הארץ – כלומר – יצר את המשמעות המובנת לאדם, כדי שכשייברא האדם, יוכל להשיג אותם. וזה הוא עיקר המשל לילד שלנו, שבו אנחנו מדברים בעצם שלומד באמצעותכם ליצור משמעות לחייו, ולספר לעצמו מחדש את הסיפור של עצמו, לתקן את מקומו בעולם באהבה ובשמחה.

*http://www.schocken.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=313

©שושי שמיר

 

 

 

פסיכודרמה – הבמה של מורנו כמשל

פסיכודרמה הבמה של מורנו כמשל


הבמה של מורנו

"כל אחד מאיתנו מטפח בעולמו הפנימי כמה 'דמויות'… אם נרצה ואם נמאן, הדמויות הפנימיות שלנו מחפשות ללא הרף במה שעליה יוכלו לשחק את הטרגדיות והקומדיות שלהן" (מקדוגל, 1999)

הקדמה

לפני שנים רבות, ביום ראשון אחד, התכנסה בפעם הראשונה קבוצת אמהות שכולות שאותה עזרתי להקים, למפגש פסיכודרמה ראשון במרכז שהוקם זה עתה. באותו יום ראשון גם הייתי לראשונה פרוטגוניסט (גיבורת הפסיכודרמה). בניתי בקפידה רבה את החלל, ובין היתר, בפינת החדר בו התרחשה עלילת הפסיכודרמה, ניצבה מיטת תינוקות של בית חולים, ובה שכבה בתי, ניצן. היה זה המפגש הראשון שלי איתה מאז מתה בגיל מאה ימים, יותר מעשרים שנה קודם לכן.

יומיים לאחר מכן, ביום שלישי, עמד להתקיים באותו חלל המפגש הראשון של סדנת תיאטרון פלייבק שהשתתפתי גם בה. הגעתי למרכז מוקדם אני זקוקה למעברים רכים, להתכווננות איטית וממושכת, בעיקר כשמדובר במעבר הגבול בין מצב תודעה של מקום עבודה למצב של עבודה פנימית. שתיתי קפה, עישנתי סיגריה, הרהרתי ובהיתי. לאט לאט הצטרפו עוד משתתפים, הייתה התרגשות באוויר.

דלת החדר נפתחה. בפינתו ניצבה המיטה של ניצן, וניצן בתוכה. הסדנה החלה. עמדו עליה, דרכו עליה, רקדו עליה, עשו עליה תרגילי חימום. מה, הם מטורפים? אף אחד לא רואה אותה חוץ ממני? רציתי להרוג אותם. השעה הראשונה של הסדנה עברה עלי בהתאפקות. אחרי זה עשיתי לחדר de-role ('שחרור מתפקיד' – שחררתי את הפינה מתפקידה כמיטה של ניצן.לא שהכרתי את המושג, אבל זה מה שעשיתי) והתחלתי לעבוד.

זאת היתה עבורי אחת מחוויות הבמההפסיכודרמטית המשמעותיות ביותר, למרות שכלל לא התרחשה במסגרת של פסיכודרמה. הבמה המטפיזית הזאת עמדה לנגד עיני כשכתבתי את המאמר, גם אם הוא עוסק, לכאורה, בעניינים אחרים.

*

כאשר אמא שלי הייתה נתקלת באדם אינטליגנטי ומוכשר אך מתוסכל, מסוג האנשים שהמורים ככל הנראה אמרו עליהם 'מסוגל אבל…', היא נהגה לומר – "הוא צריך במה". לעיתים נשמעו המלים האלה כביקורת (דרמטיותיתר לא נחשבה למעלה אצל האשה הדרמטית הזו), לעיתים הן באו ממקום של חמלה. אבל תמיד הייתה מדייקת. רק באחרונה חוויתי במקום עמוק מאוד את משמעות הצורך בבמה ואת תפקידה המורכב, והבנתי שזוהי פשוט אבחנה שלא ניתן לטעות בה: נראה כי כולנו זקוקים לבמה, אותו סוג של במה מושגית שאליו מתייחס המאמר.

א. הבמה של מורנו

פסיכותרפיה אישית היא מעין מעבדה ליחסים תוךאישיים וביןאישיים, שבמסגרתה חוקר המטופל את עולמו הפנימי בעזרת המטפלת*;בפסיכותרפיה קבוצתית מתרחב החקר גם ליחסי מטופלחברה. על פי מורנו, גם אל הפסיכודרמה ניתן להתייחס כאל סוג של מעבדה חברתיתפסיכולוגית (Blatner, 1992). מה, אם כן, מבדיל בין הפסיכודרמה לפסיכותרפיה קבוצתית אחרת? נראה לי כי ההבדל המהותי ביותר הוא השימוש בבמה.

הבמה בפסיכודרמה היא המקום שבו נערכת החצנה דרמטית של הרבשיח הפנימי של הפרוטגוניסט. עליה מתגלמות הדמויות מעולמו הפנימי של הפרוטגוניסט בדמויות בשר ודם, בעזרת הקבוצה ו/או המנחה (Dayton, 1994). הבמה שהקים מורנו בבית החולים הפסיכיאטרי שלו משקפת את הדרך בה תפס את התהליך הפסיכודרמטי. במה זו היתה עגולה ופתוחה, והיתה מורכבת משלוש מדרגות. הקהל, כלומר קבוצת הפסיכודרמה, ישב בקרבת המדרגה הראשונה, ששימשה בדרך כלל לשלב הראשון של התהליך החימום והשיחה בין המנחה לפרוטגוניסט. המדרגה השנייה שימשה את הפרוטגוניסט בשלב הבא, ועליה השמיע גיבור הפסיכודרמה את הרהוריו בקול רם. מדרגה זו היתה למעשה מעין מעבר ממרחב השיחה עם המנחה, שבה הגיבור הוא עדיין קרוב מאוד לקבוצה, ובין המדרגה השלישית, שהיתה הבמה המרכזית שעליה התקיימה העלילה הפסיכודרמטית. מעל שלוש המדרגות היתה מרפסת, ששימשה דמויות בעלות כוחותעל אלוהים, השטן וכו', ולעיתים אנשים שכבר מתו, שהגיבור היה מעוניין לשתף בפסיכודרמה שלו. הבמה על כל חלקיה היתה מרחב הפעולה שיוחד לפרוטגוניסט (ארצי, 1991).

ב. הבמה של מורנו כמשל

על פי מילון אבןשושן אחת ההגדרות לבמה היא: "(במקרא) מבנה מורם שעליו הוקם מזבח להקרבת קורבנות". לא בכדי המלה "קורבן" בעברית נגזרת משורש ק.ר.ב לשון קירבה. הבמה היא מקום מקודש, כלומר מקום מיוחד שהוקצה לו תפקיד מיוחד, שבו החומר הופך לרוח: ריחו של הקורבן עולה לשמים, שם הוא מוצא דרכו אל נחיריו האנינים של האל, ויוצר את הקירבה בין מקריבי הקורבן לאלוהים. נראה כי קיים דמיון בין הבמה המקראית לבמה הפסיכודרמטית; אלא שהפרוטגוניסט בוחר לקדש את הבמה כדי להתקרב לעצמו.

הבמה בפסיכודרמה היא לכאורה אמצעי, מרחב פיזי לעבודה טיפולית. אבל המבנה שתכנן מורנו רומז שהבמה הפיזית משקפת במה מושגית מופשטת המשמשת מרחב פסיכופיזי ומטפיזי, שבו מתאפשרת טרנספורמציה. ייתכן כי בתכנון הבמה ניסה מורנו ליצור דימוי מוחשי לתהליך הפסיכודרמה, כעין ייצוג אמנותי של רעיון. כדי להבהיר את משמעות מושג הבמה בהתרחשות הפסיכודרמטית, כפי שאני רואה אותו, אשתמש כעוגן בייצוג האמנותי שיצר מורנו. תיאור תהליך הבמה בספרו של אליאב נהרין "במה במקום ספה" (1985) חביב עלי ביותר, הוא אנושי ונוגע ללב, ולכן בחרתי לצטט ממנו לצורך ההדגמה.

1. ההתכוונות לבמה (הצהרה פנימה והחוצה)

תחילת החיבור אל הבמה מתרחשת לפני הפסיכודרמה ועיקרה ההתכוונות של אחת או יותר מחברות הקבוצה לעלות אל הבמה. ההתכוונות לבמה היא קודם כל הצהרה על נכונות לעבוד. תחילה זוהי אמירה שקטה שהמשתתפת אומרת לעצמה בלבה, אך רק על ידי הצהרת כוונות פומבית יש למשתתפת סיכוי לממש את ההתכוונות. "כשפרוטגוניסטמביע רצון ונכונות לעבוד, הוא עושה את הצעד הגדול הראשון, הצעד הנועז, ועולה אל המדרגה הראשונה…" (נהרין, 1985).

2. הבמה כמקום (לקחת מקום)

לאחר ההצהרה על הנכונות לעבוד ולפני העלייה אל הבמה, מחליט הפרוטגוניסט שהוא מעוניין לקדש לעצמו את המקום לעבודה. שלב זה קשה במיוחד כאשר יש תחרות על המקום יותר מאדם אחד מעוניין לעבוד. במקרה כזה, אין דרך קלה לבחירה. כל אחת מהשיטות להחליט מי ייקח את המקום, כרוכה בעבודת שכנוע של המתחרים או הקבוצה. ההתכוונות לבמה ולעבודה עומדת למבחן בשלב הזה, אך לאחר שנלקח המקום והוקדש לעבודה, יש סיכוי טוב שתיווצר הזדמנות לעבודה הנחישות של הפרוטגוניסט כמעט מובטחת. "עצם העלייה למדרגה הראשונה מעידה על כך שהפרוטגוניסט מחומם ושהוא מוכן לעבור את מחסום החשש והפחד. הוא אף מוכן לחשוף את עצמוולצאת להרפתקה אל האיודאות העלולה להביך ואף להכאיב" (נהרין, 1985).

אני רוצה לתאר כאן סיטואציה שהייתי עדה לה, שהבהירה לי את חשיבותה הרבה של הבמה כמקום המוקדש לעבודה. חברי הקבוצה התבקשו להכין פרזנטציה כמתנה לילד שהיו בשלב כלשהו בחייהם. במשך שבועות אחדים הוקצה זמן פעילות להצגת המתנות, במהלכו עלתה כל אחת בתורה אל המקום שהוקדש לבמה, והציגה את המתנה בפני הקבוצה. באחד המפגשים נערכה הצגת המתנות לאחר פעילות, שבמהלכה פרצה משתתפת בבכי ורצתה לפרוש לביתה. המנחה שכנע אותה להישאר, והיא התיישבה לה, מתייפחת בשקט, לצפות במתנות עם כל הקבוצה.

משתתפת שישבה סמוך אליה ביקשה בהתלהבות להציג ראשונה, "אבל מהמקום," אמרה, "אני לא רוצה לעלות לבמה". לאחר ששמה את המוסיקה המתאימה התיישבה המציגה במקומה במעגל כדי לספר את סיפורה, וכבר בתחילת דבריה נדדו עיניה אל המשתתפת שישבה והתייפחה. היא ניסתה להסב את מבטה, להסיח את תשומת לבה מהמתייפחת, אך ללא הועיל. לאחר דקות אחדות בהן ניסתה לחזור לסיפור שלה היא החליטה לוותר, ומישהי אחרת לקחה את הבמה. האכזבה והכעס לא עזבו את פניה עד סוף הפעילות. אין ספק בלבי, שאם היתה לוקחת את המקום שהוקצה לבמה, ומקדישה אותו לעבודה, לא היתה מוותרת על המקום בקלות רבה כל כך, ודעתה היתה מוסחת פחות.

3. הבמה כמרחב פוטנציאלי (התקדשות לקראת חניכה)

בהקדמה לספרו של ויניקוט, "משחק ומציאות" (1995), מתייחס רענן קולקה לגיל ההתבגרות כאל מרחב מעבר, שבו הרצון לשנות את העולם בלי התחייבות לעשות זאת, דומה לאובייקט המעבר בינקות. התייחסות זו מאפשרת לנו לראות בכל שלב התהוות בו נקרא האדם לבחור, הזדקקות למרחב פוטנציאלי; מרחב שקיומו בחלל ולא בגבולות, ואינספור האפשרויות שהוא מזמן קורא לבחירה (פלדמן ושמיר, 1998). בתהליך הפסיכודרמטי זהו המרחב, שבו צוברים הפרוטגוניסט, המנחה והקבוצה אנרגיה לקראת התהליך עצמו. המדרגה השנייה בייצוג של מורנו מתייחסת לשלב זה: "כדי להכינו כראוי, מציע הבמאי לפרוטגוניסט לעלות למדרגה השנייה ולהלך מסביב לבמה ולתת ביטוי למתחולל בקרבו בקול (Soliloquy)… האפשרות לבטא עצמו עוזרת לפרוטגוניסט להתגבר על חרדות ולבנות ביטחון ואמון בינו לבין הבמאיהיא נותנת לו פסק זמן לקראת תחילת העבודה ממש…" (נהרין, 1985).

בשלב הקודם החל הפרוטגוניסט להיפרד מהקבוצה אך עדיין היה חלק מתוך הקבוצה. בשלב הזה נשלמת ההיפרדות. תשומת הלב של הפרוטגוניסט מופנית עתה פנימה. לתפיסתי, זוהי מעין התקדשות לקראת טקס חניכה.

4. הבמה כמרחב לימינלי (לדימוי פסיכופיזי מורחב ומטפיזיקה אישית)

המונח מרחב לימינלי ("לימין" – מפתן בלטינית) נוצר על ידי אנתרופולוגים כדי לתאר את הזמן והמקום בהם נערכים טקסי חניכה ומעבר, שמעצם טבעם מתקיימים מחוץ לכבלי הקונבנציה התרבותית היומיומית. מטרת הטקסים האלה היא טרנספורמטיבית. המשתתפים חוזרים לקהילותיהם ב"פורמט רוחני" שונה מזה של לפני הטקס, וכך הם אף נתפסים בקהילה.

במת הפסיכודרמה היא מרחב לימינלי שבו נפשנו עומדת על מפתן המודעות לתהליכים ארכיטיפיים. החשיבה במרחב זה היא יצירתית ורבכיוונית, המודעות משתנה ואנחנו שוברים את הכללים הנורמטיביים שהגבילו את תפיסותינו. במרחב לימינלי פנימי זה נחשפים דימויים שהיו עד כה מחוץ לטווח הידע שלנו, ואנו מגלים תבניות חדשות בכאוס (Herman, 2004). דברי נהרין (1985) מתארים את תחילת השלב הזה: "בעלותו למדרגה השלישית, שזו הבמה הראשית, הגדולה, נכנס הפרוטגוניסט לתוך העולם הריאלי הפסיכודרמטי שלו, ולרוב שוכח את נוכחות הקהל. על הבמה חוקר הפרוטגוניסט את קשריו עם אחרים, את בעיותיו, ואפשר אף לומר את עולמו" (נהרין (1985).

אם בשלב הקודם של התהליך נפרד הפרוטגוניסט מהקבוצה והפנה את הקשב שלו פנימה, בשלב זה של התהליך מתרחבת בדרמטיות המציאות (נפשית ותודעתית) של הפרוטגוניסט, ובתוך מציאות זו הופכים חברי הקבוצה לחלקים מתוכו. עצם המפגש עם חלקים אלה של עצמו על הבמה שהקדיש לעבודה, מזמין את הפרוטגוניסט לראות את עצמו כדמות עשירה, מורכבת ופתוחה יותר, ואולי להפנים דמות זו בעתיד כחלק מהדימוי הפסיכופיזי שלו. בכל מקרה, מתאפשרת לפרוטגוניסט במסגרת הבמה המושגית הזאת הגמישות לחוות פרשנויות שונות מהרגיל של אירועים מחייו, ולעיתים יותר מאופציה אחת של פרשנות. על ידי כך נפרשת בפניו הזדמנות למטפיסיקה אישית חדשה, כלומר תפיסה חדשה של עולמו, תפיסה גמישה יותר, העשויה לאחר מכן לצבוע בצבעים רעננים גם אירועי עבר ועתיד שלא נחוו ישירות על הבמה.

5. במה התפתחותית (Develop-Mental Stage)

המדרגה השלישית משמשת מרחב גם לשלב האחרון של הפסיכודרמה, השיתוף, שבו מצטרפים חברי הקבוצה אל הפרוטגוניסט, וחולקים איתו את הבמה. בתהליך השיתוף מספרים חברי הקבוצה לפרוטגוניסט וזה לזה, איך מחוברת ההתנסות שעבר זה עתה הפרוטגוניסט לחוויות האישיות שלהם. כלומר, לאחר שהפרוטגוניסט חווה את הקבוצה כחלקים של עצמו, מבחוץ פנימה, הוא חוזר וחווה מחדש, מבפנים החוצה, את שייכותו לקבוצה באופן אינטימי ביותר, כאשר מתברר לו ולהם שחלקים ממנו קיימים אצלם.

אין זה מקרי שהשיתוף נערך על הבמה המרכזית. הפרוטגוניסט מייצג למעשה את הקבוצה, והתהליך הפנימי שהוא עובר במהלך הפסיכודרמה נערך בזירה משותפת, שעליה, כאן ועכשיו, מוצג ומתקיים כאחת טקס מעבר ליחיד ולקבוצה. כל פסיכודרמה היא להם במה לשלב ההתפתחותי חדש באינטימיות ובתובנה.

הבמה של מורנו שיתוף

לסיום

אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי במאמר זה ליצור מושגים חדשים, אותם ודאי אפתח במאמרים נוספים, למשל דימוי פסיכופיזי, מטפיזיקה אישית, Develop-Mental Stage.

ביקשתי להציג כאן מושג במה רחב ומופשט יותר מהמקובל, ולמעשה הכללתי לתוכו את תהליך הפסיכודרמה כולו. נראה לי שככל שמתרחבת ההתנסות של קבוצה בתהליך זה, הולך ומתבהר המושג כפי שהצגתי אותו, גם אם בתחילתו הוא נראה מעורפל משהו.

זאת ועוד, מניסיוני בסדנת הכתיבה "קול הלבעדות נפש" שאני מנחה, ובסדנאות מודעות, נראה לי שבדיוק כשם שניתן להרחיב את התובנה של תהליך הבמה לאירועי חיים רבים אחרים, ניתן ליישם את מושג הבמה לתהליכים קבוצתיים אחרים שבהם מתקיימים השלבים שאותם תיארתי: הצהרת התכוונות; לקיחת מקום; היפרדות מהקבוצה והתקדשות לעבודה; הפנמת חברי הקבוצה בתוך היחיד כחלק מהתהליך של היחיד; והפנמת התהליך של היחיד בתוך הקבוצה. לדעתי, כמעט כל עבודה קבוצתית הכוללת יצירה מתאימה לתהליך מעין זה.

רשימה ביבליוגרפית

אבןשושן, אברהם, (1986), המילון העברי המרוכז, הוצאת קרית ספר, ירושלים

ארצי, עיניה, (1991), פסיכודרמה, סידרת מה?דע!, הוצאת דביר, תל אביב

ויניקוט, ו. (1995), משחק ומציאות, הוצאת עם עובד

מקדוגל, ג'ויס, (1999), תיאטרוני הנפש, הסידרה הפסיכולוגית הוצאת דביר, תל אביב

נהרין, אליאב, (1985), במה במקום ספה, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב

פלדמן אדריאנה ושמיר שושי, (1998) הייעוץ, מרחב ללא נחלה, בתוך: מרחב ונחלה בייעוץ החינוכי,הוצאת רכס, מכללת בית ברל

Blatner Adam, (1992), Acting-In, The Action, Free Association Books Ltd, USA

Dayton Tyan, (1994), The Drama Within, Psychodrama and Experiential Therapy, HCI, FL USA

Herman Lisa, (2004), Israel Lecture, unpublished manuscript, הרצאה באייסיס ישראל

©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר,2004

איורים: 1) הבמה הראשונה שהוקמה בסביבות שנת 1936, במכון של מורנו בביקון, ניו-יורק. 2) שיתוף על אותה במה, 1971.  http://www.blatner.com/adam/pdirec/hist/stages.htm

*מטעמי נוחות וכדי להימנע מסרבול, נקטתי במאמר לשון נקבה. נא לראות את ההתייחסויות במאמר כנוגעות לכל המגדרים כאחד.

דיון על המאמר:

א.

הי שושי וכולם,

ראשית, תודה לך על השיתוף האישי, וכמובן על החיבור העשיר ומעורר החשיבה שעשית בין החוויה האישית לבין ה"במה" כמונח וכמשל.

הייתי רוצה להתייחס בקצרה למה שאני רואה כבעיה טרמינולוגית, שיש לתת עליה את הדעת. המונח "במה", בדומה למונח "דרמה", מקושר בציבור הרחב לעיתים קרובות עם היותמזוייף, "מעמיד פנים", לא אמיתי, מוגזם, מוחצן, שוויצר, ואפילו "נרקיסיסט" ו"אגואיסט". אלו כמובן תכונות הפוכות לְהיות מבין, חזק, "cool", שקט, צנוע, פשוט. מסיבות אלה, המונחים "במה", "פסיכודרמה" וכד' (לא ארחיב כרגע על האסוציאציות למילה "פסיכו"), מרחיקים רבים וגורמים לזהירות וחשש. אמנם הדעות הקדומות על פסיכולוגיה ומשחק משתנות והולכות. ידיעת פסיכולוגיה "פרקטית" מתגלה יותר ויותר כדבר נחוץ ורלבנטי בתחומים שונים, ובכלל זה בקרב מנהיגים ומנהלים בחברות ובארגונים. ועם זאת, עדיין, רוב האנשים נרתעים מדברים ה"קשורים לפסיכולוגיה".

לכן, רבים במקצוע המעוניינים למכור את מיומנויותיהם המקצועיות הקשורות לרעיונותיו הנהדרים של מורנו ולשיטות שפיתח, בוחרים מונחים אלטרנטיביים, טעונים פחות מבחינה סמנטית, כדי לתאר את מעשיהם. ייתכן ודווקא "הרחבה" כזו תורמת להעצמת התרומה של מורנו בתחומי טיפול שאינם פסיכודרמה, כמו גם בתחומים לאטיפוליים כמו חינוך כללי, פיתוח ארגוני ועוד.

להתראות,

דני (ד”ר דן יניב). http://cafe.themarker.com/g/user/134747

ב.

צטט: ד"ר דן יניב2009-04-1023:40:26

"שיתוף אישי"

בחרתי לפתוח בשיתוף אישי, שכן היה לי ברור שהוא יבהיר מיידית וחווייתית את עוצמתה של הבמה בתהליך הפסיכודרמטית, לא רק כמרחב טכני, אלא כמקום פנימי שנוצר בחוויה של הפרוטגוניסט (ושל המשתתפים האחרים, כמובן, לא באותה עוצמה).

"בעיה טרמינולוגית"

למעשה אינך מתייחס לשאלה טרמינולוגית אלא למכבסת מלים תפיסתית שהצליחה להפוך אפילו את הביטוי 'יפה נפש' למלת גנאייחד עם זאת נראה לי, שדווקא בתרבות הסלבריטאית יש למונחים 'במה' ו'דרמה' קסם ומשיכה משלהם.

"ייתכן ודווקא "הרחבה" כזו תורמת להעצמת התרומה של מורנו בתחומי טיפול שאינם פסיכודרמה, כמו גם בתחומים לאטיפוליים כמו חינוך כללי, פיתוח ארגוני ועוד. “

דני, אין לי ספק שהרעיונות של מורנו והשיטות שפיתח מתאימים לכל התחומים אותם ציינת ולעוד, ולכך הרי כיוונתי בסיום המאמר. עדיין לא שוכנעתי שהימנעות מהמונחים, במה, ו'דרמה' משחררים את השומעים מהחשש הברור ללכת למקום שאינטואיטיבית הם יודעים יפתח בהם דברים שהם משתוקקים לפתוח אך יראים מאוד.

ויש עוד שאלה בנוגע לזה אם אכן ירגיע הדבר את השומע, והוא יבוא אל התהליך שאליו הזמנו אותו האם לא יהיה בכך סוג של הטעיה שהרי התהליך הוא כן עמוק ובלתי ודאי ומרגש, ועשוי לחולל שינוי.

ותחשבו על זה.

איזה כיף לשוחח

שושי שמיר

ג.

הי שושי,

ראשית, מניסיון אישי, אני מסכים מאד עם המשמעות הפנימית העמוקה שאת מעניקה ל'במה'. בהחלט אין זה מקום טכני בלבד.

שנית, בנוגע לטרמינולוגיה, אני כמובן לא מנסה 'לשכנע', רק מציע זוית התבוננות מעשית עם "בעיה". כאמור, אני מתרשם כי האסוציאציות הרגשיות האוטומטיות של רבים למילים כמו "במה" , "פסיכו" או "דרמה" יוצרות רתיעה, שבעיניי היא איננה מוצדקת. את מכנה זאת "מכבסת מילים תפיסתית", ולכן אני מתרשם שגם בעינייך הרתיעה אינה מוצדקת, אך לא הצלחתי להבין כיצד לדעתך ראוי להתמודד עם רתיעה זו.

מילים חלופיות עשויות להעביר מסר מדוייק לא פחות – למעשה אפילו מדוייק יותר אך ללא אסוציאציות רגשיות מרחיקות. למשל מילים כמו – חוויה, פעולה, תפקיד, סימולציה – בצירוף עם מילים כמו טכניקה, שיטה, או גישה. אני מקווה שתראי כי אין במונחים אלה כל הטעייה בנוגע לתהליך הצפוי; אדרבא, הן מדוייקות יותר ומפחידות פחות, ולכן עשויות לאפשר בדיקה והתקרבות מבחירה אל ה"במה" (כמשל).

להתראות, דני.

ד.

דני,

אני חושבת שהדרך להתמודד היא להביא סיפורים אישיים מהסוג שהבאתי, כדי לאפשר לאנשים להבין באופן חווייתי את התהליך. בכלל אני מאמינה בשיתוף, ולכן אשתף כאן בניסיון שלי ושל חברה עם מלה אחת איתה התמודדנו במאמר שכתבנו, הנמצא בביבליוגרפיה של המאמר הנוכחי.

אדריאנה פלדמן ואנוכי ניסינו בכל כוחנו להימנע מהמלה "משבר" בעת כתיבת המאמר. היא נראתה לנו בנאלית, מצמצמת. הצלחנו להימנע ממנה כמעט עד הסוף. אבל בסוף לא הייתה אפשרות לברוח ממנה הרי צריך להגיד מה מביא אדם לבקש ייעוץ

החלטתי לגשת למילון ולראות מה אני יכולה לעשות כדי להפיח חיים חדשים במלה המשומשת הזאת, איזו מטפורה שאוכל אולי להדביק. ומה מצאתי שם:

משבר = תעלת הלידה.

האם ידעת זאת? כמעט פרצנו בבכי של אושר. הפירוש הראשון של המלה (מספר ישעיהו, אגב, 'ובאו בנים עד משבר וכוח אין ללידה'), הפירוש המקורי, ביטא למעשה בדיוק מה שרצינו לומר.

למותר לציין שחזרנו אל המאמר מההתחלה ושינינו בו דברים רבים בזכות כך.

אז לפעמים כל הדרכים מובילות לרומא, וכל השיטות, טכניקות, תהליכים, חוויה, תפקיד פעולה סימולציה לבמה (כמשל).

וכמובן, כל דרך היא לגיטימית כדי לשכנע אנשים לעבור את התהליכים המבורכים האלה.

ברכות

שושי

ה.

משבר = תעלת לידהנהדר!! 🙂

והלא גם אריקסון בתיאוריית ההתפתחות שלו ראה ב"משבר" מצב פוטנציאלי המאפשר צמיחה והתפתחות או סבל וקמילה.

וללא ספק, שיתוף היא דרך לא רק לגיטימית אלא רגישה ומיוחדת לקרב אנשים ל'במה'.

שבוע טוב ולהתראות

דני

ו.

דינה רחמני זילברשטיין (טיפול באמנות בצפון) http://cafe.themarker.com/user/245669/

יום שלישי, 14/4/09, 22:37

טוב, אז ההפרטות בקיבוצים הגיעו גם אלינו, ואפילו עד לגינה שסביב הבית שלי.

יום אחד בשנה שעברה, קיבלתי הודעה שעושים פרצלציה. יבוא שמאי וימדוד את השטח שלי ויקבע מאין ולאן. למה? מה פתאום עכשיו? הרי אני חיה בשקט עם ילדיי ועם השכנים כבר כמעט 20שנה?… ובכן, צריך להתכונן לשיוך הדירות שיבוא עלינו לטובה וחשוב ביותר שיהיה שוויון בין כל החברים ביום הדין.

טוב, אז בא המודד וקבע לאן צריך להזיז את גבולות הגינה. קצת להתרחק מהשכן הזה ולהתקרב לשכן האחר.

"על הדרך", הקיבוץ תקצב שינויים כאלה ואחרים בשטח שיהיה פרטי בקרוב, של החברים.

כך יצא, שבקיץ שעבר, בעודי משתתפת באחד מהקורסים האינטניביים – "אינטנסיב" בלשון העם, במסגרת לימודי טיפול בהבעה ויצירה בלסלי, היה שופל שיישר לי את השטח ובעצם "מחק" לי את הגינה.

הדבר לא היה פשוט עבורי, שכן זו הגינה שעיצב בעלי המנוח וטיפל בה במסירות רבה, והנה, עוד נדבך בפרידה ממנו: עלי להיפרד גם מהגינה שלו.

במסגרת הקורססדנא, שהיה אמור להכין אותנו, בוגרי שנה ב' לפרקטיקום שהוא עיקר השנה השלישית לחוק לימודינו, היתה לנו הזדמנות לטעום מההתמחויות השונות של חברינו. ובחלקי נפלה ההזדמנות, להציג את העניין הזה, בפני חברתי המתמחה בדרמה תרפיה, ואשר הדגימה בפני הקבוצה עבודה פסיכודרמטית.

אני הושבתי על כסא לפני הקהל והבמה. חברות מהקהל נבחרו לייצג שופלים ופרחים, וניהלו מאבק עיקש בינן לבין עצמן, כאשר החברה הדרמטית, מביימת את כל זה לנגד עיני. את התפנית בעלילה יצרתי אני, כשאמרתי שזו ההזדמנות שלי, לראשונה ליצור את הגינה כך שתהיה שלי.

אני מוכרחה לציין, שזו היתה עבורי חוויה חזקה ביותר. כשחזרתי הביתה בתום השבוע, וראיתי את השטח המיושר, מכוסה אדמה תמימה, חשתי כמומוכנה לשינוי.

מאז, אני עסוקה בתכנון גינת העתיד שלי כך שתתאים לי: אני מתכננת ומבצעת גינה אקולוגית, שתהיה חסכנית במים ובעבודה, אך נטולת רעלים. בשנה שעברה עוד התקשיתי ליישם את התכנית, אך נהניתי ביותר להגות בה יומם ולילה.

במסגרת הפרקטיקום שלי, בסטודיו לאמנויות המאכלס חולים זכיזופרניים ופוסטטראומטיים מבוגרים, יש גם גינה ואני התמסרתי לטפול בה ובמטופלים שנהנו אף הם לטפח אותה ואת עצמם דרכה.

השנה, עם תום הלימודים ,אני מקדישה את השבתות והחגים לטפוח הגינה ולהגשמת התכנית צעדצעד, והדבר גורם לי אושר ואף מסייע לי בתהליך האישי שלי, שכולל התמודדות עם הפרידה וקרקוע, שהמגע בצמחים ובאדמה מסייע לו ביותר.

אני מודה לשושי1שהמאמר שלה, "הבמה של מורנו כמשל" עודדה אותי לכתוב את הפוסט הזה.

לידה פנימה

לידה פנימה

איור ללידה פנימה

שכבתי במיטה וכבר כמעט נרדמתי, ואז הרגשתי שמישהו דוחף את הגב שלי, כאילו מנסה לפלס לו דרך במיטה ביני ובין בן זוגי. לא צריך לדחוף, מלמלתי, אבל זה המשיך, ואחרי כמה שניות המישהו הגיע לכרית שלי והתיישב עליה מעל לראש שלי. הסתכלתי אחורה וראיתי את שי, בערך בן שמונה, בתספורת הפוני הבלונדינית שלו, לובש את פיג'מת הפלנל שאמא שלי תפרה לו מהפיג'מה פלנל הישנה של אבא שלי, פסים בירוק ולבן, מאוד דהוי ורך.

הכפתורים של החולצה היו פתוחים, ויכולתי לראות את שרירי החזה הקטנים שלו ואת כפתור הטבור שלו. העברתי את הידיים אחורה אל הכרית ומשכתי אותו אלי, ואז הושבתי אותו על הבטן שלי. ידעתי שהוא מת, אבל כששמתי יד על הלחי העגלגלה והוורודה שלו היא הייתה חמימה וחלקה, וכשהחזקתי אותו מתחת לחולצת הפיג'מה שלו החזה שלו היה חמים וחלק, והוא נשם מתחת לידיים שלי וכולי התמוגגתי. אבל אז שמתי לב שהוא זז באי נוחות, והוא התחיל להתלונן שאני מסתירה לו.

מזווית עיני הימנית ראיתי את החלון. אשה צעירה ויפה נשענה על הקיר ממש ליד החלון. היא נראתה כמו דמות מקלף טארוט. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה, ופרחים ססגוניים היו שזורים כמו נחשפרחים סביב השמלה הלבנה שלה. היה לה שיער שחור ארוך ועל ראשה היה זר של פרחים ססגוניים, כמו אלה שעל השמלה. היא לא הסתכלה עלי. מבטה היה מופנה לצד השני.

הבנתי שהוא נאבק כדי לראות אותה. הנחתי את הידיים שלי על הראש שלו ואמרתי לו: אתה לא צריך להתאמץ כל כך. עכשיו אתה יכול לראות כל דבר מכל מקום. המשכתי להתבונן באשה הצעירה בעיניים כמעט עצומות. דחפתי בעדינות את ראשו של שי, והרגשתי את גופו הקטן נכנס לאט לאט אל מתחת לעורי.

ראיתי עשן לבנבן רוקד לכיוון החלון דרך כתר הפרחים של האשה. אז כבר הבנתי שהכתר הוא לוכד החלומות שהיה תלוי על חלוני. עכשיו כבר הרגשתי רק את ראשו העגלגל של שי נע מתחת לעורי, כמו תנועות של עובר. מחולו של העשן הלבנבן הלך והתעצם ואיתו הלכה ודהתה דמותה של האשה עד שנמוגה החוצה ושי נמוג פנימה.

נשארתי במיטה עוד כמה רגעים ואז קמתי מלאת פליאה, ובלי טיפת עצב. זה מה שקרה לי בערך שנה אחרי ששי מת. הוא היה כמעט בן 23. אומרים לי שזה חלום. אני יודעת שלא.

©שושי שמיר

דלת סגורה בחדר של ילדה

דלת סגורה בחדר של ילדה

דלת סגורה בחדר של ילדה

שזיף סנטה רוזה הכי טוב כשהוא טיפטיפה בשל יתר על המידה, על סף רקוב. אז העסיס שלהם הכי מתוק כי הפרי עצמו הופך לעסיס. זה מתחיל מצד הקליפה, שהולכת ומתכהה, ולאט לאט נפרד הפרי מהגלעין, עד שכשמחזיקים שזיף כזה ביד הוא מרגיש כמו מיטת מים, קליפה גמישה וחזקה שעוטפת עסיס שבתוכו צף גלעין. ואז הסנטה רוזה חלקים ומבריקים וכהים, כל כך כהים, כמעט שחורים, שהסגול רק נרמז בברק שלהם.

כשבוחרים שזיף סנטה רוזה, צריך לבדוק שציפור לא ניקרה בו קודם. את זה יודעים לפי הצלקת: צלקת של סוכר במקום הניקור. מפירות מנוקרים אפשר לעשות קומפוט, אבל לאכילה כדאי לבחור סנטה רוזה תמים, בתול.

יש להקפיד מאוד לא לנעוץ שיניים בגסות בפרי הנבחר, שאז יישפך העסיס הוורוד והריחני על הבגדים ויהיה מפח נפש גדול. יש לנהוג כמנהג הציפור: לנקב חור קטנטן בקליפה, בשתי שיניים בלבד, רצוי ניב על ניב, כמו ששולפים קוץ מהאצבע. בשלב הזה פורץ הבושם המיוחד, המתוק אך לא מתקתק, אבל העסיס נשמר בתוך הקליפה.

ואז, ורק אז, אפשר להתחיל למצוץ בנחת את הסנטה רוזה, עד שנתקלים בגלעין, שהוא מכוסה במעין פלומת סיבים שהטעם שלה חמצמץ, כי מסביב לגלעין, משום מה, נשארים תמיד שוליים של בוסר. ואם הופכים אחר כך את הקליפה ומלקלקים אותה, הטעם הפנימי שלה הוא גם כן חמצמץ בוסרי, כשל פלומת הגלעין.

היום נדיר מאוד למצוא סנטה רוזה כזה, כי קוטפים אותם טרם זמנם. אבל על העץ בגינה שלנו בקרית ביאליק, כשהייתי קטנה, היו כל כך הרבה, שאימא שלי היתה מוכרת דליים מהם לירקן. כזה שפע היה. דברים אחרים לעומת זאת היו מאוד בצמצום או בכלל לא. למשל: אף פעם לא היה לי חדר משלי לבד, תמיד גרו איתי או אח שלי או איזה בת דודה שבדיוק עלתה ארצה. ואם הייתי רוצה שקט, הייתי נכנסת מתחת לשולחן הגדול מפולניה, שעמד בסלון. וגם – למשל – אצלנו בבית שתו רק מים, כי לא היה כסף. רק כשהייתי חולה, אימא שלי היתה קונה גזוז אורנג'דה, וכל ארוחה היתה נותנת לי כוס שלמה, כי כשחולים צריך לשתות הרבה.

יום אחד בחופש הגדול, אבא שלי לקח אותי לכפר התימני שלו, ששם הוא ניהל את הצרכניה. בצהריים הוא הביא אותי למשפחה שאצלה התארחתי. עמדתי עם האימא של הבית הזה, בפתח של חדר שנראה לי ענק. הייתה בו רק רצפת בטון רחבה ועד הקיר השני לא היה כלום. על הקיר השני, מול הדלת נשענה מיטת סוכנות גדולה מכוסה שטיח, שאפילו מהדלת ראו שהוא קטיפתי, והיו עליו ציורים צבעוניים. ועל השטיח היתה המזוודה שלי.

היה חם מאוד, אז האימא של הבית הזה אמרה לי לחלוץ נעליים – אימא שעוד תעודד ילדה ללכת יחפה?! והיא הלכה והביאה שני דליי מים, ופשוט לקחה ושפכה אותם, ככה, על הרצפה. עלה אד של נתזים ואחר כך נהיה קריר ונעים, והיא השאירה אותי שם, ויצאה וסגרה את הדלת. סגרה את הדלת בחדר של ילדה!

חיכיתי כמה דקות, להיות בטוחה שהבנתי נכון, וניגשתי למזוודה שלי שעל המיטה. ואז ראיתי מה שלא ראו מהדלת: בצד המיטה עמד שרפרף עץ קטן, ועליו מגש נחושת, ועליו צלחת מלאה ביסקוויטים מרי. ועל יד הצלחת עמדה כוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת, כמו שפעם היו עושים, שהדפנות שלה לא עגולות אלא פסים פסים, שיהיה נוח להחזיק, וזה היה חידוש גדול בשבילי באותם הימים. וליד הכוס עמד בקבוק זכוכית גדול ומתנוצץ, עם תווית ירוקה שכבר היתה לחה מהטל שעל פני הבקבוק. בקבוק כזה, מלא עד גדותיו מיץ תפוזים כתום ומתוק, וכולו ולגמרי בשבילי!

מזמן, מזמן כבר לא ראיתי כוס כזאת. אבל מאז, אם במקרה מזדמנים יחד אל שולחני ביסקוויטים מרי ומיץ תפוזים בכוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת עם פסים פסים, ברגע שהמיץ תפוזים מרטיב את הביס של הביסקוויט מרי אצלי בפה, מיד הכיסא שאני יושבת עליו הופך שטיח קטיפתי עם ציורים ססגוניים, וסביבי נפרש מרחב קריר ומשיב נפש, שבקצהו דלת סגורה. דלת סגורה בחדר של ילדה.

©שושי שמיר

איור: שטיח קיר רקום בסיפורי התנ"ך, קמֵיעות, תיאורי הווי וכמיהה לישראל, תערוכת אמנות אתיופית בגלריה של האוניברסיטה המורמונית בירושלים, 2008

טקְסֵי פְּרֵדָה

טקסי פרידה

אני מנהלת מערכת יחסים מורכבת ורבתשנים עם המוות. בסרט 'פרידות' זכיתי לראות שוב את פניו המוארים, דרך מגעם העדין והמדויק של גיבוריו. בתנועות מהפנטות כריקוד, באהבה ובכבוד, הם מכינים את המתים, ומלבישים ומאפרים אותם לקראת הבאתם לשריפה.

למול עינינו המשתאות הופכות הגופות מחדש לבני ובנות אדם, שיופיים החי עוזר לבני המשפחה להיפרד מהם לשלום. צלילי הצ'לו והפסנתר שעוטפים את המראות מעמיקים עוד יותר את החוויה המדיטטיבית, ואעז אפילו לומר חוויה של קדוּשה.

הלוואי שהיה לי בבית מסך ענק, שבו הייתי יכולה לצפות בזמני החופשי בפרקים מתוך הסרט המופלא הזה, שזכה באוסקר 2009.

מגע וגעגוע

לפני שנים אחדות ראיתי תוכנית תיעודית על טקסי אבלות של שבט אינדיאני בג'ונגלים שלחופי האמזונס. צפיתי מהופנטת בבני השבט המנקים את עצמות המתים: אוחזים בעדינות ובריכוז בגולגולת, ומקרצפים אותה עד שהיא מבהיקה. בתנועות איטיות ומדויקות, ברצינות ובאהבה. ואז הם צובעים את הגולגולת בלבן, וממשיכים הלאה עד שכל העצמות נקיות וערוכות. כמה קינאתי בהם. כמה השתוקקתי שאוכל ללכת לקבר של בני, שיחיים, להוציא את עצמותיו, ללטף ולקרצף. הגולגולת הייתה משאת נפש מיוחדת. ההילה המקאברית שעטפה את מחשבותַי לא נעלמה ממני, כמובן. הרהורים כאלה לא כל כך מקובלים אצלנו, בני המערב. אבל איזו תחושה של מגע וחיוּת הייתה יכולה להיות לי בפעולה כזאת. ניסיתי, והצלחתי קצת, לחוות דרך המסך הקטן איזה הד של מענה לגעגועַי האינסופיים. על הקשר בין המלים 'מגע' ו'געגוע' כבר עמדתי מזמן.

גבול הגוף, גבול האחריות

ערב מותו של שי, שהיה גם ערב שבת, הייתי בתורנות בבית החולים. הרגשתי אחריות עצומה להציל אותו. שאני לא עשיתי די. מוכת קדחתנות נכנסתי למתחם שלו בטיפול נמרץ, גררתי החוצה את האחות ויריתי לעברה הוראות רפואיות, כפי שנהגתי לעשות. בדיעבד ומן הזיכרון, אני יכולה לשחזר את החמלה במבטה. אבל כשהייתי מולה אז, רק שמעתי את המילים הקלישאיות שמשמשות מטפלים כשאין להם מה להגיד, וכעסתי נורא.

חזרתי לשכב על ספסל המתכת בחדר האורחים של המחלקה, וחזרתי שוב ושוב על 'אֶשָּׂא עֵינַי אֶלהֶהָרִים' (תהלים קכא) (http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t26c1.htm), שהפך למנטרה שלי בימים ההם. אחרי כמה פעמים שקעתי לפתע לתוך חלל אפל וחסר גבולות, והרגשתי מרחפת וצפה, נישאת בתוך החלל הזה, מוחזקת בלי דעת בידי מה או מי. וידיעה ממלאת אותי ומהדהדת בכל החלל העצום הזה שמחזיק אותי שאין לי שום השפעה. שמה שיהיה לא נתון להחלטתי, לא נתון בידַי ובכלל לא קשור אלַי: הילד שלי לא קשור אלַי. אין לי שום החזקה בחייו. ולא הייתה לי כאן שום בחירה. נתתי עצמי בידי הידיעה הזאת. נתתי לאפלה שהדהדה אותה לחלחל לתוכי ולמלא אותי. זה היה רגע הרה גורל באכזריותו.

התעוררתי מהרגע הזה, נחושה להמשיך ולהיאבק על חייו. ולא ויתרתי עד הרגע למחרת, מוצאי שבת, 30 בנובמבר 1996, כששי כיבה את המוניטורים. כששואלים אותי בן כמה הוא היה צריך להיות עכשיו, אני אומרת את הגיל שלו ותמיד מוסיפה שיהיה בריא. כאילו אפשר לתת עין רעה במתים.

וכך ראיתי את גופו מיד לאחר מכן:

על פניו הבעה של שלווה אינסופית. לחייו מנוקדות מעט, כפות ידיו הגדולות והאציליות, ליטפתי ונישקתי כל אצבע, כפות רגליו המעודנות שכל כך הרבה פעמים טיפלתי בו דרכן. וכל אותו זמן שהתייחדתי עם גופו של שיחיים, חשתי את רוחו הענקית ממלאת את החדר וצופה בי ומחבקת אותי בחמלה. אומרים שיש טומאה במת. אני הרגשתי קדוּשה. והטקסים המופלאים שראיתי ב'פרידות' החזירו לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת, הלוך והתעצם.

יש לי מין פנטזיה כזאת

שהפוסט הזה יחלחל למרחב הוִירטואלי ויציף את כולו, ואולי דרכו יצטיירו פניו של שי על פני כל השמים.

.