סיפור מקסים

סיפור מקסים

איור לסיפור מקסים בבלוג

א.

שבעה ימים חי מקסים אלדור בשבעים שנותיו ובתקופה זו הכרתיו. כאשר קבע את עצמו בתודעתי, לילה גשום מאוד בחודש מאי, היה ברור שמישהו בעל הומור העביר לידיו את כדור הבדולח, והשתקפויות הצבע הזוהרות שעל פניו אינן אלא מראה. יום אחד הופיע, כולו מתוח ועצבני. לא הייתי חייבת לקדם את פניו, אבל אני סימנתי לו באדיבות את הדרך אל המטבח: "תשתה משהו?"

"נעים מאוד," ענה, "שמי מקסים אלדור." והושיט לי יד נוקשה שכולה אצבעות.

"שושי," אמרתי, והחזרתי לו יד.

ישבנו לשתות תה.

כבר בשיחתנו הראשונה הבחנתי, שאמונתו שיש להפריד באופן מוחלט את הרגש מן השכל הייתה חלקה וחסרת פתחי אוורור לחלוטין. היא לוותה בתנועות ריסים גליות, זהובות, ששינו בלי הרף את צורת הצללים על לחייו. תיכננתי להכריח אותו להרים את עפעפיו, וקיוויתי לארגן לנו קשר עין לאחר מכן. "תפתח את העיניים," אמרתי לו.

הצללים הזהובים שעל לחייו זעו בעדינות, כמעט בלתי מורגשים. "למדי אותי," ביקש. "נמאס לי להיות אוטודידקט. הבחנתי לאחרונה בחוסר יעילות מסוים שבהסתכלות פנימה."

בזהירות רבה התחלתי להדריך אותו, נשמרת שלא לגעת באמונתו שהייתה שבירה ביותר. אם יש לי כישרון שאני גאה בו, הרי הוא הכישרון לדבר באופן שוטף ומלומד – בעיקר על נושאים שלא ברורים לי עד הסוף. אינטואיטיבית ידעתי שהטכניקה המתאימה ביותר למצבים כאלה היא סמכותיות מתובלת בערפל מיסטי קל.

מקור הידע הטוטלי חסוי מאיתנו, התפוח היחיד שנפל לידי בני מיננו עוכל והופרש, ומאז אין לנו גישה חופשית לעץ ההוא. הסיפורים דהו, וגרעין לבם הבלתי משתנה נח תחת דורותעפר, סמוי ושותק. נשארנו עם הניחוש היפהפה, הטהור, בנו של אבי אבות הטומאה, הנחש. ולכן פתחתי בהרצאה על תפקידן של העיניים כמערכת חיישנית סלקטיבית.

"אין ספק, ידידי, שראשונות נבראו העיניים. העולם היה שרוי עדיין בתוהו ובוהו, והחושך חגג את ניצחונו במחול עצום אל תוך התהום וממנה. היה זה מצב בלתי נסבל לגבי העיניים, שהיו עדיין צעירות ובמלוא אונן רק נבראו, והיו צריכות לכבוש לעצמן מקום בעולם. והן התחילו להתגלגל בריחוף קל ונונשלנטי עד שהגיעו למידת הסחרור המתאימה לחדירה.

"החושך שלא ידע על קיומן, לא הבחין בסכנה. בדיעבד, אולי לא היה אפילו אויב ראוי לשמו. ייתכן שעד היום הוא רואה את עצמו שלם ובלתי מנוצח. העיניים ניקרו את האור הגנוז בתוכו, והניחו לאור לזלוג החוצה וליצור את עולם המראות הראשון, חסר כל תכנון ותשתית.

"אין לדעת אם מצפונן התעורר בגלל שפתאום הפסיקו לשלוט במצב, או הפחד מפני אובדן אהבתו של האלוהים שלהן היה המניע. אבל בשלב הבא הבינו שהן חייבות לתפוס את המראות הפזורים ולארגן אותם בסדר כלשהו, כדי שתהיה הצדקה. לאחר ניסיונות נפל אחדים, מצאו שהדרך היחידה לעשות זאת היא לעמוד יחד, כזוג, מול המראות, ולאפשר למבנה שבו נבראו לפעול באופן האופטימלי ביותר.

"היה זה שלב חשוב בהתבגרותן, משום שהיו חייבות לקחת בחשבון את העובדה שלא תוכלנה לראות את כל המראות אלא את חלקם. ארגון עולם המראות דרש מהן, ללא ספק, ויתור. והן קיבלו זאת על עצמן בגבורה. האם הדמיון, הזיכרון והעתיד הם געגועים שנבראו ברגע הוויתור?…"

ב.

"נסחפת," קטע אותי מקסים אלדור בדיוק במקום בו עמדתי להביא את הרצאתי הקצרה לשיא מרשים. הוא המשיך ללגום מן התה עד ששמעתי את צלצול ספל החרסינה על התחתית, והוא אמר: "אני הולך. את יכולה לאחל לי דרך צלחה," ופתח בתנועה אצילית את דלת ביתי.

"הלנצח תאכל חרב?" שיננתי לעצמי בשקט את מהלך השיעור שתיכננתי למחר. ידידתי מן האוניברסיטה האירה את עינַי לקשר שבין נצח וניצחון. האם הייתה זו אשמתי שעד סוף השיעור לא הבחנתי במקסים אלדור שישב בכיתה?

"בבוקר את דווקא כן יודעת ללמד," אמר כשחלף על פני, ונעלם בחצר.

ארגתי בראשי רשת מעודנת שבה עמדתי לדוג אותו, ושיבצתי כמה חרוזים צבעוניים. ראיתי אותו מוטל בתוך אקווריום שבניתי לו, מנסה לשווא לומר משהו בתוך המים: שפתי הדג הנעות שלו לא ישמיעו שום צליל, יהיו רעיונותיו מבריקים ככל שיהיו.

צברתי תאוצה יצירתית וסיפוק עמוק החל מסתחרר בתוכי. התבוננתי בסופת ההוריקן הקטנה והסימפטית שחוללתי, ופתאום הבהבה עין הוריקן, תחילה בנצנוצים עליזים ואחר כך במלים ברורות שפעלו כפטיש:

"מקסים לא גר כאן יותר."

"הו, מקסים מקסים," תפסתי את עצמי ממלמלת לראי שבכניסה.

קלטתי מיד: געגוע דחוס מילא את הבית. פתחתי את החלונות, חטפתי סל ורצתי לסופרמרקט. נדרשו לי שלושים שניות שלמות להירגע, אולם ברגע שהשלמתי את קניותי פניתי וחזרתי לביתי.

נעצתי את המפתח בזהירות בחור המנעול. לרווחתי מצאתי את החדרים מטוהרים מכל דחיסות. לרגע נדמה היה לי שאך דמיינתי את המצב הקודם. גם לפרנואיד יש אויבים. חלצתי את נעלַי החדשות שקניתי בסופרמרקט ואיווררתי קמעה את אצבעות רגלַי.

ישבתי לנוח על השטיח, אבל היה משהו טורדני בישיבה המזרחית שלי. צריך להחליף את השטיח, הוא שעיר ורך מדי. היה קריר בחדר. הצמחים שלי עדינים ואינם יכולים להתמודד עם תנאי אקלים משתנים. סגרתי את החלונות. ניגשתי אל המדף לקחת את הספר שלי. הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת. הייתה שתיקה בקו. טרקתי את השפופרת.

כעס הצטבר בי ונזכרתי בבדיחה שסיפרו בחדר המורים:

שני משוגעים יושבים בחדר. אומר אחד – "שים רגע אוזן אל הקיר ותקשיב". השני מקשיב. "שמעת?"

"לא" – משיב השני.

"תקשיב, תקשיב!" – חוזר ומבקש הראשון. "שמעת?" – הוא שואל, והשני – "לא."

"אתה רואה" – אומר הראשון – "כל הזמן לא שומעים שום דבר."

פתחתי את הספר והכנתי מספר עפרונות ודפי נייר. הייתה דפיקה בדלת. הכנתי קול לתשובת ה'יבוא'. לפני שהספקתי להפעיל אותו נפתחה הדלת.

"תשתה משהו?" שאלתי.

"תודה," ענה, והוביל אותי למטבח.

ישבנו לשתות תה.

"יש משהו תמוה בדרך שאת מלמדת," אמר מקסים אלדור לאחר שתיקה ארוכה. "את אינטליגנטית, אבל את מתייחסת לחומר בחשדנות. אני, למשל, מאמין בך." כף ידו גרומת האצבעות נחה על שולחן הפורמייקה שרכשתי זה מכבר. משהו צווח במוחי.

שקלתי לקחת את ידו ולסלקה בעדינות מן השולחן שלי. במקום זאת הכיתי על השולחן באגרוף קפוץ כדי להדגיש את נחישותי. "אני מניחה שאתה יכול לקבוע גבולות סבירים. אבקשך להסיר מיד את ידך מן השולחן." הייתה חריקה קלה בקולי וקיוויתי שמר ריסים מושפלים דילג עליה.

לחייו של מקסים אלדור היו סמוקות וזוויות פיו רטטו במקצב משתנה. ריסיו הזהובים השתקפו בדמעות שהיו תלויות עליהם, וידו המיותרת חיפשה מקום.

לא ידעתי נפשי.

מגע ידו בסנטרי היה יותר ממפתיע. הוא הרים את פני לעברו, ובתנועה איטית, בלתי מורגשת כמעט, חשף את עיניו. מבטו הכחול הקיף אותי בחומת קרח. מודרכת על ידי הארה המתרחשת לפעמים על סף האסון הצלחתי לשים את ידִי על עפעפיו ולכבות את עיניו. ריסיו הלחים דגדגו את אצבעותי, עורו היה חמים.

"נסיים את התה," אמר כשהוא מסיר את ידִי מעל עיניו ושומט את סנטרי מידו. "עלי ללכת."

לגמתי מן התה לגימות מהירות ככל שאיפשר הנימוס ואיחלתי לו לילה טוב.

ג.

למחרת השכמתי כהרגלי. פרקי הזמן ביומן מבטיחים התייחסות מסודרת לכל פרט. החלטתי להקדיש את החלון שבין השיעור הראשון והשלישי לבדיקת עבודות התלמידים. יצאתי אל בית הקפה שמול בית הספר כדי לעבוד באין מפריע.

מזג האוויר בחוץ היה נייטרלי. כאשר סימנתי את השגיאה הראשונה, חלף המלצר על פני והזיז את השולחן. התה נשפך. עברתי לשולחן סמוך. גבו של המלצר שניקה את השולחן מהתה הסיח את דעתי מהעבודה. רק כאשר הסתלק יכולתי להתרכז.

ואז ראיתי אותו פונה שוב לעברי ובידו שני ספלי תה. "מה עכשיו?" בלי לענות לי שם ספל אחד לידי וספל אחד מולי והתיישב.

"התגעגעתי אליך," אמר מקסים אלדור. "יש בך משהו שאינני מבין." העפתי בו מבט מהיר. לרווחתי ראיתי את ריסיו הזהובים מרחפים על עצמות לחייו בסדירות.

"למעשה," אמרתי, "העיניים אינן האיבר החשוב ביותר, על אף שנבראו ראשונות. קשר עין עשוי להיות מרגיע. יש להשתמש בו בזהירות ובאחריות."

"פשוט התגעגעתי אליך," אמר. "אחכה לך בביתך ונאכל יחד ארוחת צהרים. הרכות שלך מפתיעה אותי בכל פעם מחדש."

הרכות שלי? הייתי בטוחה שיש מאחוריו מזימה. בשום אופן לא אוכל להניח שהוא תמים. החלטתי שלפגישה הבאה אבוא מוכנה הרבה יותר. השליטה הולכת ויורדת על השנים, ויש צורך בריכוז גובר והולך כדי לשמור על שלפוחית השתן. האם עובדה זו אנלוגית למגזרים אחרים? מצאתי שאני מצפה באופן מדאיג ביותר לפגישת הצהרים שלנו.

החדפעמיות של חיי הייתה ברורה לי לחלוטין בשלב הזה. אלוהים, איזו תחושה מכווצת של החמצה כששיסה בי את הכחול הצורב של עיניו. האם ארשה לו שוב ללכוד אותי בשדה הקרח? קרח שקוף כאוויר, נוקשה כאבן, שורף כאש ועשוי כולו מים חמקמקים, מתחזים למכל שלהם, חסרי גבולות, חסרי סבלנות, עולים על הגדות, לא ניתנים לאילוף.

לפעמים בכל זאת יש בהם משהו מטהר.

כל זמן ארוחת הצהרים לא הוצאתי מלה ולא העזתי להביט בפניו. מי אני שאומר, מי אני שאראה. די שאני אוכלת ושותה, אורחת בביתי שלי. מפה על השולחן. הטל הצטבר על פני בקבוק המים הצוננים. הכל היה מושלם באופן מביך.

מקסים אלדור יצא והפעיל את המוזיקה. משהו צועני. סולם רגשני מדי. עמדתי בפתח המטבח וראיתי אותו שרוע על שטיח המדיטציה שלי. חזרתי אל המטבח. המוזיקה נדדה אחרי.

"את התה נשתה הפעם בסלון," שמעתי את קולו. הוא עבר סמוך סמוך והוביל אותי אל הכורסה.

"מוזיקה היא הד," אמר. "מרגע שלמדתי זאת אני מקשיב לה כדי לדעת מה קורה."

"מה קורה?" שאלתי.

"אנחנו יחד," השיב.

"ודאי שאנחנו יחד," אמרתי, "הרי אכלנו יחד צהרים." הדרך הבוטה בה התייחס לשאלתי קוממה אותי. נגעתי בריסיו הזהובים, ובעדינות רבה ניסיתי לפקוח את עיניו.

הוא אחז בזרועי.

"כבר מאוחר. אני לא יכול יותר מדי ביום אחד. הייתי רוצה למצוא מוזיקה מתאימה." התרגשות גדולה ניכרה בו. "הייתי רוצה למצוא מוזיקה. יש דברים שאני לא מבין. תודה."

הוא קם מהכורסה, מתנודד מעט, ופנה לעבר הדלת. תמכתי בו. כנראה משהו היה יותר מדי. ניסיתי להתמקד במהירות בעיקרי האירועים, אבל בהירותי הייתה מטושטשת.

"עוד נתראה," אמר כשפתח את הדלת.

פיניתי את כלי החרסינה מן הסלון ועמדתי להדיח את הכלים. שרידי מנגינה היו תלויים שם. יכולתי להבחין באוויר שנע בחלון ובשולי המפה החגיגית שמלאה פירורים. לא הצלחתי להתרכז בהכנת השיעורים של מחר. שטיח המדיטציה שלי היה מוכתם בדמותו. שינה היא פתרון חדמשמעי. מיטתי אספה אותי בזרועותיה. שם, אל תוך הכר, סילקתי את הדמעות שבאו עלי במפתיע.

זרועותיה של האשה היו כנפי משי תכולות, שתלו על כפות ידיה כשרוולי קימונו ענוג. פניה היו מופנים ממני. יכולתי לראות את שערה, שקצות תלתליו הבהיקו באור שחור ומוזר. גווה החצוי לאורכו בקו שדרתה העדין היה מכוסה פלומה זהובה. כתפיה החלו לפרפר קלות, והיא ריחפה בחדר מפינה לפינה. עם כל תנועה שלה נעו קירות החדר, וחללו הלך והתרחב והיה לאולם גדול, עד שרהיטיו נדמו לביתבובות קטן ומטופח, ואני יושבת על אחת מכורסותיו. אל מעופה של האשה הצטרף גבר.

חלל החדר התמלא חמימות שחמקה בלאט אל פינותיו. אדים זהובים עלו מגופיהם העירומים. ראיתי איך הם מתלבנים והופכים אור כחול, רוטט וגמיש. שקוף. האוויר היה עבד לאהבה נואשת ומלובנת.

שלהבת התלקחה בי תכולה וצורבת, דמי מבעבע ומתאייד, וגופי התמלא עוצמה חדשה כמוה לא עברה אותי מימי. צעקתי: "היזהרו!", והאשה תכולת הכנפיים הפנתה אלי את פני המופתעים.

חדרי הסתחרר וחזר אט אט לממדיו הרגילים. הדי אש סימנו גלים קטנים, בלתי מורגשים כמעט, על הסדין. גיששתי רועדת אל כוס המים ונתקלתי במקסים שישב על המיטה, ידיו שלובות בחיקו.

"קראת לי," אמר, "אינני יכול לסרב לך." אצבעותיו התירו את החוט שאסף את שערי.

"עכשיו נישן," והניח את כף ידו על עפעפי הלחים.

ד.

כאשר פקחתי את עיני הייתה כבר שמש בעיצומה. סילקתי תחושה משונה שעוד מישהו ישן במיטתי. ניחוח מוכר עלה באפי עם כל שאיפה מרוכזת שנלוותה להתעמלות הבוקר. כשחדרה משמעותו להכרתי הוכיתי בתדהמה: מסתובבים במטבח שלי! לבשתי במהירות את שמלתי החדשה. התאפרתי קלות. מול הראי הסבתי את פני לתקיפות ברורה אך סולידית. הפעם הגזים. אצטרך להעמיד אותו במקומו. השתדלתי שעקבי ישמיעו נקישות פסקניות ופניתי אל המטבח. שתי כוסות קפה עמדו על השולחן ולצידן הלחמניות האהובות עלי, מרוחות בדבש תמרים זהוב שתחתיו השתקפה שכבה של חמאת קוקוס.

בת אחותי חייכה אלי מן המטבח. "הרגע התכוננתי להעיר אותך," אמרה. "הדלת הייתה פתוחה וחשבתי שיהיה נעים…"

הבעת פניה שהייתה פתאום מבוהלת מעט הבהירה לי שעדיין אני נושאת את הדמות שהכנתי עבור מקסים אלדור. הצטערתי שאינני יכולה להיות נחמדה אליה כהרגלי, וניסיתי להמיר את כעסי בתחושת חיפזון, שגם אם לא הייתה מדויקת, הייתה מרגיעה יותר.

"אני פשוט ממהרת מאוד. מישהו צריך לבוא, ועלי עוד להגיע לעבודה."

בת אחותי קמה ונשקה לי.

"הייתי צריכה לזכור שאת שונאת הפתעות. בפעם הבאה אודיע מראש." היא יצאה, ואני נשארתי יושבת ליד השולחן. קולה התאייד בחלל המטבח עד שנעלם.

חוסר יעילות בלתי נסלח איפיין את הבוקר הזה. קמתי מיד להביא את יומני.

נכנסתי לכיתה והעברתי מבט על התלמידים. בדקתי נוכחות. את שני השיעורים הראשונים העברתי בלי משים. בהפסקה יצאתי אל בית הקפה שמול בית הספר. שילמתי עבור כוס תה שיכולתי להשיג בחינם בחדר המורים. לקראת סוף השיעור האחרון נדמה היה לי שהמרירות של הבוקר מתחילה להתפוגג ובמקומה נובטת בי שמחה. לא דחיתי אותה.

ההחלטה לפתוח את החלונות ולאפשר לשמש להתפרץ הפתיעה את הצמחים שלי. אחרי שהתאוששו מהאור הבלתי צפוי, הפנו אף העדינים ביותר את גבעוליהם אל האור והחלו להתערסל בזהירות, מתמסרים לרוח הקלה ולחמימות שזרמה פנימה. הנחתי את הסלים על רצפת המטבח ושירקקתי בדרכי למקלחת. הזרם היה חזק וחם והתפנקתי תחת עקצוציו, ואז שיניתי את תערובת המים לזרם משתק של מים קרים שאינני מוותרת עליו. רק כשסגרתי את הברז שמתי לב ששכחתי לקחת מגבת.

נדדתי רועדת לחדר השינה, משאירה שלוליות קטנות מאחורי. שלפתי מגבת מן הארון והצטנפתי בתוך חיבוקה השעיר והרך עד שעורי המצומרר נרגע, ועוד קצת. הראי החזיר לי חיוך סימפטי. מבטו שסקר אותי בלי בושה לאחר שהסיר ממני חלקית את המגבת, גרם לי להסמיק עד קצה השדיים. לא כעסתי עליו. כיסיתי את עצמי עד דרגת הצניעות הראויה. מבטו הנזוף הבהיר לי שקלט את המסר.

לבשתי את החלוק הכחול שאני אוהבת, מבריק מעט מרוב כביסות, וקצות שרווליו הרחבים מהוהים. נכנסתי אל המטבח והדלקתי את האש מתחת לקנקן המים השקוף. המים החלו לבעבע ואדים קלים ריחפו סביב הקנקן. הכנתי לעצמי ספל תה. כמעט יכולתי לשמוע את הספל השני.

גלי התרגשות נעו בווילון. עבר זמן עד שאיוושת הרוח התבייתה בתוך אוזני. "קראי לו," לחשה הרוח. "הוא יבוא אם תקראי לו."

לו נהגתי על פי מידותי, הייתי מקפידה להתעלם ממנה. או הייתי מצווה עליה בקולי המלוטש ביותר לעזוב את ביתי. אבל אני הזמנתי את הרוח. האם אוכל להשתמש בה כתירוץ בנסיבות כאלה?

דלת ביתי נפתחה חרש, וחרש נסגרה. ריסיו של מקסים נצנצו קלות בשמש אחרהצהרים שעמדה בחלון ובשפתיו עמד חיוך נבוך. לא כך שיערתי את חיוכו.

הייתה מנוחה כשישבנו אותו ערב ליד השולחן. אפלולית בין הערביים פילסה את דרכה באור המְאוּוְרָר שעמד כמשרת נאמן בינינו, והפכה לחשכה צלולה ומפויסת. ביקשתי שיפקח את עיניו. כחול איום. ידיו עצמו את עינַי. מה שהיה גופי הפך מיכוות אור כחולה פועמת. נושמת בְּרַכּוּת.

פקחתי את עינַי ונגעתי שוב במקסים. עיניו זהרו בחושך.

"תודה שאני לא יכול לסרב לך," אמר. "אני כבר לא פוחד."

אבל אני פחדתי.

"גם אני התגעגעתי," אמרתי לו.

ידעתי שזאת לידה. התגבשות זהירה ובררנית. לא נשלטת אפילו על ידי עצמה. אולי יוצרת במידתמה את ההיסטוריה שלה. אולי מתוך אחריות מסוימת, לא יודעת בוודאות. שכלי שהיה סלע לא בטחתי בו.

לאור הנרות שהדלקתי נראו הרהיטים כבדים ועתיקים, מקושטים שלא כרגיל. היה קל מאוד לגלוש לחיזיון שייתלש מן המטבח הקטן שלי, ויבדיל עצמו מכול הגדרה. הייתי מודעת לסכנה. מקסים פגש את מבטי בחיוך והותיר אותי סמורה ושותקת. קולו היה מפכה כמים סודיים, שאין לראות אותם בהיוולדם, ובהתחברם אל הים הם מופתעים בכל פעם מחדש. כמה קשים עכשיו ולא מדויקים קולות העט, שאת תולדות מקסים חורצים על הנייר.

רכה ומפונקת הייתה הדממה שריפדה אותנו אותו לילה, ואפילו קריאותיהם של העטלפים לא הצליחו לחדור אותה בשדריהם. ואולי לשווא אני נושאת את שמה. אולי הייתה טובה יותר, לו זרתה בארג הדקיק שטוותה סביבנו רמזים אחרים. אבל הונחנו להיות איש ואשה. זיעתנו הייתה אמיתית וטעם הרוק. השיער שסמר על עורנו חיספס את הגוף בגוף. פראות שולחה. הו, מקסים. ידך קמוצה על גבי העירום ושדי הנלקחים. צמרמורת מתעלפת בי ונשימתך הנחפזת. האנחה המתלקחת בשנינו, ממי היא יוצאת.

צחוק עשו לנו.

איך נודדים עתה הדברים אל הנייר מיד מתנכרת, שרק העט בין אצבעותיה משתדל לנער מעצמו את המשא שהוטל עליו. הוא לא כותב אהבה, העט. זיכרון אינו אהבה, געגועים אינם אהבה.

אבל אותו לילה היינו מכורבלים כתאומי גולם לפופים במשי. עצמתי את עיני לראות בדמיוני את סבך גופינו הארוגים יחדיו. כשנרדמנו התערבבו החלומות כצבעי מים על הסדין.

השחר חדר אל החלונות שנותרו פקוחים. קרניו שנגעו בנו העירו אותנו בחדות קפדנית. לדעתו לא היה מקום לבזבוז זמן. הקרירות שהותיר אחריו הייתה חדמשמעית ומעיקה. אי אפשר היה להסתתר מפניה מתחת לשמיכה.

מקסים נענה ראשון לקריאת השחר. הוא פנה אלי, וצל ריסיו הארוכים מאפיל את עצמות לחייו. נגעתי בעפעפיו, ריסיו הזהובים התרוממו, עיניו נגלו. הד חיוך פרכס בהן והתייצב, וקפא גלמוד ונוגע ללב.

ה.

מה אני יושבת ורוקמת רומנטיקה הזויה. שבת בבוקר, קפה ראשון שתיתי, ספל שני מהביל ועדיין לא נמרצת. העט מקרטע, מגבב פנים על גבי פנים, משתטה ואני שותקת לו. התווה התעלסות על הנייר והנחתי לו. לחות מחלחלת בי, מביישת, לוכדת את הרעב המתגנב מגבשת לו צורה. ובכל זאת אמשיך לתעד.

הגיע הזמן לארגן את המחשבות, לערוך רשימה, לבדוק איך מתערבב הזיכרון עם הבדיה. מבנים מתוכננים, פסקאות גמורות בעלות תשתית משותפת (זרימת חשמל מאז לכאן בחוטי מתכת בין העמודים, ריאות ירוקות לאספקת חמצן ופינות חמדה. בתי תרבות ומערכות ביוב תתקרקעיות מפרישות פסולת ופגרי עכברים בחביון צינורות).

אילמות הזדקפה בינינו. אני ראיתי אותה. מקסים קם גמיש כחתול ויצא אל המטבח. ליקלקתי את הדבש, ניקרתי את המעטה הנוקשה של הלחמנייה, והתבוננתי בו נוגס ובולע, במהירות, בתובענות, הייתי מסתכנת לומר – בשמחה.

היה יום שבת והשמש הייתה אור. בין ארון המטבח והקיר הלבן, בקרן זווית הצטופפה בתאור קטנה ושילחה אצבעות. התעלמתי מן האילמות. השעיתי אותה.

אני החלטתי לשמור את מקסים מפניה.

עטפתי אותו בחיוך שכולו רוך.

את שיני החיוך הסתרתי.

היינו מאושרים.

יום שבת ההוא היה אחד הימים הנדירים. צבעם האפרפר של קירות הבתים הופך לובן בוהק, מבדיל את עלי העצים, כול עלה וצבעו. ומחול העלים עם הרוח הופך ירוק לירוק אחר, ומטיל על הכביש המחוספס צללים חלקים, אחידי מרקם וצבע. והכביש – תמונת נוף משתנה עם תנועה משלה, עתים חולמנית, עתים מתרוצצת. נוגעים כל כך ללב לבי.

טיילנו ברחובות כשני זרים, ורק מגע מקרי. על החול הלבן של שפת הים צייר לי מקסים כוכבי שלג במתנה, אבל הם נמסו בחום ועכשיו אין לי הוכחה. המים היו קרים, ושוליה הרטובים של החצאית העבירו גלי צמרמורת.

מקסים חיבק אותי בדרך הביתה. הפשטות שנזרמה בזרזיף דק בינינו הייתה שיר ערש, במלים לא ברורות, לפעמים אולי רק בניגון, בשפה לא מוכרת, זורמת, בסבלנות, משתהה לרגעים בתו קשה במיוחד, ממשיכה בביטחון בתבונה של שיר ערש.

על המרפסת התכנסנו אל תוך שעת ביניים, שוליה בהירים אך מרכזה כבר עין אפלה, כולה אישון לבלוע את שאריות האור. המימיקה שזרמה בריסיו הזהובים של מקסים כישפה אותי. אפשר שלא הייתה זו אני. אולי מישהי אחרת נכנפה בזרועותיו. תהום מפתה החלה להתרחש סביבנו. לא יכולתי להניח לו לישון.

זיכרון קרנבלי, זר, צמח בי פתאום, ומסכותיו כולן היו משמעות שלא הבנתי. חסרי כפות רגלים הם נעים כגל אחד, לא נושמים, לא מניחים לראות את קרקעית הריקוד, יוצאים מהקשרם בכוונה. חושיהם המיותרים ממתינים בסבלנות מאחורי הגדר, מתרשמים, שוללים את אפשרות הקיום בלעדיהם. ואני, חסרת פנים ונפח עומדת על הסף, שומרת על אלה ועל אלה, ומדי פעם מוחה רסיס של רוק שיורקים בפני.

בקרנבל הזה היו הליצנים מצפונו של המוות. ליצנים בתנועתם המשונה, המנותקת, שחותכת את הדיוק. עיניו של מקסים נפקחו אל תוך הזיכרון שבער בי. בעיניו, בחיוך עקלקל קצוות, נקבו הליצנים את מחיר החיים.

ואני הייתי הקהל שנשימתו נעצרת.

ו.

"אני רוצה לתת לך מתנה את חיי, אני מתרפק על הרוך שלך. שורשיו של הקרקס הנודד שאני באזור הצחיח של המצורעים." גלידי קרח באוזני. נשימתו שקטה, קטועה, בצמרמורת בגבי. בתקול אסופית מפרכסת בי מאז. לעתים הד עמום. לעתים זמזום אלים, בלתי פוסק. מבהיר את עוצמת החשמל בכבלים, ואת מלחמת הרוח לבלי חת, שייעודה לקרוע.

רציתי להשיב את חומו המרגיע. להתכונן לבוקר. רציתי להבטיח שכל אשר היה לא יושחת. בשרך יוקד בשרי נענה נלכד בפתאומיות גופי חסר גבול גופי נמסר עד קצות העצבים גופי נפער בצעקה יונק. אחר כך התנשמות קצרה, משקמת, צריחת תאים בהתפרקם לצורות נבדלות. קירות החדר חוזרים לנוקשותם, מבוהלים.

ולא נותר לי אלא לברך על המוגמר ביום ראשון בבוקר. יומן העבודה שלי, ידידי משכבר, מונח על השולחן. אפילו אותי מתמיהה המיומנות המוחלטת שלי בכיתה. אני שולטת בחומר. קולי יציב. ידי רושמות על הלוח את המלים בסדר התחבירי הנכון. בהפסקה אומרת לי אחת המורות שאני נראית לה חולה. לא ידעתי שהדבר ניכר. אולי העובדה שמישהו מבחין צופנת הבטחה. אולי משהו שאפשר להתערב בהתפתחותו. להזין אותו. לקחת לרופא. לטפל. אולי לא ממש טרמינלי. בדרך הביתה רגלי מנהלות אותי בכבדות. אני רוצה להגיע הביתה שלא במתכוון. להפוך את הציפייה למשהו שולי. אני רוצה להגיע הביתה.

בשובי היה שם ממתין לי. "את לא תניחי לי להירקב," לחש, ואור כחלחל ורך הבהב בעיניו, "פחדתי למות. הייתה בך רכות. משהו לא צפוי. את תישארי איתי באהבה שנחצבה מהעיוורון, ובכישוף מופלא ואכזר הפכה למוזיקה שלעולם לא אבין."

ערפל יורד מקסים, וטיפותיו מוקצבות. אי אפשר להיאחז בו, להאשים אותו בטשטוש הגבול בין העצמים לבין רִקְעָם. אנחנו, רק אנחנו אחראים לבועה העכורה בה בחרנו להיוולד, לחרם החיים שחור הכנפיים הכולא אותנו, נפרדים וצרורים. ואין כוח שיכול להפר את ההבטחה שהטחנו באגרופים על הקירות עד פרחי דם, עד שנחשפו עורקי הקירות הגלומים בנו בציפייה, כפרפרי לילה.

מקסים קרב אלי, פניו אל פני הפכו אחד, נשקו את גבול העור והיו אחד, כבשן הבשר שהתיך אותנו. הדור נאה זיו העולם, ואנחנו זבים בתוכו דם לצבוע את הפרגים סביב שחור פִּרְיָם, שיעמדו בין החרציות זהובות הכותרת לקבל את פני האביב.

האם אתה מתרפק על חלומי? מגע ידיך הפך להיות געגוע חם, מתדפק על גבול הזיכרון, נמוג כהזיה, כרוח רפאים שהכלבים מקדמים את פניו סמורי שיער, מתדפק על שער הקבר. ואני, שבהבל פי הנחתי ניצחון לצד נצח, טיפות של דם נקרשות בזוויות פי.

"אל תשימי את הזמן מחיצה בינינו, שושי," המשיך וחמלה גדולה בקולו. "ביומנך יעבור הזמן. רוצה לבקש שלא תשתוקקי לגעת בכל דימוי שיֵלדו געגועייך."

מקסים אלדור עצם את עיניו, וריסיו הזהובים כצלאור בעקבות המראות. שים את פניך בכף ידי ותישן, ילדי, וחום פניך בתוך ידי זורם. האם אני בחלומך חום זורמת אל לבך הקר, כדם אשר באבן?

"חלמתי שאת ילדי את נושאת בקרבך" שוקע קולו של מקסים "האם תסכימי לשאת את ילדי" מתערבל קולו בתהום האבלה של רחמי. "דרך צלחה מקסים" קולי מתדפק על צלילותי המאיימת על התהום בזרקורי חוכמה, עד שתהיה תפאורה נבובה.

ז.

אתה הוא עד וכותב וחותםותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזיכרונות, ומאליו יִקָּרֵאוהן מנענעות אותי ברחמים, מלים מספר התפילה, כאם את עוללה המסרב לישון, המיילל כל הלילה, שבכיו נפרד מדמעותיו ועובר את כל הסִפִּים, וקודח חורים בכל השמים, ומצמרר את האנשים בשנתם כמו עבר בהם קול דממה דקה, ומלאכים יְחַפְזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחָזוּן, ויאמרו הנה יום הדין

וּנְתַנֶּה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, ויִקוב הדין את ההר ויתפוררו האבנים לאֵפֶר, ואת האֵפֶר ישימו על האנשים כי אֲדוֹנַי דיבר, ואֲדוֹנַי יודע את את פשר האֵפֶר ואת תכלית צלמו אשר ברא לו לשעשועיו.

© כל הזכויות שמורות לשושי שמיר

תגובה אחת ל-“סיפור מקסים

  1. כמה זיכרונות מעורר הסיפור היפה הזה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s