חלום האיילה

חלום האיילה*

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. אני מרוכזת מאוד, ופתאום אני מרגישה שמשהו מפריע לי. אני מסתכלת ורואה שמלצרית עומדת מאחורי, כמו צל. אני חושבת שהיא קוראת מה שכתבתי, ואז אני מבינה שהיא לא יודעת לקרוא עברית. היא ממשיכה לעמוד ואני ממשיכה להסתכל עליה. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת, יחפה, רזה מדי, קצת מלוכלכת. ואז היא נעמדת מולי, מתכופפת אלי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר, גדולות עם גבולות ברורים, גדולות מדי לפנים שלה – והתעוררתי.

למחרת, כל היום ליוו אותי עיניים. לא ידעתי מאיפה זה צץ או מה לעשות עם זה. לא זכרתי שחלמתי. הייתי מוטרדת, אבל לא יותר מדי. זה הפך להיות כמו רעש רקע.

בלילה, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת וכותבת שיר. אני לא מרוכזת. אני מחכה למשהו. משהו חסר ואני לא יודעת מה. במרחק כמה שולחנות ממני עומדת מלצרית ומשרתת לקוח. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, מוזנחת כזאת. היא שמה לב שאני מסתכלת עליה והיא נעמדת מולי ומסתכלת לי ישר בעיניים. העיניים שלה תופסות אותי. עיניים חומות כאלה, עם נקודות ענבר. אני יודעת שהיא מחכה שאזמין משהו, אבל אני לא מזמינה והיא הולכת משם. אני עוקבת אחריה כשהיא משרתת את הקליינטים, וגם כשהיא נעלמת אל המטבח אני ממשיכה לעקוב אחריה בדמיוני.

אני לא התעניינתי אז בחלומות ובדרך כלל גם לא היו לי חלומות, ואם היו לא זכרתי אותם. גם את החלום הזה לא זכרתי. אבל כל היום ליוותה אותי תחושה שהתחזקה ביום הבא, כאילו קשרתי קשר בלב כדי לזכור משהו, אבל אני לא זוכרת מה רציתי לזכור.

שני לילות אחרי החלום הקודם, מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו, יושבת מול דף ריק במחברת שלי. הכל נראה מוכר. מלצרית ניגשת אלי ושואלת – תרצי להזמין – בקול כזה שנשמע כאילו העירו אותה לפני שגמרה לישון. היא נורא מוכרת לי. היא לא ממש יפה. היא נראית פראית, יחפה, רזה כזאת, קצת מלוכלכת. אבל העיניים שלה מדהימות: ענקיות וחומות, ועל החום נקודות ענבר כאילו זורקות טיפות של אור. אני אומרת לה בעברית – את יודעת, יש לך עיניים של איילה עדינה. היא לא מבינה. מסתכלת עלי ומחכה שאזמין. התעוררתי.

התעוררתי לפנות בוקר, וזכרתי את החלום. זכרתי. לא מספיק להגיד זכרתי, כי לא רק את החלום הזה זכרתי. את שלושתם זכרתי. ניסיתי לשכוח, ניסיתי להבין. ניסיתי גם להירדם כדי לחזור לשם ולהמשיך את זה. לא הצליח לי. כל היום חיכיתי ללילה. השתוקקתי שיהיה כבר לילה. ואז הגיע הלילה, ומרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם. אבל כשכבר נרדמתי לא חלמתי כלום.

עברו עוד שלושה ימים ושלושה לילות שבהם בקושי הצלחתי להירדם. לא ייתכן, אמרתי לעצמי כל הזמן. לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ואז, בלילה הרביעי, מצאתי את עצמי בקרחת יער. אני לבושה בגדי צייד – אני הצייד יושבת על האדמה ונשענת על עץ, מאוד לא רגועה. הרובה שלי נשען על העץ לידי. הוא בצבע סגול, הרובה שלי. רחוק ממני, בין העצים, אני מבחינה באיילה. היא מתחילה לרוץ ואני יודעת שהיא הריחה אותי והיא בורחת. אני עוקבת אחריה במבט. אני רואה את שרירי הגו שלה נמתחים מתחת לפרווה, את הגל שיוצרת התנועה שלה, אפילו את הנחיריים שלה מתרחבים בעדינות כדי לרחרח, כאילו היא רצה ממני ואלי באותו הזמן. ואז את העיניים שלה – והתעוררתי, ומיד נרדמתי שוב, ושוב מצאתי את עצמי באותו מקום, אבל ראיתי רק את המקום, לא את עצמי.

בין העצים, במקום שקודם היתה האיילה, עמד דוב חום ענק. הדוב הושיט כפה ושלה מן העץ חלת דבש. ואז הדוב הכניס את כפתו השנייה אל הבטן שלו, כאילו היה שם כיס, והוציא ממנה קערת זכוכית שקופה בצבע סגול. הוא הניח את הקערה על האדמה, תלה מעליה את חלת הדבש והלך משם. וחלת הדבש מטפטפת, וטיפות דבש כבדות ממלאות לאט לאט את הקערה. אני אפילו לא זוכרת מתי התעוררתי, אם בכלל התעוררתי.

למחרת התפתיתי להישאר במיטה כל היום, אבל הכרחתי את עצמי לקום ולעשות דברים. נכנסתי למיטה הכי מוקדם שאפשר באופן הגיוני. ניסיתי לעבוד על עצמי. לא לחשוב בכלל על חלומות. אפילו קראתי קצת.

אבל ברגע שנרדמתי היא היתה ליד השולחן שלי בקפה במקסיקו, אפילו לא הספקתי להוציא את הניירות. אני משתוקקת שהיא תזהה אותי, אבל היא לא מזהה אותי. אני יושבת שעות בבית הקפה שלה, וכשהיא מסיימת את המשמרת אני מסיימת את הקפה ועוקבת אחריה. היא לא מבחינה בי. אני מתחילה להכיר את ההרגלים שלה, אפילו את הניואנסים – איפה היא קונה לחם, איזה פירות, על איזה כותרות בעיתון היא מסתכלת. אני הולכת אחריה וחושבת – כשאדע עליה הכל היא תהיה שלי. היא מגיעה לבית דירות ישן ונעלמת בחדר המדרגות. אני נשארת בחוץ. אני מחכה המון זמן עד שנדלק אור. אני רואה את דמותה בחלון הקומה הראשונה, מסתכלת לי ישר בעיניים. אני מתעוררת. העיניים שלה מכתימות את שדה הראייה שלי כמו עיוורון חלקי אחרי שמסתכלים בשמש.

חבר שלי סיפר לי שפעם הוא התאהב במישהי בחלום. חודשים הוא הסתובב אחר כך מאוהב. לי זה לא קרה. לי זה היה סיוט. כי הרבה זמן לא חלמתי ולא ראיתי אותה. אחר כך התחלתי לראות אותה בכל מקום. לא היה לזה סוף. החלטתי לעשות מעשה. סיימתי בהצטיינות קורס של חלימה פעילה.

נכנסתי למיטה ועשיתי מדיטציה לפני השינה. מצאתי את עצמי בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא לא היתה שם. יצאתי. תפסתי ילד ברחוב ונתתי לו טיפ. ביקשתי שימסור את צנצנת הדבש לבעל הקפה, עבור המלצרית. צפיתי מבחוץ לוודא שמילא את שליחותו. ראיתי שהם מנסים לפענח את האותיות העבריות שעל המכסה הסגול. הילד הצביע החוצה. הסתתרתי. הילד יצא ואני נכנסתי. ישבתי בשולחן מרוחק. הגישו לי קפה. אחרי שעות היא באה. נתנו לה את הדבש והיא הכניסה באדישות לתיק שלה. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם. נתתי לבעל הקפה את הדבש. הוא לקח בלי שאלות. ישבתי, שתיתי קפה, היא נכנסה, אני יצאתי, וידאתי מבחוץ שקיבלה את הדבש. התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, נתתי לו, שתיתי, היא באה, נתן לה, הוא הצביע, היא הסתכלה עלי. יצאתי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה. הייתי שם, נתתי לו, היא באה, נתן לה, הסתכלה עלי, התעוררתי. עשיתי מדיטציה, הייתי שם, הנחתי על השולחן שלי צנצנת דבש. היא באה, לקחה את צנצנת הדבש מהשולחן שלי. התעוררתי. עשיתי מדיטציה.

חלמתי שאני יושבת וכותבת שיר בבית קפה של פועלים במקסיקו. היא ניגשה לשולחן שלי. פתחתי את המכסה הסגול, טבלתי אצבע בדבש והושטתי לה. היא לקלקה. אספתי את הניירות. נתתי לה את השיר. היא התבוננה בו בעיניים של איילה עדינה.

התעוררתי.

©שושי שמיר, 11 בדצמבר 2002

צילום איילה: שושי שמיר

לינק לסיפור בתוך אסופת סיפורים קצרים "ניסיון" של הוצאת אינדיבוק: http://goo.gl/2CT808

*איילה – בתוך מעשיות מטורפות סיפורי זן/יעקב רז

איש אחד רצה לצוד איילה, ולא עלה בידו. אמר לו הבודהה, "לא על ידי רדיפתה תשיג אותה. שים לה דבש ביער, והיא תבוא."

הניח האיש דבש ביער, והמתין מרחוק. למחרת הניח שוב, והתקרב. למחרת שוב הניח, והתקרב עוד. למחרת הגיש לה דבש מכף ידו, והיא באה ללקק. אך אז לא רצה לצודה עוד.