ימי בין המצרים

ימי בין המצרים

לפני כמה שנים הזמינו אותי כמספרת סיפורים ומנחת סדנאות לערוך מפגש שנתי של גיבוש להורים למשפחות אומנות. את שירותַי שכרה עמותה שעסקה בכל השלבים של טיפול בילדים שהיו זקוקים למסגרת מחוץ לביתם – איתור משפחה אומנת מתאימה, התאמת הילד, הדרכה והנחיה של הורי האומנה, טיפול בצרכי הילד הרגשיים והפיזיים, קשר עם משפחות המקור. המשפחות עבדו שנים רבות עם העמותה, וילדים רבים עברו תחת ידיהם. אמרו לי – יש כאן משפחות דתיות ועכשיו ימי בין המצרים, אז אל תביאי מוזיקה ולא בדיחות. ואני אמרתי בלבי, איזה מזל – אני כזאת רצינית וזה בדיוק מתאים להם. אני מביאה כאן את ההרצאה. אשמח אם ייפתח דיון. אדגיש באות שמנה את הנושאים המרכזיים.

***

נתחיל בסיפור על נאסר א–דין, גיבור מזרחי מוכר ואהוב :

נאסר א–דין חוזר הביתה מהשוק, מוקדם מהרגיל, ובידו כלי מיתר שכמוהו לא ראתה אשתו מעולם. אשתי היקרה, הוא אומר לה, הקשיבי לקולו של הכלי המופלא הזה, ומנגן בקשתו צליל זך ועמוק ורוטט.

יפה מאוד, אומרת אשתו, באמת מיוחד, וחוזרת למלאכתה. היא מצחצחת את הבית והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מבשלת, היא מגישה לילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מפנה ומדיחה, היא שוכבת לנוח, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

היא בורחת לחברה לשתות כוס קפה, וגם משם היא שומעת אותו מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. אין דבר, אומרת החברה, את יודעת מה זה גברים, הוא ילמד, אל תתעצבני, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

ארוחת ערב, משכיבה את הילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. הולכת לישון ובחלומה שומעת אותו ופוקחת מיד את עיניה, והנה גם בעֵרוּתָה זה הוא, מנגן את הצליל הזך, עמוק ורוטט.

בעלי היקר, היא אומרת לו, לזה אתה קורא נגינה? אנשים עוברים מצליל לצליל, מתו לתו, קוראים לזה מוזיקה. לא כמוך, שאתה כל היום יושב על תו אחד.

את צודקת אשתי היקרה, הוא עונה, אנשים מצרפים צליל לצליל, תו לתו, אבל את לא מבינה, הם כולם מחפשים את הצליל האחד הזה – שאני כבר מצאתי.

אחת הדרכים לקרוא את הסיפור הזה היא דרך נקודת המבט של יחסי הגומלין בין חיפוש לבחירה, בין התהוות לקניין, בין מרחב ונחלה. כלומר, מה חשוב יותר ומאפשר יותר בחירה וגמישות – לחפש או למצוא – התהליך או היעד. מכאן אפשר לעבור לתהליך שמתחולל עכשיו על פי האמונה היהודית, שאף אותו אפשר לפרש במושגים של מרחב ונחלה. וזה גם משל לתהליך שאתם כולכם עברתם ועוברים כמשפחות אומנות עם הילדים:

אנחנו נמצאים עכשיו בימי בין המְצָרים – שהם הכניסה אל המשבר, שהוא תעלת הלידה, כדברי הנביא ישעיהו (לז 3): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. זהו העיבור, המסתיים בנפילת המקדש – כלומר התמוטטות הבניין החיצוני, שבירת הגבולות והכלים לצורך יצירה חדשה. יציאה אל המרחב. בתהליך שלכם – זוהי ההחלטה על יציאה של ילד למשפחה אומנת, והבאתו למשפחה הזאת;

אחר כך מגיע ט"ו באב – האהבה, הזיווג, יצירת העובר, שנעשית על ידי חלוקת התאים המדויקת, ושילוחו של כל תא לאיבר שבו יתנחל. זוהי ההתארגנות – כיצד נקלוט את הילד, איך נמקם אותו בין הילדים האחרים, איך נשלב אותו בבית, בבית הספר;

אחר כך חודש הרחמים – לא רחם אחד אלא רחמים רבים, ללמדכם, שלא כמו בלידה רגילה, בלידה זו יש אפשרות לצורות רבות. והרחם – שוב אנחנו במרחב, שאת גבולותיו אין העובר יכול לחוש בינתיים. זה זמן הקליטה והחסד של הילד. תקופת ההסתגלות וההתאקלמות, שבה הוא זוכה ליחס מיוחד של סלחנות;

אחר כך ראש השנה, תחילת הזמן, הפותח את הימים הנוראים. אלה הם ימי החשבון, למידת הגבולות מחדש, זהו המעבר דרך המשבר, תעלת הלידה, שהיא נחלתו הצרה ורבת המאבקים של כל יילוד המבקש לפרוץ אל החיים. לילד זוהי התקופה שבה הוא מתחיל ללמוד את כללי הבית שאליו הגיע, מאבקי הכוח הקטנים והגדולים כדי לקבוע גבולות של התנהגות. נפתולי נפשו פנימה, בין געגועים לחייו הקודמים, הקשים אך המוכרים, ובין חייו החדשים, שעדיין הם בתחום הלא–מוכר;

ואז מגיעה ההיוולדות ביום הכיפורים, שהיא שוב השתחררות ותחושת מרחב אין גבולות. נכתבנו ונחתמנו בספר החיים. והילד שלנו, לאחר ששהה זמן מה אצלנו, והוא כבר קצת מכיר ויודע את המרחב החדש שזכה לו, יש לו הקלה.

כדי להדגים למה הכוונה במרחב החדש הזה, קטע מתוך הספר 'אחים בדם' של הסופר הנורווגי אינגוור אמביורנסן (הוצאת שוקן, 2000)*:

שני חולי נפש שהיו מאושפזים באותו חדר, משתחררים מבית החולים. שוכרים עבורם דירה בבית דירות רגיל, על חשבון המדינה, שמים עליהם עובד סוציאלי למעקב, והם מתחילים בתהליך השיקום. בבית הדירות הם מכירים שכנה, אשה צעירה בהריון, ואחד מהם מתיידד איתה ומתאהב בה. כשמגיע יום הלידה הם מביאים אותה במונית לבית החולים, ושם אומרים להם שהלידה תארך זמן רב, ושולחים אותם הביתה עד אז. הם נכנסים לבר, יושבים שם, ואיכשהו מתברר ליושבי הבר שהם ממתינים ללידה וכולם מצטרפים להמתנה. לאחר כמה שיחות טלפון לבית החולים מגיעה הבשורה. אחד הגיבורים מדבר בטלפון הציבורי, כל הבר מקשיב, והוא מכריז שנולדה בת והכל בסדר. כל הבר מריע, ושותים כמה סיבובי משקאות לכבוד המאורע. השניים, שיכורים לגמרי, מגיעים לבית החולים, ולאחר מכן חוזרים הביתה, לא זוכרים אפילו איך.

כשהם מתעוררים בתוך הקיא שלהם, הם מבינים שהפרו את האמון שנתנו בהם מטפליהם, וברור להם לחלוטין שעליהם לחזור לאישפוז. הם מצלצלים לעובד הסוציאלי לספר לו מה קרה, ולהזמין אותו לקחת אותם בחזרה. והעובד הסוציאלי אומר להם: אתם השתגעתם? אין דבר נורמלי יותר מאשר לאבד את העשתונות באירוע כזה, להשתכר קצת, לא לדעת מה לעשות. אתם לא חוזרים לשום מקום. תתנקו ותסעו כבר לבית החולים לראות מה שלום האימא והתינוקת.

וזו התחלת החיים האמיתיים שלהם בחוץ, הידיעה שיש כללים, ויש גם מרחב ולגיטימציה להפר את הכללים.

*

היינו ביום הכיפורים, בלידה, וכבר במוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר הלידה מחדש, מתחילים לבנות את הסוכה, ליצור נחלה סמלית, לסוכך על היילוד, שלא יהיה היילוד ללא בית, עד שיגיע לבית הקבע שלו, שהוא המרחב הרוחני הנפתח לו בשמחת תורה;

ואז, בהיותו עוד רך נולד ומבולבל, כבר אז הוא לומד שיש לו תולדות – בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, או אולי אפשר לומר בסיכול אותיות – בראשית באר אלוהים את השמים ואת הארץ – כלומר – יצר את המשמעות המובנת לאדם, כדי שכשייברא האדם, יוכל להשיג אותם. וזה הוא עיקר המשל לילד שלנו, שבו אנחנו מדברים בעצם – שלומד באמצעותכם ליצור משמעות לחייו, ולספר לעצמו מחדש את הסיפור של עצמו, לתקן את מקומו בעולם באהבה ובשמחה.

*http://www.schocken.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=313

©שושי שמיר