ימי בין המצרים

ימי בין המצרים

לפני כמה שנים הזמינו אותי כמספרת סיפורים ומנחת סדנאות לערוך מפגש שנתי של גיבוש להורים למשפחות אומנות. את שירותַי שכרה עמותה שעסקה בכל השלבים של טיפול בילדים שהיו זקוקים למסגרת מחוץ לביתם – איתור משפחה אומנת מתאימה, התאמת הילד, הדרכה והנחיה של הורי האומנה, טיפול בצרכי הילד הרגשיים והפיזיים, קשר עם משפחות המקור. המשפחות עבדו שנים רבות עם העמותה, וילדים רבים עברו תחת ידיהם. אמרו לי – יש כאן משפחות דתיות ועכשיו ימי בין המצרים, אז אל תביאי מוזיקה ולא בדיחות. ואני אמרתי בלבי, איזה מזל אני כזאת רצינית וזה בדיוק מתאים להם. אני מביאה כאן את ההרצאה. אשמח אם ייפתח דיון. אדגיש באות שמנה את הנושאים המרכזיים.

***

נתחיל בסיפור על נאסר אדין, גיבור מזרחי מוכר ואהוב :

נאסר אדין חוזר הביתה מהשוק, מוקדם מהרגיל, ובידו כלי מיתר שכמוהו לא ראתה אשתו מעולם. אשתי היקרה, הוא אומר לה, הקשיבי לקולו של הכלי המופלא הזה, ומנגן בקשתו צליל זך ועמוק ורוטט.

יפה מאוד, אומרת אשתו, באמת מיוחד, וחוזרת למלאכתה. היא מצחצחת את הבית והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מבשלת, היא מגישה לילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. היא מפנה ומדיחה, היא שוכבת לנוח, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

היא בורחת לחברה לשתות כוס קפה, וגם משם היא שומעת אותו מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. אין דבר, אומרת החברה, את יודעת מה זה גברים, הוא ילמד, אל תתעצבני, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט.

ארוחת ערב, משכיבה את הילדים, והוא מנגן את הצליל הזך, העמוק ורוטט. הולכת לישון ובחלומה שומעת אותו ופוקחת מיד את עיניה, והנה גם בעֵרוּתָה זה הוא, מנגן את הצליל הזך, עמוק ורוטט.

בעלי היקר, היא אומרת לו, לזה אתה קורא נגינה? אנשים עוברים מצליל לצליל, מתו לתו, קוראים לזה מוזיקה. לא כמוך, שאתה כל היום יושב על תו אחד.

את צודקת אשתי היקרה, הוא עונה, אנשים מצרפים צליל לצליל, תו לתו, אבל את לא מבינה, הם כולם מחפשים את הצליל האחד הזה שאני כבר מצאתי.

אחת הדרכים לקרוא את הסיפור הזה היא דרך נקודת המבט של יחסי הגומלין בין חיפוש לבחירה, בין התהוות לקניין, בין מרחב ונחלה. כלומר, מה חשוב יותר ומאפשר יותר בחירה וגמישות – לחפש או למצוא התהליך או היעד. מכאן אפשר לעבור לתהליך שמתחולל עכשיו על פי האמונה היהודית, שאף אותו אפשר לפרש במושגים של מרחב ונחלה. וזה גם משל לתהליך שאתם כולכם עברתם ועוברים כמשפחות אומנות עם הילדים:

אנחנו נמצאים עכשיו בימי בין המְצָרים – שהם הכניסה אל המשבר, שהוא תעלת הלידה, כדברי הנביא ישעיהו (לז 3): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. זהו העיבור, המסתיים בנפילת המקדש – כלומר התמוטטות הבניין החיצוני, שבירת הגבולות והכלים לצורך יצירה חדשה. יציאה אל המרחב. בתהליך שלכם זוהי ההחלטה על יציאה של ילד למשפחה אומנת, והבאתו למשפחה הזאת;

אחר כך מגיע ט"ו באב – האהבה, הזיווג, יצירת העובר, שנעשית על ידי חלוקת התאים המדויקת, ושילוחו של כל תא לאיבר שבו יתנחל. זוהי ההתארגנות – כיצד נקלוט את הילד, איך נמקם אותו בין הילדים האחרים, איך נשלב אותו בבית, בבית הספר;

אחר כך חודש הרחמים – לא רחם אחד אלא רחמים רבים, ללמדכם, שלא כמו בלידה רגילה, בלידה זו יש אפשרות לצורות רבות. והרחם – שוב אנחנו במרחב, שאת גבולותיו אין העובר יכול לחוש בינתיים. זה זמן הקליטה והחסד של הילד. תקופת ההסתגלות וההתאקלמות, שבה הוא זוכה ליחס מיוחד של סלחנות;

אחר כך ראש השנה, תחילת הזמן, הפותח את הימים הנוראים. אלה הם ימי החשבון, למידת הגבולות מחדש, זהו המעבר דרך המשבר, תעלת הלידה, שהיא נחלתו הצרה ורבת המאבקים של כל יילוד המבקש לפרוץ אל החיים. לילד זוהי התקופה שבה הוא מתחיל ללמוד את כללי הבית שאליו הגיע, מאבקי הכוח הקטנים והגדולים כדי לקבוע גבולות של התנהגות. נפתולי נפשו פנימה, בין געגועים לחייו הקודמים, הקשים אך המוכרים, ובין חייו החדשים, שעדיין הם בתחום הלאמוכר;

ואז מגיעה ההיוולדות ביום הכיפורים, שהיא שוב השתחררות ותחושת מרחב אין גבולות. נכתבנו ונחתמנו בספר החיים. והילד שלנו, לאחר ששהה זמן מה אצלנו, והוא כבר קצת מכיר ויודע את המרחב החדש שזכה לו, יש לו הקלה.

כדי להדגים למה הכוונה במרחב החדש הזה, קטע מתוך הספר 'אחים בדם' של הסופר הנורווגי אינגוור אמביורנסן (הוצאת שוקן, 2000)*:

אחים בדם, שוקן, 2000

שני חולי נפש שהיו מאושפזים באותו חדר, משתחררים מבית החולים. שוכרים עבורם דירה בבית דירות רגיל, על חשבון המדינה, שמים עליהם עובד סוציאלי למעקב, והם מתחילים בתהליך השיקום. בבית הדירות הם מכירים שכנה, אשה צעירה בהריון, ואחד מהם מתיידד איתה ומתאהב בה. כשמגיע יום הלידה הם מביאים אותה במונית לבית החולים, ושם אומרים להם שהלידה תארך זמן רב, ושולחים אותם הביתה עד אז. הם נכנסים לבר, יושבים שם, ואיכשהו מתברר ליושבי הבר שהם ממתינים ללידה וכולם מצטרפים להמתנה. לאחר כמה שיחות טלפון לבית החולים מגיעה הבשורה. אחד הגיבורים מדבר בטלפון הציבורי, כל הבר מקשיב, והוא מכריז שנולדה בת והכל בסדר. כל הבר מריע, ושותים כמה סיבובי משקאות לכבוד המאורע. השניים, שיכורים לגמרי, מגיעים לבית החולים, ולאחר מכן חוזרים הביתה, לא זוכרים אפילו איך.

כשהם מתעוררים בתוך הקיא שלהם, הם מבינים שהפרו את האמון שנתנו בהם מטפליהם, וברור להם לחלוטין שעליהם לחזור לאישפוז. הם מצלצלים לעובד הסוציאלי לספר לו מה קרה, ולהזמין אותו לקחת אותם בחזרה. והעובד הסוציאלי אומר להם: אתם השתגעתם? אין דבר נורמלי יותר מאשר לאבד את העשתונות באירוע כזה, להשתכר קצת, לא לדעת מה לעשות. אתם לא חוזרים לשום מקום. תתנקו ותסעו כבר לבית החולים לראות מה שלום האימא והתינוקת.

וזו התחלת החיים האמיתיים שלהם בחוץ, הידיעה שיש כללים, ויש גם מרחב ולגיטימציה להפר את הכללים.

*

היינו ביום הכיפורים, בלידה, וכבר במוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר הלידה מחדש, מתחילים לבנות את הסוכה, ליצור נחלה סמלית, לסוכך על היילוד, שלא יהיה היילוד ללא בית, עד שיגיע לבית הקבע שלו, שהוא המרחב הרוחני הנפתח לו בשמחת תורה;

ואז, בהיותו עוד רך נולד ומבולבל, כבר אז הוא לומד שיש לו תולדות – בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, או אולי אפשר לומר בסיכול אותיות – בראשית באר אלוהים את השמים ואת הארץ – כלומר – יצר את המשמעות המובנת לאדם, כדי שכשייברא האדם, יוכל להשיג אותם. וזה הוא עיקר המשל לילד שלנו, שבו אנחנו מדברים בעצם שלומד באמצעותכם ליצור משמעות לחייו, ולספר לעצמו מחדש את הסיפור של עצמו, לתקן את מקומו בעולם באהבה ובשמחה.

*http://www.schocken.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=313

©שושי שמיר

 

 

 

מודעות פרסומת

6 תגובות ל-“ימי בין המצרים

  1. סמדר לומניץ

    נפלא ומרתק ומעורר למחשבות שושי יקרה. תודה.

    אהבתי

  2. אנחנו עכשיו בימי בין המצרים. האם המלחמה תימשך? האם יתמוטטו הקירות החיצוניים שלנו?

    אהבתי

    • אני יודעת, נעמה, לכן העליתי את המאמר עכשיו. הלוואי שיתמוטטו הקירות ונצא למרחב הרבה יותר פתוח ונושם. בעוד זמן קצר מאוד נדע אם אכן נכנסה לתוקפה הפסקת האש…

      אהבתי

  3. שושי תודה אהבתי מאד
    הסיפורים נהדרים, מענגים

    אהבתי

  4. פרסמתי את המאמר בקפה דה מארקר, ב-7 באוגוסט 2011 – בעיצומו של 'הקיץ החברתי'. המשורר שמעון רוזנברג הגיב לפוסט בהרחבה ואני מביאה כאן את תגובתו כלשונה:

    שמעון רוזנברג
    8/8/11 23:00:
    הצלחת להדליק אצלי נורה קטנה למחשבה, מתוך שסיפורך ל"קטנים" רלבנטי לנו ה"גדולים" ולימינו אלה ממש, בהקשר החברתי הפוליטי, בו אנו אכן נראים כמצויים בין המְצָרים, בתקופת מעבר היסטורית. יש יאמרו – ברגע של מהפכה.
    אבל אין כל ערובה לאן נצא ממנה: האם "ניוולד" ל"ארץ"/חברה חדשה, או שניקלע למצב ביניים מתמשך של "דור המדבר" – עד שייעלמו כל מי שלא ראויים להגיע ל"ארץ המובטחת", "במקרה הטוב", או גרוע מזה – יכחדו גם בניהם, וכל המבנה החברתי/מדינתי הזה יתפרק, ואולי תנאי הכרחי הוא ללידת "ארץ מובטחת" – שקודמתה תחרב כליל, ויהיו החורבן והוולד מסוג שלא שיערנו כלל.
    ואולי המשבר הנוכחי – "תעלת הלידה" – אינו מוליך כלל לארץ מובטחת, לא שינוי דרמטי, לא מימוש החלום השברירי הנרקם כעת, אלא שבר, עבור הדור הצעיר, וסטגנציה שבטווח הרחוק יותר עלולה להוביל לתוצאה לא מובטחת ולא מוצלחת שבה שוב יקום "הדור המוחה", ולא ישאר לשבת בשקט, או שלא ישאר בכלל. ואז מה?
    כאן ראוי לשאול מה טיבה של אותה "ארץ מובטחת", ולא פחות מכך – בעיני מי?
    משום שמול הדור המוחה קיים דור צעיר המרוצה למדי מהמצב הנוכחי, כי אצלו – בשטחים כבר קיימת מדינת רווחה, ולמה שיוותר על הישגיו לטובת דור המחאה?
    וכך עולה שהתינוק שיגיח מתעלת הלידה יכול להיות אחד מכמה סוגים. כי אין דין המדינה היהודית הציונית, ואפילו היא "דמוקרטית", כדין "מדינת כל יהודיה" (שתהיה בקושי רב "דמוקרטית", אם בכלל), או כדין מדינה לא דמוקרטית/חרדית-כן-לא ציונית, או מנגד – כדין "מדינת כל אזרחיה" הישראלים, או שתהיה רק מדינת רווחה, שחפץ בה, אולי, "דור המחאה" או חלקו. או שמא תהיה זו מדינה נטולת כל הגדרה ישראלית/יהודית?
    ההסטוריה מלמדת שלא בהכרח כאשר מתרחשת "התמוטטות הבניין החיצוני, הקיים", ונשברים הגבולות, נוצרת יצירה חדשה, בבחינת 'יציאה אל המרחב'. אלא עלולה גם לחול "התמוטטות נקודה סוף". כאשר לא אהבה מובילה וגורמת להתעברות וללידה, אלא שנאה. וכרגע כוחות השנאה הנשבים מן "הקפיטול הישראלי" ומגבעות נוער ההתנחלות שמסביבו לא רק קיימים אלא אף מתחחזקים. ולכן גם לא יחול זיווג אלא הפרדות, לא התעברות ולידה אלא עקרות או הפלה. כי אין די רחמים ואין מחילה, למעט מחילה להסתתר בה. לא חיים חדשים אלא מוות. וכבר היינו בסרט הזה לא רק בהיסטוריה היהודית. גם אימפריות – אמיתיות, לא כאלה הבנויות על כרעי תרנגולת – נפלו ויפלו.
    לא צריך להיות נביא כדי להצביע על הסיבות לנפילה האפשרית שלנו, והן אינן חיצוניות כלל – לא כי "העולם נגדנו", לא בגלל הפלסטינים, האיראנים, מדינה ערבית כלשהי או כולן ביחד, אלא "כוחותינו" שלנו בלבד יחוללו אותה, ורק בנו זה תלוי אם "נצא מזה" לדרך חדשה", ל"ארץ המובטחת" או לחורבן גמור.
    ויפה כתב על כך ממש לא מזמן (5 באוגוסט) פרופ' איליה ליבוביץ ("הבן של") בעיתון "הארץ". במאמרו "מחשבות על חורבן", ציטט חכמים על סיבות החורבן "ההוא":
    ראשית – "ולא חרבה ירושלים אלא על שביטלו המשפט"; שנית – "לא חרב (הבית השני)… אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם" [ראוי לצטט בעניין זה גם את ישוע, אף הוא יהודי חכם, והוא חוסל, כדי שלא יקשיבו לו]; שלישית – …"לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה". נשמע מוכר?
    ויש משותף לשלש סיבות אלה – פשיטא –
    כותב איליה ליבוביץ:
    "בתוך האוסף הגדול של תשובות שנתנו חכמי ישראל לשאלה "על מה חרבה ירושלים", לא קשה לגלות אילו סיבות לא נכללות בו. לא מצינו איש שאומר שירושלים חרבה כי העולם תמיד נגדנו. אין בכל המקורות הקלאסיים מישהו הטוען שחורבן ירושלים הוא תוצאה של דה-לגיטימציה שעושים בעולם לישראל. אף חכם לא חושב שהבית הראשון או השני חרבו כי לא נמצא פרטנר בקרב הבבלים, או הרומאים. על פי מיטב מסורת ישראל, הגורמים שהביאו לחורבן ירושלים היו כולם בשליטה מלאה של האומה, והיה בכוח מנהיגי הדור, גם בבית ראשון וגם בבית שני, למנוע אותו. זהו המובן ה"אופטימי" בגישה הקלאסית של חכמי ישראל. לעומתם, שליטי מדינת ישראל 2011 דוגלים בעמדה פסימית מנוגדת לחלוטין. בראייתם הפטליסטית, גורלו של עם ישראל נחרץ על ידי כוחות חיצוניים שאין למנהיגי המדינה כל שליטה עליהם".
    ברור מכאן מהי הדרך הנכונה להצלת המדינה, לפי הנביאים, שלא היו כנראה אלא מדינאים חכמים ומפוקחים. עיקר פנייתם אינו בדרישות מה"עמך", אלא משועי הממלכה, מהצמרת השלטונית ומקורביהם עתירי הממון, ממרכיביה הממסדיים פוליטיים, כלכליים ודתיים. אבל הם לא קראו להם לצאת למאבק אלים נגד כוחות חיצוניים חזקים מהם, בכלל זה נגד שליטיה האדירים והזרים של יהודה. אלא – קראו לחיזוק יסודות של חברה בריאה ומוסרית (בין אם עצמאותה המדינית מצויה בידיה ובין אם לאו) הם התנאי להשתמרות תחילה, לידה אחר כך, וצמיחה מוצלחת ל"ילד", ממש כפי שאת מבקשת. הלקח של הנביאים היה שבשעת מבחן קשה צריכה דווקא הצמרת קובעת המדיניות והכלכלה לדעת להרכין ראש, להתכופף, להצטמצם, לא לחלום חלומות אימפריאליים וקולוניאליסטיים, ולחזק את היסודות – הן החלשים והן אלה המשמשים מסד רחב ליציבות הבית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s