דלת סגורה בחדר של ילדה

דלת סגורה בחדר של ילדה

שזיף סנטה רוזה הכי טוב כשהוא טיפ–טיפה בשל יתר על המידה, על סף רקוב. אז העסיס שלהם הכי מתוק כי הפרי עצמו הופך לעסיס. זה מתחיל מצד הקליפה, שהולכת ומתכהה, ולאט לאט נפרד הפרי מהגלעין, עד שכשמחזיקים שזיף כזה ביד הוא מרגיש כמו מיטת מים, קליפה גמישה וחזקה שעוטפת עסיס שבתוכו צף גלעין. ואז הסנטה רוזה חלקים ומבריקים וכהים, כל כך כהים, כמעט שחורים, שהסגול רק נרמז בברק שלהם.

כשבוחרים שזיף סנטה רוזה, צריך לבדוק שציפור לא ניקרה בו קודם. את זה יודעים לפי הצלקת: צלקת של סוכר במקום הניקור. מפירות מנוקרים אפשר לעשות קומפוט, אבל לאכילה כדאי לבחור סנטה רוזה תמים, בתול.

יש להקפיד מאוד לא לנעוץ שיניים בגסות בפרי הנבחר, שאז יישפך העסיס הוורוד והריחני על הבגדים ויהיה מפח נפש גדול. יש לנהוג כמנהג הציפור: לנקב חור קטנטן בקליפה, בשתי שיניים בלבד, רצוי ניב על ניב, כמו ששולפים קוץ מהאצבע. בשלב הזה פורץ הבושם המיוחד, המתוק אך לא מתקתק, אבל העסיס נשמר בתוך הקליפה.

ואז, ורק אז, אפשר להתחיל למצוץ בנחת את הסנטה רוזה, עד שנתקלים בגלעין, שהוא מכוסה במעין פלומת סיבים שהטעם שלה חמצמץ, כי מסביב לגלעין, משום מה, נשארים תמיד שוליים של בוסר. ואם הופכים אחר כך את הקליפה ומלקלקים אותה, הטעם הפנימי שלה הוא גם כן חמצמץ בוסרי, כשל פלומת הגלעין.

היום נדיר מאוד למצוא סנטה רוזה כזה, כי קוטפים אותם טרם זמנם. אבל על העץ בגינה שלנו בקרית ביאליק, כשהייתי קטנה, היו כל כך הרבה, שאימא שלי היתה מוכרת דליים מהם לירקן. כזה שפע היה. דברים אחרים לעומת זאת היו מאוד בצמצום או בכלל לא. למשל: אף פעם לא היה לי חדר משלי לבד, תמיד גרו איתי או אח שלי או איזה בת דודה שבדיוק עלתה ארצה. ואם הייתי רוצה שקט, הייתי נכנסת מתחת לשולחן הגדול מפולניה, שעמד בסלון. וגם – למשל – אצלנו בבית שתו רק מים, כי לא היה כסף. רק כשהייתי חולה, אימא שלי היתה קונה גזוז אורנג'דה, וכל ארוחה היתה נותנת לי כוס שלמה, כי כשחולים צריך לשתות הרבה.

יום אחד בחופש הגדול, אבא שלי לקח אותי לכפר התימני שלו, ששם הוא ניהל את הצרכניה. בצהריים הוא הביא אותי למשפחה שאצלה התארחתי. עמדתי עם האימא של הבית הזה, בפתח של חדר שנראה לי ענק. הייתה בו רק רצפת בטון רחבה ועד הקיר השני לא היה כלום. על הקיר השני, מול הדלת נשענה מיטת סוכנות גדולה מכוסה שטיח, שאפילו מהדלת ראו שהוא קטיפתי, והיו עליו ציורים צבעוניים. ועל השטיח היתה המזוודה שלי.

היה חם מאוד, אז האימא של הבית הזה אמרה לי לחלוץ נעליים – אימא שעוד תעודד ילדה ללכת יחפה?! והיא הלכה והביאה שני דליי מים, ופשוט לקחה ושפכה אותם, ככה, על הרצפה. עלה אד של נתזים ואחר כך נהיה קריר ונעים, והיא השאירה אותי שם, ויצאה וסגרה את הדלת. סגרה את הדלת בחדר של ילדה!

חיכיתי כמה דקות, להיות בטוחה שהבנתי נכון, וניגשתי למזוודה שלי שעל המיטה. ואז ראיתי מה שלא ראו מהדלת: בצד המיטה עמד שרפרף עץ קטן, ועליו מגש נחושת, ועליו צלחת מלאה ביסקוויטים מרי. ועל יד הצלחת עמדה כוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת, כמו שפעם היו עושים, שהדפנות שלה לא עגולות אלא פסים פסים, שיהיה נוח להחזיק, וזה היה חידוש גדול בשבילי באותם הימים. וליד הכוס עמד בקבוק זכוכית גדול ומתנוצץ, עם תווית ירוקה שכבר היתה לחה מהטל שעל פני הבקבוק. בקבוק כזה, מלא עד גדותיו מיץ תפוזים כתום ומתוק, וכולו ולגמרי בשבילי!

מזמן, מזמן כבר לא ראיתי כוס כזאת. אבל מאז, אם במקרה מזדמנים יחד אל שולחני ביסקוויטים מרי ומיץ תפוזים בכוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת עם פסים פסים, ברגע שהמיץ תפוזים מרטיב את הביס של הביסקוויט מרי אצלי בפה, מיד הכיסא שאני יושבת עליו הופך שטיח קטיפתי עם ציורים ססגוניים, וסביבי נפרש מרחב קריר ומשיב נפש, שבקצהו דלת סגורה. דלת סגורה בחדר של ילדה.

©שושי שמיר

איור: שטיח קיר רקום בסיפורי התנ"ך, קמֵיעות, תיאורי הווי וכמיהה לישראל, תערוכת אמנות אתיופית בגלריה של האוניברסיטה המורמונית בירושלים, 2008